מיליבנד: מי יהיה הראשון שישליך אותו מהרכבת?

נאום בוועידה, עימות בפיצרייה

ב־28 בספטמבר 2026 עלה אד מיליבנד לבמת ועידת הלייבור בליברפול כשר החוץ של בריטניה, וקיבל שם את מחיאות הכפיים הסוערות ביותר שלו. הוא לא הסתפק בביקורת על ממשלת ישראל. הוא האשים את ישראל ב„טיהור אתני מצד מתנחלים טרוריסטים”, הוקיע את „הכיבוש הבלתי חוקי של פלסטין”, והתגאה בכך שהוביל את החרם הבריטי על ההתנחלויות. במקביל הודיעה שרת הפנים, שבאנה מחמוד, על פתיחתו מחדש של מסלול לקליטת פליטים, שככרבע מן ההפניות בו צפויות להיות לנשים ונערות אפגניות ולפליטים פלסטינים.

אבל הסצנה החשובה התרחשה ערב קודם, הרחק מהבמה. מפגינים פרו־פלסטינים איתרו את מיליבנד בפיצרייה, התעמתו איתו ודרשו שיכריז שישראל מבצעת „רצח עם”. למחרת, מעל הבמה, פנה מיליבנד אל מיליוני הבריטים שהזדעזעו מעזה ואמר: „אנחנו שומעים אתכם. צדקתם”.

העימות בפיצרייה לא היה בהכרח הסיבה הישירה לדברי מיליבנד למחרת, אך סמיכות הזמנים וההתאמה המלאה בין הדרישה שהוטחה בו לבין רוח נאומו מקשות לראות בהם צירוף מקרים. בלילה דרשו ממנו להכריז על „רצח עם”; למחרת אימץ כמעט את כל שפתו של אותו מחנה, עד סף ההכרזה על רצח עם. הסבירות הגבוהה היא שהלחץ מן הרחוב והפחדנות הגלותית כבר עיצבו את גבולות הנאום.

שתי הסצנות יחד מספרות את כל הסיפור. מיליבנד נתן לשותפים שלו כמעט כל מה שביקשו. הם לא הודו לו. הם דרשו עוד.

יהודי „מה יפית”

בפולין של האצולה נהגו פריצים לכפות על יהודים לשיר ולרקוד לפניהם את הזמר השבתי „מה יפית”, לשעשוע האורחים. מכאן נולד ביידיש ובפולנית המונח „מאיופס”: יהודי שמופיע ומתחנף בפני הגויים כדי לזכות באהדתם, גם על חשבון כבוד עמו.

מיליבנד אינו חריג. הוא חוליה בשרשרת ארוכה, והשרשרת הבריטית עשירה במיוחד:

• אדווין מונטגיו, השר היהודי היחיד בקבינט של 1917, נאבק בהצהרת בלפור ואף כינה אותה בתזכיר פנימי „האנטישמיות של הממשלה הנוכחית”.
• הרברט סמואל, הנציב העליון הראשון בארץ ישראל, מינה ב־1921 את חאג׳ אמין אל־חוסייני למופתי ירושלים, והקפיא את העלייה אחרי פרעות יפו.
• ג׳רלד קאופמן, חבר פרלמנט מהלייבור, השווה ב־2009 מעל במת בית הנבחרים את חיילי צה״ל לחיילים הגרמנים שרצחו את סבתו.
• דייוויד מיליבנד, אחיו של אד, גירש ב־2010 כשר חוץ את נציג המוסד מלונדון.

המשותף לכולם אינו ביקורת על מדיניות ישראל. ביקורת כזו היא לגיטימית. המשותף הוא הצורך להפגין בפני הקהל הלא־יהודי שהיהדות שלהם אינה משחדת אותם, ולהוכיח זאת דווקא על גבם של יהודים אחרים.

מי שילם בסוף את המחיר

רק במבט לאחור מתברר דבר מפתיע. יהודי „מה יפית” פגע ביהודים, אבל לא פעם פגע עוד יותר בדיוק באלה שבפניהם שר.

המופתי שמינה הרברט סמואל כדי להרגיע את הערבים לא הביא שקט לבריטניה. ועדת שואו קבעה שלא הוכח כי תכנן את מעשי האלימות של 1929 או הורה עליהם, אך גם ציינה שהארגונים והמערכה הדתית שסייע להקים וללבות היו גורם חשוב בדרך להתפרצות. בהמשך היה המופתי מנהיג המרד הערבי של 1936, שהופנה בעיקר נגד השלטון הבריטי, ובמלחמת העולם השנייה נעשה בעל בריתו של היטלר. בריטניה שילמה ביוקר על המינוי שנועד להוכיח את הגינותו של נציב יהודי.

ברונו קרייסקי, הקנצלר היהודי של אוסטריה, סגר ב־1973 את מחנה המעבר לעולים שנאו אחרי פיגוע, אירח את ערפאת בווינה, ונתן לאש״ף מעמד מעין־דיפלומטי. הפיוס לא קנה לאוסטריה שקט. וינה הפכה לזירת טרור: מתקפת ועידת אופ״ק ב־1975, הפיגוע בבית הכנסת ב־1981, והטבח בנמל התעופה ב־1985.

גם העם הרוסי שילם את המחיר. במהפכה הבולשביקית היו מנהיגים ממוצא יהודי שהתנערו מיהדותם, ובתוך המנגנון הקומוניסטי פעלו גם יהודים למחיקת התרבות היהודית, העברית והציונות. אך המהפכה שאותה סייעו להוביל לא העניקה לעם הרוסי חירות ושוויון; היא הכניסה אותו, יחד עם עמי ברית־המועצות האחרים, לשבעה עשורים של דיכוי, פחד ושעבוד.

ומי יערוב לבריטים שהמדיניות שמיליבנד מסייע לעצב כיום — מדיניות של ויתור ללחץ רדיקלי ושל התכחשות לזהות הלאומית — לא תוביל אותם, בדרכה ובזמנה, לתוצאה דומה?

ובמקרה הקיצוני, אנשי היבסקציה, הסקציות היהודיות של המפלגה הקומוניסטית, שעקרו את העברית, הציונות והיהדות מחייהם של יהודי ברית המועצות, חוסלו בעצמם בטיהורים של סוף שנות ה־30.

הדפוס ברור: מי שקונה אהדה במחיר כבוד עמו מאשר את הנחת היסוד של הצד השני, ומעודד אותו לדרוש עוד. הסצנה בפיצרייה היא הוכחה עכשווית לכך.

באותה רכבת, לא לאותו יעד

במערב פועלת היום ברית מוזרה בין הפרוגרסיבים הרדיקליים לבין האסלאם הפוליטי. שני השותפים רוצים לפרק את הסדר הקיים. אבל כאן נגמר הדמיון.

היעד הפרוגרסיבי הוא חברה מפורקת, נזילה, בלי זהות מחייבת ובלי ערכים מוחלטים. היעד של האסלאם הפוליטי הפוך לחלוטין: חברה מחויבת, שבה הדת קובעת את הזהות, את החוק ואת הגבולות. הם נוסעים באותה רכבת, אבל לא לאותה תחנה סופית. בשלב מסוים הדרכים ייפרדו, והשאלה היא רק מי ישליך את מי.

להיסטוריה יש תשובה. באיראן של 1979 נסעו כל כוחות השמאל, מהקומוניסטים של מפלגת הטודה ועד המוג׳אהדין־ה־ח׳לק, ברכבת אחת עם חומייני נגד השאה. הם היו בטוחים שיוכלו לנהוג בה אחרי הניצחון. המציאות הייתה אחרת. ב־1981 נמחצו המוג׳אהדין. ב־1983 נעצרה הנהגת הטודה, ומנהיגיה הופיעו בטלוויזיה בהודאות כפויות. ב־1988 הוצאו להורג אלפי אסירים פוליטיים, רבים מהם אנשי שמאל.

הלקח חד: כשהרכבת נעצרת, מי שמחויב ליעד מוחלט משליך ממנה את מי שמחויב רק לפירוק. הפרוגרסיבים הם הנוסע שיושלך ראשון.

הרכבת הבריטית

בריטניה עוברת טלטלה חברתית, והרכבת הזו כבר נוסעת בה. מאז אוקטובר 2023 צועדות ברחובות לונדון הפגנות המוניות, שבהן נשמעות קריאות לאינתיפאדה ולמחיקת ישראל „מהנהר ועד הים”. בבחירות 2024 זכו חמישה מועמדים עצמאיים, שהעמידו את עזה במרכז מסעם, במושבים שבהם מועמדי לייבור הגיעו למקום השני. זו הייתה המחשה חריפה לכוחו של גוש הצבעה המתארגן סביב זהות דתית וסוגיה חוץ־בריטית.

הלייבור למדה את הלקח במהירות, אבל את הלקח הלא נכון. במקום להציב גבול, היא מאמצת את השפה ואת הדרישות. נאום מיליבנד ותוכנית הפליטים של מחמוד משתלבים באותה מדיניות של ויתור והסתגלות ללחץ.

חשוב לדייק. הבעיה אינה הציבור המוסלמי בבריטניה, שרבים ממנו רוצים לחיות בה בשקט. הבעיה היא האסלאם הפוליטי המאורגן, בהשראת האחים המוסלמים, שמשתמש בכוח האלקטורלי של הקהילה כמנוף. וחשוב לא פחות: גם הפרוגרסיביות הבריטית אינה מיובאת. היא צמחה באוניברסיטאות, בתקשורת ובמפלגה של מיליבנד עצמו. הקהל שמחא לו כפיים בוועידה היה ברובו בריטי לכל דבר.

לכן הקרע האמיתי עובר בתוך הבריטים עצמם. מצד אחד עומדים שני כוחות הפירוק. מצד שני עומדים אלה שמבקשים לשמר את בריטניה כבריטניה, ולא להפוך אותה לחברה חסרת חתימה או לחברה מוסלמית. עליית Reform UK היא הסימן הבולט לכך שהמחנה הזה מתעורר.

מנקודת מבטם, מיליבנד אינו מזיק רק לישראל. הוא פועל נגד האינטרס הבריטי הבסיסי. הוא יטען שהוא משרת את המשפט הבינלאומי, את היחסים עם העולם הערבי ואת השקט בבית. אבל השקט הזה נקנה כהלוואה ולא כהסדר, והפיצרייה מוכיחה שהריבית רק עולה. הלגיטימציה שהוא מעניק לשיח „רצח העם” אינה נשארת בוועידה. היא מחלחלת לרחובות בריטניה, והאיום על יהודי בריטניה הוא סימן מקדים לאיום על הסדר הבריטי כולו.

מי ישליך, ומתי

מיליבנד עלול להיות הראשון שיושלך מהרכבת. השאלה היא בידי מי ומתי. יש שלוש אפשרויות.

הראשונה: שותפיו הרדיקליים. המפגינים בפיצרייה כבר הודיעו לו שמה שנתן אינו מספיק. ביום שבו יסרב להכריז על „רצח עם”, או על הדרישה הבאה אחריה, הם ישליכו אותו כבוגד ויעמידו במקומו מישהו קיצוני ממנו. זה התרחיש הקרוב ביותר, אבל אין בו פתרון. הרכבת רק תאיץ.

השנייה: האסלאם הפוליטי. כמו בטהרן, השותף בעל היעד המוחלט ישליך את מיליבנד כשלא יזדקק לו עוד, יחד עם שאר הנוסעים הפרוגרסיביים. יהודי, פרוגרסיבי ושר „מה יפית”, הוא יהיה מהראשונים. זה התרחיש הרחוק ביותר בזמן, וגם המסוכן ביותר, כי הוא יגיע רק אחרי שהרכבת תגיע ליעדה.

השלישית: הבריטים שחרדים לזהות מדינתם. הם יכולים להשליך אותו בדרך היחידה שדמוקרטיה מכירה: בקלפי, בוועידות המפלגה ובדעת הקהל. זו גם האפשרות היחידה שבה ההשלכה היא סימן לבריאות ולא לקריסה.

מכאן ההמלצה. מבחינת הבריטים שמבקשים לשמר את זהותה של בריטניה, כדאי להשליך את מיליבנד מהרכבת, בתהליך דמוקרטי כמובן, מוקדם ככל האפשר. השלכה מוקדמת תעיד שהם עדיין שולטים בגורלם. השלכה מאוחרת, בידי אחרים, תעיד שהכישלון לשמר את זהותם כבר התרחש.

ולנו, הישראלים, יש כאן לקח משלנו. חלק מהעוינות האירופית כלפי ישראל אינו נובע ממעשיה, אלא ממאבקי זהות פנימיים בחברות אירופה. הסברה לא תשנה אותה. המענה צריך להיות מדיני ואסטרטגי, מתוך הבנה שבעלי הברית האמיתיים של ישראל באירופה הם מי שנאבקים על זהות ארצם שלהם. ובעיקר: ישראל עצמה אינה צריכה לשיר „מה יפית” בפני אף אחד.