מלחמת יום הכיפורים: כשלי ועדת אגרנט שאין לחזור עליהם

- ספטמבר 18, 2026

מבוא

מלחמת יום הכיפורים נתפסת עד היום כאחד הכישלונות החמורים בתולדות מדינת ישראל, ודוח ועדת אגרנט הפך למסמך המכונן שנועד להסביר את מקורותיו. הוועדה הצביעה על כישלון מודיעיני עמוק, ובראשו הדבקות ב״קונספציה״ שהעריכה כי מצרים וסוריה אינן מתכוונות לפתוח במלחמה בתנאים ששררו ערב אוקטובר 1973; והיא אף הטילה אחריות אישית כבדה על בכירים במודיעין ובפיקוד. אולם בחינה מחודשת של מסקנותיה מעלה כי הוועדה עצמה לא נמנעה מכשל מהותי: היא התרכזה באיכותה של הערכת המודיעין ובתפקודם של נושאי המשרות, אך לא בחנה לעומק את תפיסת ההגנה והפיקוד שהגדירה את משימותיהם.
מאמר זה טוען כי הכשל המרכזי לא היה טעות בניבוי כוונות האויב בלבד, אלא עצם ההנחה שניתן לבסס את מוכנותו של צה״ל על סִבּוּר היגיון האויב וכוונותיו ועל קבלת התרעה מצבית. בכך לא נבחנה גם התוצאה הפרדוקסלית של הדבקות בתפיסת המלחמה המקדימה: העומק האסטרטגי שנוסף לישראל לאחר 1967, במקום לשמש נכס הגנתי, נהפך לנטל.
מתוך בחינה זו מבקש המאמר להציע לקח רחב יותר מזה שקבעה הוועדה: אחריות לכשלי מלחמה חייבת להיבחן תחילה ברמת המדיניות, האסטרטגיה ותפיסת ההגנה, ורק לאחר מכן ברמת המודיעין וההתרעה. זהו הלקח החיוני שיש להפיק ממלחמת יום הכיפורים ומכשלי ועדת אגרנט, אם מבקשים להימנע מחזרתם בעתיד.
המאמר המלא
קביעה מרכזית של ועדת אגרנט הייתה כי גורמי ההערכה של אמ״ן נכשלו, בראש ובראשונה, בשל „דבקותם העקשנית במה שהיה קרוי בפיהם ‘הקונספציה’”: מצרים לא תצא למלחמה לפני שתשיג יכולת לתקוף את ישראל בעומק ולשתק את חיל האוויר; וסוריה לא תפתח במלחמה ללא מצרים.
הקונספציה לא הייתה הערכת יכולות בלבד. היא הסיקה מן ההנחה שמצרים טרם רכשה מטוסים ארוכי־טווח כי ההיגיון מחייב את סאדאת שלא לפתוח במלחמה; ומן ההנחה שסוריה אינה יכולה להצליח לבדה, כי אסד לא יבחר לתקוף ללא מצרים. במילים אחרות, זו הייתה הערכה בדבר היגיון האויב, מטרותיו וכוונותיו — לא בדיקה של דרכי הפעולה שהיה מסוגל לבצע בפועל.
ועדת אגרנט אכן גינתה את הדבקות בקונספציה והטילה אחריות אישית כבדה על ראש אמ״ן אלי זעירא, על סגנו אריה שלו, על ראש מחלקת המחקר יונה בנדמן, על הרמטכ״ל דדו ועל אלוף פיקוד הדרום גורודיש. אולם דווקא משום כך יש לעמוד על שתי השגיאות היסודיות שנותרו בדוח.
ראשית, הוועדה לא שללה את הלגיטימיות העקרונית של הערכת כוונות האויב כבסיס למוכנות. היא טענה שהקונספציה, ש״ייתכן שהייתה נכונה בזמנה״, לא עודכנה כראוי לנוכח נסיבות ומידע חדשים. בכך הותירה על כנה את ההנחה שאפשר לבסס את מוכנות ישראל על הערכת היגיון האויב וכוונותיו, ובלבד שזו תהיה מעודכנת ונכונה יותר.
אלא שהערכת כוונותיו והיגיונו של האויב — בניגוד להערכת דרכי הפעולה האפשריות להפעלת יכולותיו — פסולה מקצועית לאור עקרונות המלחמה וכללי צורת הקרב הגנה; כללים שמעצבי תפיסת ההגנה הלאומית המקורית הקפידו לפעול לאורם.
שנית, והיא השגיאה העמוקה יותר, הוועדה לא חקרה את הקונספציה האג״מית־פיקודית שממנה נגזרה הדרישה שאמ״ן יספק התרעה מצבית, שעל קבלתה אסור לסמוך מבחינה תורתית. היא שאלה מדוע הסדיר לא נפרס טוב יותר כדי לבלום את המתקפה המצרית; היא לא שאלה מדוע נבנתה מלכתחילה הגנה שבה כוח סדיר דל, מעוזים סטטיים ומילואים מרוחקים אמורים לעצור צליחה רחבת־היקף — עד שתתקבל התרעה שתאפשר את גיוסם.
מנדט הוועדה היה מצומצם מלכתחילה: הימים שלפני המלחמה, ההיערכות והימים הראשונים ללחימה. הוועדה עצמה ציינה בדוח הראשון שעדיין לא דנה בהיערכותו הכללית של צה״ל, לרבות תורת הלחימה, שיטות גיוס הכוחות ותפקידם וייעודם של המעוזים והמוצבים. הביקורת אפוא כפולה: על מי שקבע מנדט שלא כלל במפורש את התאמתה של תפיסת ההגנה למציאות החדשה; ועל כך שגם בהמשך לא הועמדה שאלה זו במרכז.

הסדר הנכון

סדר הבדיקה המקצועי צריך להיות הפוך:
מדיניות ההגנה הלאומית ← האסטרטגיה המבצעית של צה״ל הנגזרת מן המדיניות ← משימות צה״ל ותוכניות המגירה הקונקרטיות למלחמה ← משימות המודיעין שנועדו לשרת את תוכניות המגירה
המודיעין נדרש לזהות את יכולות האויב, היערכותו ודרכי הפעולה האפשריות העומדות לרשותו. הדרג הפיקודי קובע, מתוך אלה, מהי דרך הפעולה המסוכנת ביותר שעל צה״ל להיות מוכן לסכלה; ובהכוונתו ממקד המודיעין את מאמצי האיסוף במידע הנוגע לאותה דרך פעולה, להכנות לביצועה ולסימנים המעידים על מימושה.
אגרנט התחילה כמעט בסוף השרשרת: היא בדקה אם המודיעין מילא את משימת ההתרעה שהוטלה עליו, בלי לבדוק את עמידתה של משימה זו במבחן תורת ההגנה, ואם נגזרה מתפיסה אג״מית תקפה.

ההתרעה התאימה למציאות שלפני 1967

עד מלחמת ששת הימים היה להתרעה מצבית מודיעינית — שבניגוד להתרעה מצבית מבצעית, אין לסמוך על קבלתה — תפקיד הגיוני בתפיסת ההגנה של ישראל. מול גבול צר וחסר עומק עם מצרים, נדרשה ישראל לזהות תנועה מצרית מסיבית לעבר גבולה, לגייס מילואים ולהקדים את הצבא המצרי בתמרון לתוך סיני.
המרחב שבין התעלה לגבול ישראל העניק חלון זמן: על הכוחות המצריים היה לחצות את התעלה ולנוע מאות קילומטרים, ואילו כוחות המילואים הישראליים נדרשו להתפרס לחזית במרחק קצר בהרבה. ההתרעה נועדה אפוא לאפשר מהלך הגנתי־התקפי: סיכול האיום בעודו מתקרב, בטרם הגיע לגבול. כידוע, התרעה מודיעינית בזמן תגובה אפקטיבי לא ניתנה לא ב־1960, בפרשת רותם, ולא במאי 1967.
מלחמת ששת הימים שינתה את תנאי היסוד. לישראל נוסף עומק אסטרטגי. מכאן ואילך היה עליה להחליף את תפיסת הגנתה שהותאמה לאחר מלחמת העצמאות להעדר עומק: לא עוד צורך, בגלל העדר עומק, בהתקפה מקדימה לתוך שטח האויב שתותנה בהתרעה; אלא ניצול העומק שנוסף להיערכות להגנה הכוללת, בשלב הראשון, בלימה, הכלה תוך תיעול ושחיקת התוקף בשטחים שהוכנו לכך מראש ככל האפשר על־ידי הסדיר — גם במקרה של הפתעה. בשלב השני, לאחר גיוס המילואים והשבת השטחים שבהם האויב הוכל, היה עליה להעביר את המלחמה לשטח האויב, להכריעו שם ולהכתיב את תנאי סיום המלחמה.
זה גם מה שהתרחש בפועל ב־1973. צה״ל הכיל תחילה את התוקף בשטחיו, ולאחר מכן העביר את המלחמה לעומק מצרים וסוריה. אלא שהדבר נעשה ללא הכנות מוקדמות, ותוך השקעת מאמצים כבירים בהגנה על שטחים שבהיערכות נכונה מראש אפשר היה לוותר עליהם זמנית, כדי להכיל בהם את המתקפה.
העומק שנוסף ב־1967 היה אמור להיות נכס אסטרטגי. בשל אי־שינוי הקונספציה המבצעית שהתאימה למציאות שלפני 1967, הוא נהפך לנטל אסטרטגי: המילואים, שנדרשו לפני 1967 לנוע מרחק קצר יחסית אל החזית, נדרשו לאחריה לנוע מאות קילומטרים; ומנגד, צבאות מצרים וסוריה כבר היו ערוכים בקביעות מול קווי המגע החדשים. לא נותר אפוא אותו סימן מתריע פיזי פשוט של תנועת צבא לעבר גבול ישראל.
ועדת אגרנט, כמו הפיקוד הבכיר של צה״ל, לא הבחינה כי הדבקות בתפיסת המלחמה המקדימה, בשעה שכבר לא היה בה צורך, הפכה את העומק שנוסף לישראל לאחר 1967 ל״עושר השמור לבעליו לרעתו״. במקום לנצל את העומק לבניית הגנה שתוכל לבלום, לתעל ולשחוק מתקפת פתע, המשיכה ישראל לתלות את מוכנותה בהתרעה שתאפשר להקדים את האויב.
לפני 1967 נועדה התקפה מקדימה להשתלט על שטחי אויב שהיו מוגנים בדלילות יחסית. ב־1973 הייתה משמעותה של התקפה מקדימה הבקעה אל תוך לוע הארי של דיוויזיות רעננות, ערוכות היטב להגנה, תוך חציית מכשול מים רחב, מכוסה בתצפית ובאש. סוללות הטילים נגד מטוסים הגנו עליהן, וספק אם אפשר היה לספק לכוחות התוקפים סיוע אווירי קרוב.
במקום להתאים את ההגנה למציאות החדשה, השתנה תפקיד המודיעין. מאחר ש־capabilities — יכולות והיערכות מיידית של האויב לתקיפת ישראל — „יש כל הזמן”, כדברי זעירא בעדותו לוועדת אגרנט, עבר אמ״ן ל־intentions: ניסיון לקבוע אם האויב באמת מתכוון לתקוף בהפתעה.
זהו המעבר שתורת ההגנה אינה יכולה לקבל כבסיס למוכנות. יכולות, היערכות ודרכי פעולה אפשריות מחייבות הכנה. המפקד אינו רשאי להניח את ביטחון צבאו ומדינתו על ניחוש בדבר כוונותיו ובחירתו העתידית של האויב.

„עושר השמור לבעליו לרעתו”

בעדותו לוועדת אגרנט תיאר זעירא את שפע המידע שבידי אמ״ן כ״עושר השמור לבעליו לרעתו״. זהו ציטוט מפתח.
לא היה חסר מידע. הקונספציה המודיעינית נועדה, כדברי ראש אמ״ן, לאפשר לעוזריו למיין, לסנן ולסווג את שפע החומר, כי בעזרתה „האנשים יודעים מה חשוב ומה טפל”, וכך לאפשר לזעירא להתפנות רק למידע שלדעת עוזריו היה חשוב שיטפל בו באופן אישי.
כל עוד השאלה שנשאלה הייתה אם מצרים מתכוונת לצאת למלחמה כוללת, נבחנה כל ידיעה לפי התאמתה להנחת הכוונות. מידע שלא התיישב עמה, גם אם היה בעל משמעות חד־משמעית, עשוי היה להידחות על־ידי העוזרים כרעש, כתרגיל, כהיערכות הגנתית או כאמצעי לחץ מדיני. הקונספציה לא הייתה רק תשובה; היא הייתה המסנן שקבע מה יגיע אל ראש אמ״ן ומה לא.
מה שחסר היה תפיסה אג״מית עדכנית שמולה אפשר לבחון את המידע.
תעודת הביטוח של זעירא הייתה כפולה: מצרים אולי מתאמנת, נערכת ומגייסת, אך היא אינה יכולה לרצות במלחמה כל עוד אין לה מטוסים ארוכי־טווח שיאפשרו לה לתקוף את שדות התעופה בישראל. כך נהפך מחסור ביכולת מסוימת לא רק לשיקול בהערכת יכולות האויב, אלא לראיה כביכול לכך שאין לו כוונה לצאת למלחמה.
אלא שהמצרים לא נזקקו למטוסים ארוכי־טווח לתקיפת העורף הישראלי העמוק כדי להשיג את מטרתם: צליחה, אחיזה בגדה המזרחית של התעלה ושבירת הקיפאון המדיני והצבאי. הקונספציה ייחסה להם את מטרת המלחמה שישראל ציפתה לה — השמדת חיל האוויר הישראלי והתקדמות עמוקה — במקום לבחון את המטרה המוגבלת שבאמת יכלו ורצו להשיג.

הערכה מודיעינית שהפכה להנחת עבודה פיקודית

ראש אמ״ן יכול להציג מידע וניתוח. אך מרגע שהרמטכ״ל, אלופי הפיקודים והממשלה קיבלו את הקונספציה ואת הערכות הכוונות שנגזרו ממנה, הן חדלו להיות „מודיעיניות בלבד”. הן נעשו הנחות עבודה פיקודיות ומדיניות.
בדיוני הממשלה הציג זעירא שוב ושוב לא עובדות על יכולות האויב, אלא הסברים פסיכולוגיים־לוגיים מדוע לא יפעל. כך אמר:
„מבחינה לוגית זאת תהיה טעות עבור המצרים לפתוח במלחמה… אנו יודעים בביטחון שקיים אצלו חשש שגם על פעולות שלו אנו נגיב בעומק מצרים ובכוח, על כן אני מעריך שהסיכוי שיעשה זאת — אינו גדול.”
ובהזדמנות אחרת:
„מצרים עדיין מודעת… שאין לה סיכוי להצליח במלחמה נגד ישראל… לכן הערכתנו היא שבסופו של דבר הסבירות שמצרים תפתח באש… היא נמוכה כל עוד ישלוט אצלם ההיגיון במגבלות הערביות. אני חושב שהערבים, לפחות לשנים הקרובות, אינם מעריכים כי ינצחו את ישראל…”
באשר לסוריה אמר:
„הסורים נכנסים למערך הזה [החירום] בגלל חששות מאיתנו… [אם יתקפו] אין הם מאמינים שיוכלו להצליח.”
גם ב־5 באוקטובר, בשעה 09:00, הסביר:
„המצרים כל הזמן מדברים על זה שהולכים לתקוף אותם… והם ממש חרדים.”
ובשעה 12:00:
„אנחנו עדיין רואים בסבירות גבוהה שהכוננות הסורית והמצרית נובעת מחששם מפנינו…”
ובשעה 13:15:
"...לפי מיטב הערכתנו לא חל שום שינוי בהערכת המצרים את יחסי הכוחות בינם לבין צה"ל. אי לכך הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה".
משעה שהדרגים הפיקודיים סביב השולחן קיבלו הנחות כאלה, הן נעשו הנחות העבודה שלהם. האחריות להעמיד את הגנת המדינה על ניחוש בדבר „היגיון האויב” הייתה ישירה פיקודית ובעקיפין מדינית, לא מודיעינית בלבד.
גולדה מאיר, בניגוד לדרג הפיקודי ולשלושה רמטכ״לים לשעבר בממשלתה, הסתייגה לחלוטין מהערכות שהתבססו על סִבּוּר היגיון האויב וכוונותיו. עדות לכך הן השאלות שהעלתה בדיונים שקדמו למלחמה: מה הסיבות שיכולות להביא לחשש מפני צה״ל, והאפשרות „שהמצרים יעסיקו אותנו קצת כאשר הסורים ירצו לעשות משהו בגולן”.
התשובות שקיבלה היו: הערבים „תמיד חוששים”; הם ראו את הקרב האווירי, שבו הופלו 13 מטוסים סוריים, „כמלכודת שטמנו להם”; „הכוננות נובעת בעיקר מפחד מפנינו”; ו״אסד יודע היכן גבולותיו... יש לו עמוק בתודעה [את] העדיפות האסטרטגית הישראלית״.
מן העדויות שנגבו בוועדת אגרנט וממסמכים שחשף ופרסם שנים לאחר מכן ד״ר חגי צורף עולה כי הנחיותיה של גולדה לצבא לפני המלחמה היו, בעיקרן, כנדרש. כבר לאחר נאום סאדאת על נכונותו להקריב מיליון חיילים מצרים כדי להשיב את סיני, היא הנחתה את צה״ל להתייחס לדבריו ברצינות, להימנע מבחינת הכרזותיו לפי אמת המידה הישראלית — במילותיה: נשגה „אם אנחנו נעשה ככה — נדביק לסאדאת את המחשבה שלנו.” — ועל כן להתכונן למתקפה אפשרית. היא הציגה שאלות, דרשה הסברים וביקשה לברר את משמעותה המעשית של ההיערכות המצרית והסורית. הכפשתה במשך שנים כאחראית הראשית למחדל הצבאי הייתה אפוא בלתי מוצדקת.

הקוסם של „כחול לבן”

מדוע התקבלו דברי זעירא במשך חודשים כמעט ללא עוררין? משום שכמה חודשים קודם לכן נדמה היה שכבר הוכיח את צדקתו.
בכוננות „כחול לבן” באביב 1973 הגיעו התרעות על כוונה מצרית לצאת למלחמה. זעירא העריך שלא תהיה מלחמה. הרמטכ״ל דדו, שלא הסתפק בהערכה, העלה את צה״ל לכוננות — וננזף על כך, בין השאר בידי שר האוצר פנחס ספיר, בשל מחירה הכבד.
המלחמה לא פרצה. אבל בישראל לא ידעו כי ברז׳נייב, שעמד להיפגש עם ניקסון בפסגת וושינגטון, הורה למצרים ולסוריה שלא לפתוח במלחמה העלולה לסכל את הפסגה.
זעירא יצא אפוא מ„כחול לבן” כקוסם שדגלים מתנופפים סביבו: הוא העריך שלא תהיה מלחמה, ומלחמה לא פרצה. צירוף המקרים נראה כהוכחה ליכולתו לקרוא את כוונות האויב, כאשר למעשה תוצאתו של מהלך הושפעה מהחלטה סובייטית חיצונית שלא הייתה ידועה לישראל.
הצלחתו המדומה העניקה לקונספציה אשראי עצום. באוקטובר, כששוב הצטברו עובדות של היערכות מלחמתית, נראתה האזהרה מפניהן כאלרמיזם יקר ומיותר.
בבוקר יום הכיפורים, לאחר שכל המידע על המלחמה העומדת לפרוץ באותו יום כבר היה מונח על השולחן, ניסה זעירא עדיין לשמר את הקונספציה:
„הם בשלבים אסטרטגיים ומבצעיים למלחמה, לפי התכנית שאנו יודעים עליה. הכול מוכן. אבל… למרות העובדה שהם מוכנים, לפי דעתי, הם יודעים שיפסידו… הכול מוכן, רק אין כוונה.”
ראש הממשלה העירה: „היו תאריכים ודיבורים. הפעם זה אחרת?” והדיון המשיך אל תכנון ההכנות למלחמה.
לא היה כאן אימוץ מחודש של הערכת זעירא. היא כבר איבדה את מעמדה כהנחת העבודה שעל פיה פועלים. אלא שזה קרה בשעה שבה המלחמה עמדה לפרוץ, לאחר ששנים של קבלת הקונספציה עיצבו את ההגנה, את הפריסה ואת התלות בהתרעה.

ועדת אגרנט: קביעת האחריות האישית

כאן מתעוררת השאלה הקשה ביותר בדבר קביעות האחריות האישית של ועדת אגרנט. הוועדה קבעה אחריות כבדה לזעירא, לסגנו אריה שלו, לראש מחלקת המחקר יונה בנדמן, לרמטכ״ל דדו ולאלוף פיקוד הדרום גורודיש. אין ספק שכל אחד מהם נשא באחריות לתפקידו ולהחלטותיו. אך האם אפשר לקבוע את מידתה ואת טיבה של אחריות זו בלי לבחון תחילה את תקפותה המקצועית של התפיסה שמכוחה פעלו?
שלו ובנדמן כשלו בהערכת הכוונות ובהעברת מידע שסתר אותה. זה היה כשל חמור בתפקיד שהוגדר להם. אולם תפקידם כלל גם את הניסיון לקבוע אם האויב מתכוון לממש את יכולותיו — משימה שתורת ההגנה אינה מתירה להעמיד עליה את מוכנות הצבא. הכשל שלהם היה אפוא כפול: אישי ומקצועי; אך הוא התרחש בתוך משימה מודיעינית שאי־אפשר למלא בוודאות, ולכן פסולה תורתית כבסיס למוכנות. אם המשימה פסולה תורתית לפני המלחמה, למה לשפוט לאורה אחריה?
גורודיש נדרש לממש בפיקוד הדרום תפיסת הגנה שנבנתה לפניו: כוח סדיר דל ומעוזים סטטיים אמורים לעכב צליחה רחבת־היקף עד לגיוס המילואים, שכדי להגיע לחזית היו אמורים לעבור מאות קילומטרים; וגיוס זה מותנה בקבלת התרעה מצבית שאין לסמוך על קבלתה. הוא ירש את התוכנית ממפקדי פיקוד שקדמו לו. הם חלקו על פרטים בביצועה — על דילול המעוזים, פתיחתם ואופן החזקתם — אך לא ערערו על הנחת היסוד שלה: שההגנה יכולה להישען על הערכת כוונות האויב ועל התרעה מצבית.
אחריותו של גורודיש נבחנת אפוא לא רק לפי הפריסה שביצע ערב המלחמה, אלא גם לאור העובדה שנדרש להפעיל תוכנית שתורתית לא הייתה רלוונטית למציאות שלאחר 1967. היא נשענה על הנחות שאולי נראו תקפות בזמנן, אך לאחר 1967 היו פסולות מקצועית; ובמקרה של מתקפת פתע לא היה לה סיכוי של ממש להצליח.
אחריותו של דדו רחבה יותר. כרמטכ״ל הייתה מוטלת עליו החובה המקצועית לבחון אם תפיסת ההגנה שקיבל בירושה משני רמטכ״לים קודמים עדיין מתאימה למציאות האסטרטגית החדשה. הוא לא החליף תפיסה בלתי מתאימה שעקב כך התבססה על סִבּוּר היגיון האויב וכוונותיו ועל קבלת התרעה מצבית שאסור לסמוך על קבלתה, בעיקר כשהאויב צמוד לכוחותינו, במקום על יכולות האויב, דרכי הפעולה האפשריות שלו ומוכנות מעשית לכל אחת מהן. העובדה ששר הביטחון, רמטכ״ל לשעבר, לא חלק על התפיסה, מסבירה את כוחה הממסדי; היא אינה פוטרת את הרמטכ״ל מאחריותו המקצועית.
המכנה המשותף לדרג המודיעיני ולדרג הפיקודי היה אפוא פעולה בניגוד לעקרונות ולכללי המלחמה האוניברסליים ולתורת הלחימה של צה״ל עצמו: המודיעין נדרש לסַבֵּר כוונות; והפיקוד שלא החליף את תפיסת ההגנה הישנה שכבר הייתה לא רלוונטית, ביסס את מוכנותו המבצעית על סִבּוּר זה ועל התרעה שכאמור אין לסמוך על קבלתה. ועדת אגרנט לא נתנה דעתה לכשל המקצועי־תורתי המשותף הזה לנחקרים ומסתבר שגם לחוקרים.
התמיהה מתעצמת נוכח חלקו של חיים לסקוב בוועדה. לסקוב, שכראש מה״ד היה ממעצבי תורת הלחימה של צה״ל, היה ער לפערים התורתיים שהתגלו במלחמה; לכן נוסף לדוח האחרון כרך מיוחד שהוא חיבר שעסק בכשלי ההדרכה. יש להניח שכקצין בכיר במטכ״ל בעת גיבושה של אסטרטגיית ההגנה הלאומית של ישראל, בשנים 1952–1954, היה מודע לנסיבות עיצובה - העדר עומק להכלת מתקפת פתע וגם לשתי הנחות היסוד שהשפיעו על עיצובה: האויב עשוי להפתיע; ומכאן שאין להניח כי צה״ל מרתיע אותו. מדוע לא העמיד במרכז הדיון גם את הכשל התורתי שקדם להם — תפיסת הגנה שלא התאימה למציאות שלאחר 1967, סתרה את כללי ההגנה והעמידה את מוכנות הצבא על סִבּוּר כוונות האויב ועל התרעה מצבית — נותרת חידה.
זהו מצטייר ככשל האחרון של הוועדה: היא קבעה אחריות אישית בלי לחקור תחילה את האחריות לתפיסה התורתית והמבצעית שהגדירה את משימותיהם של האנשים שעליהם הצביעה.
הלקח אינו זה שאליו הגיעה ועדת אגרנט: שיש לשפר את הערכת כוונות האויב — כלומר, בפועל, את ניחושן — ולדייק במסירת ההתרעה המצבית. חקירת כשל במלחמה חייבת להתחיל בראש הפירמידה: בדרג המדיני ובהנחיותיו הבסיסיות והמצביות לדרג הצבאי; ולהמשיך בדרג הפיקודי, במחויבותו למדיניות ההגנה הלאומית, באסטרטגיה המבצעית שנועדה לממשה בהתאמה לתו"ל, בתוכניות המגירה הנגזרות ממנה ומהתו"ל, במוכנות למימושן ובהיערכות ובכוננות מתמדת להתמודדות עם מתקפת פתע.
רק לאחר מכן יש לחקור את כשלי המודיעין בהערכת יכולות האויב ודרכי הפעולה האפשריות העומדות לרשותו — ולא בסִבּוּר כוונותיו — וכן את כשלי ההתרעה המצבית, שעל קבלתה ממילא אסור לבסס את ההגנה. כך אפשר יהיה להימנע מכשלי ועדת אגרנט, שאין לחזור עליהם.

תגובות