המעגל מתחיל להיסגר: ישראל שבה לתפיסת ההגנה הלאומית המקורית

תמצית תפיסת הביטחון הלאומי שפרסם ראש הממשלה ב־18 באוקטובר מחזירה אל מרכז הדיון את תפיסת ההגנה הלאומית המקורית. לאחר שנים של סטייה ממנה, ובמחיר מחריד ומיותר, ישראל שבה אליה — והמעגל בין הדרג המדיני לצבאי מתחיל להיסגר.

יש להבחין בין תפיסת ההגנה הלאומית (National Defense) לבין תפיסת הביטחון הלאומי (National Security). על אף כותרתו, המסמך שפרסם ראש הממשלה עוסק למעשה בתפיסת ההגנה הלאומית: בדרך שבה ישראל צריכה להגן על עצמה מפני איומים צבאיים. תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל — המסגרת המדינית הרחבה שמגדירה את מטרות המדינה ואת האמצעים להשגתן — מעולם לא פורסמה כמסמך יסוד רשמי ומחייב. הגיעה העת לחבר ולפרסם גם אותה.

ההיגיון המקורי של ההגנה הלאומית פשוט: הגנתית בתכליתה, התקפית במימושה. מדינה קטנה, חסרת עומק אסטרטגי ותלויה בגיוס מילואים, אינה יכולה להפקיד את הגנתה בידי קו הגבול או להמתין עד שהאויב יבחר את מועד המלחמה. עליה ליטול את היוזמה ולהסיר איומים בעוד מועד, שכן אין ביכולתה להבטיח שלא תופתע ושההגנה על הגבול לא תיחדר; ואם תיכפה עליה מלחמה, עליה להכריעה במהירות ובניצחון חרוץ, כדי להכתיב את תנאי סיומה.

זה היה ההיגיון במדיניות ההגנה הלאומית שהציג דוד בן־גוריון בכנסת ב־20 ביוני 1950: ישראל לא תנהל את מלחמתה על אדמתה, אלא תפעל באמצעות כוחות ניידים ובעוצמת אש כדי להעביר את הלחימה אל שטח האויב. את המדיניות השלימה אסטרטגיית ההגנה הלאומית שהוכנה בצה״ל בשנים 1952–1954. בהתאמה לתפיסה זו, צה״ל נבנה כצבא הכרעה מהירה, בכוננות גבוהה וקבועה להסרת איומים אפשריים באיבם — במלחמת מנע או במלחמה מקדימה. לא מדובר בהעדפה למלחמה, אלא בהבנה שאין דרך להגן על מדינה שאין לה עומק באמצעות המתנה וספיגה. במלחמות ההכרעה של המאה הקודמת בא לידי ביטוי היגיון זה, למעט מלחמות ההתשה בתעלה ובדרום לבנון.

בן־גוריון לא ביסס את תפיסת ההגנה הלאומית על הרתעה והתרעה. תפיסתו נשענה על כוננות צבאית, יוזמה, הסרת איומים והכרעה — לא על המתנה לאפשרות שהאויב יירתע או שהמודיעין יספק התרעה בזמן. באותו נאום תמצת בן־גוריון את המדיניות ב״כוננות צבאית יעילה; נכונות כנה לשלום״. תיק ״לביא״, שהושלם ונחתם ב־1954, הציב את היוזמה וההתקפה המקדימה מול ההמתנה למתקפת אויב. ייחוס משולש ההרתעה, ההתרעה וההכרעה לבן־גוריון מטשטש אפוא את ההבדל בין התפיסה המבצעית המקורית לבין התפיסה שהתקבעה בהמשך.

מלחמת יום הכיפורים המחישה את חשיבותו של צבא הכרעה כשיר. צה״ל הופתע, אך למרות ההפתעה הצליח להפוך את המערכה: הוא בלם את ההתקפות, היטה את הכף, העביר את הלחימה לשטחי האויב והגיע מהר להכרעה צבאית בזירות מצרים וסוריה. בחזית הדרום צלח צה״ל את התעלה והתקדם מערבה; בחזית הצפון הוא הדף את הכוחות הסוריים והתקדם לעבר דמשק.

בתחילת שנות התשעים הוחלפה תפיסת ההגנה הלאומית, באופן בלתי רשמי וללא דיון והכרעה פומביים, בתפיסת שלוש הרגליים: הרתעה, התרעה, הכרעה. שתי הרגליים הראשונות פסולות מקצועית כיסודות שעליהם נשענת ההגנה: הרתעה תלויה ברצון האויב ובפרשנותו, שאינם בשליטתנו; והתרעה מודיעינית מצבית עלולה כפי שמלמדת ההיסטוריה הישראלית והכללית להתעכב או להיכשל. אסור לראות בהן תחליף ליכולת מבצעית להתמודד עם האיום. לפיכך, בפועל, תפיסת ההגנה נשענה על רגל ממשית אחת בלבד — ההכרעה.

החל מאמצע שנות התשעים נשחק גם היסוד הזה. צה״ל הוסב מצבא הכרעה מהירה בעומק שטחי האויב לצבא הרתעה והתשה: ירי מנגד משטחנו, לאורך מלחמה התשתית ממושכת, כדי לשנות את רצון האויב להילחם — אף שיכולת הלחימה שלו נותרת בעינה. באפריל 2006 הפכה תפיסת ההפעלה הזאת לרשמית. יישומה נכשל לחלוטין ביולי 2006, במלחמת לבנון השנייה. חרף זאת, בספטמבר 2006 פורסמה גרסה נוספת של התפיסה והנחיות וועדות ונוגרד ושומרון להסב את צה"ל בחזרה לצבא הכרעה לא יושמו; אותה גישה יושמה שוב במבצע צוק איתן ב־2014, עם אותן תוצאות. צה״ל לא הכריע ולכן לא השיג ניצחון חרוץ שהיה מאפשר לו להכתיב את התנאים לסיום המלחמה ולמניעת התעצמות חמאס ללא הפרעה משמעותית במשך תשע שנים.

בהתאמה למהפכה הדוקטרינרית, הדרג המתמרן צומצם ונחלש, וצה״ל איבד את יכולתו לבצע תמרונים אופרטיביים לעומק שטחי האויב כפי שעשה במלחמות המאה הקודמת. בכך איבדה ישראל למעשה גם את היכולת לממש את הרגל השלישית של תפיסת ההגנה המשולשת — ההכרעה. חיזבאללה וחמאס נהנו בעקבות זאת משנים רבות של שקט יחסי, שבהן לא רק התעצמו אלא גם פעלו לנטרל את מקור העוצמה החדש של צה״ל: מודיעין מדויק ואש מנגד מדויקת ורבת עוצמה. הם עשו זאת באמצעות העתקת שדה הקרב אל מתחת לפני הקרקע.

מאחר שהאיום המרכזי על ישראל בשלהי המאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית היה חדירת טרוריסטים וירי מנגד מאסיבי על כלל יישובי ישראל, נוספה לתפיסה רגל רביעית: התגוננות. הוועדה בראשות דן מרידור המליצה ב־2006 להוסיף אותה כרגל רביעית למשולש ההרתעה, ההתרעה וההכרעה. בפועל, ההתגוננות הייתה הרגל היחידה שתורגמה למעשה. עיבוי ההגנה על הגדר כדי למנוע חדירת מחבלים מעל האדמה ומתחתיה, והתמגנות אקטיבית — כדוגמת כיפת ברזל — ופאסיבית, באמצעות הקמת חדרי ביטחון ומקלטים אחרים.

אלא שהחל ב־2016 חל באיום מהפך אסטרטגי: צבאות הטרור הנייחים התעצמו בכוחות ניידים מתמרנים רגליים ורכובים שנועדו לבצע מתקפות פתע אופרטיביות לתוך שטחי המדינה. זאת בעוד שצה״ל צמצם והחליש את הדרג המתמרן שלו. השינוי הזה ערער את יכולתה של ישראל להתמודד עם חזרת האיום המוכר משנות החמישים — מתקפת פתע אופרטיבית של כוחות מתמרנים. בהיעדר עומק להכלת מתקפה כזאת בשטח ישראל, בהיעדר יכולת להסיר את האיומים מעבר לגבול במלחמת מנע, ובהיעדר יכולת לגייס מילואים דרך קבע כדי למנוע ככל האפשר חדירה ליישובים בעת מתקפת פתע אופרטיבית — ישראל נותרה למעשה חסרת יכולת למנוע כיבוש יישובים במקרה של הפתעה.

בערב 7 באוקטובר נשען צה״ל על ההנחה שהוא מרתיע ושאמ״ן יתריע. אלה היו שתי הרגליים הראשונות של תפיסת שלוש הרגליים, שמעצבי אסטרטגיית ההגנה המקורית פסלו תורתית. לקחי 1973 הוכיחו עד כמה צדקו מעצבי אסטרטגיית ההגנה המקורית, ועד כמה מסוכן לבסס עליהן את ההגנה. ב־7 באוקטובר התגלו השתיים שוב כמשענת הקנה הרצוץ: האויב לא היה מורתע ותקף את ישראל בעיתוי שקבע, והמודיעין, כצפוי, לא סיפק התרעה מצבית בעיתוי אפקטיבי.

המסמך שפרסם ראש הממשלה ב־18 באוקטובר, בסיוע המל״ל, מציב מחדש את העדיפות למניעה ולהתקפה על פני הכלה, ואף מדגיש אפשרות למכת מנע. הוא מדגיש גם את חיזוק הגנת העורף, העצמאות בחימושים והיתרון הטכנולוגי. עקרונות אלה מתכתבים עם פקודת היום שפרסם הרמטכ״ל לציון שלוש שנים ל־7 באוקטובר, שבה הציג את לקחי המלחמה הראשיים, ובהם שיקום הדרג המתמרן המכריע. כך נסגר לא רק המעגל בין תפיסת ההגנה המקורית לתפיסה המתפרסמת כעת, אלא גם המעגל בין הדרג המדיני לדרג הצבאי.

באיחור, ובמחיר מחריד ומיותר לחלוטין, ישראל חוזרת אל תפיסת ההגנה הלאומית המקורית שלה. היום אפשר להעביר חלק מן ההכרעה האופקית־יבשתית להכרעה אנכית־אווירית. אין פירוש הדבר שכל אש מנגד מכריעה: ההבחנה היא בין אש שנועדה להשמיד בפועל יכולות אויב ולאפשר לכפות תנאים לסיום המערכה, לבין אש שמטרתה להתיש את האויב ולקוות שישנה את רצונו להילחם. המעגל ייסגר במלואו כאשר צה״ל ישלים את בנייתו מחדש כצבא הכרעה משולבת רב־זרועית, שבו העוצמה נוצרת מהפעלה מתואמת ומסונכרנת של זרועות היבשה, האוויר, הים, הסייבר ובעתיד החלל — המסוגל להסיר איומים באיבם מעבר לגבול ביוזמת ישראל, כדי למנוע ככל האפשר מתקפת פתע ואסון לאומי נוסף.

https://www.makorrishon.co.il/news/defence/article/383825

https://www.misgavins.org/shai-israel-returning-security-doctrine/