אתגר לתשפ״ז: חזרה לצה״ל "קטן וחכם" כפי שנועד להיות
צה״ל ומפקדיו ראויים להערכה עמוקה. חרף לחימת התשה סימולטנית בחמש זירות, לחצים בין־לאומיים וחברתיים ונטל מילואים כבד, הם מספקים למדינה הגנה המאפשרת לה להתקיים, לתפקד ואף לשגשג. חוסן המשק, גם לאחר שלוש שנות מלחמה, הוא עדות לכך.
אבל יכולת עמידה אינה תכלית. מדינה קטנה, הנשענת על כלכלת ידע, אזרחים עובדים ומערך מילואים, אינה יכולה לבסס את ביטחונה על מלחמת התשה רב־זירתית שאורכה אינו נשלט. המלחמה המתמשכת היא תוצאת הסבתו של צה״ל, לאורך השנים, מצבא הכרעה קטן וחכם — המסיר איומים במלחמות קצרות — לצבא תגובה, הרתעה, אש מנגד והתשה.
האתגר הלאומי של תשפ״ז הוא להסב אותו בחזרה לדפוס המקורי. לא לצבא קטן מתוך קיצוץ, ולא לצבא מלחמות העבר, אלא לצבא שחוכמת מפקדיו ומטותיו מאפשרת לו להסיר איומים ולהכריעם במהירות — ולכן להיות קטן במידה המתאימה למדינה קטנה.
שתי חוכמות, לא אחת
בתולדות צה״ל התקיימו שתי גרסאות מנוגדות של „צבא קטן וחכם”.
הראשונה, במאה הקודמת, הייתה צבא הכרעה קטן. חוכמתו שכנה במקצועיותם התורתית של מפקדיו: ביכולתם לתחבל ולהפעיל בגמישות גבוהה מודיעין, תמרון קרקעי עמוק ואש, במהלך אופרטיבי מהיר המסתיים בניצחון חרוץ. הטכנולוגיה שירתה את המפקד ואת המהלך המערכתי. מטרת הצבא הייתה להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב, למוטט את מערכת הלחימה שלו, ומתוך הניצחון הצבאי — לקצור ניצחון מדיני חרוץ.
השנייה, מתחילת המאה הזאת, הייתה צבא התשה מוקטן. חוכמתו שכנה במקצועיותם הטכנולוגית של מפקדיו ובניצול מערכות מודיעין, אש מנגד מדויקת ותקשוב. אלה לא נועדו עוד לסייע לתמרון ולהכרעה, אלא להחליף את הגוף המתמרן — וכך לייתר את חוכמתם המצביאותית והמתחבלת של מפקדים ומטות. במקום להעמיד מפקדים ומטות המסוגלים לתכנן מהלך הכרעה אופרטיבי תחבולני, נבנה צבא המאמין כי מודיעין בזמן אמת, תקשוב ואש מדויקת בירי מנגד יכולים להחליף מהלך כזה.
שתי מלחמות ההתשה הארוכות ב־2006 וב־2014 — עקרות מהכרעה צבאית, וממילא מניצחון צבאי ומדיני — לא השיבו את הצבא לגרסה המקורית. כאשר היה כזה, מלחמותיו היו קצרות ופוריות.
הצבא הקטן המקורי
צה״ל, בהנחיית בן־גוריון, נבנה לממש תפיסת הגנה לאומית הגנתית בתכליתה והתקפית במימושה. תכליתה: להגן על המדינה ועל אוכלוסייתה. מימושה הצבאי: לנצל הזדמנויות להסיר איומים בעודם מתהווים, במלחמת מנע או במתקפה מקדימה; וכאשר פרצה מלחמה — להכריע את מערכת הלחימה של האויב בעומק שטחיו ולסיימה בניצחון צבאי חרוץ. ניצחון כזה נועד לאפשר לישראל להכתיב את תנאי הסיום ולהשיג הסדרים שיעניקו הפוגות יציבות וארוכות ככל האפשר בין מלחמה למלחמה.
הצבא הסדיר היה קטן ושימש שלד מקצועי לגיוס מהיר של צבא מילואים גדול. גם לאחר הגיוס נותר צה״ל קטן ביחס לצירוף צבאות ערב. את הפער הכמותי נדרש לסגור יתרון איכותי: תורת ההכרעה של קלאוזביץ, תורת הפיקוד הגמיש של מולטקה, עצמאות מחשבתית, יוזמה, יצירתיות, ביקורתיות, שיקול דעת ונכונות לקבל אחריות.
איכויות אלה אינן הופכות מעצמן לעוצמה. הן זקוקות לתורת לחימה, למצביאים ולמטות מקצועיים. המפקד הבכיר נדרש להגדיר תכלית ותחבולה; הכפופים — להבין את כוונתו, לנצל הזדמנויות ולפעול בתנאים משתנים. כך אפשר היה לחבר יחידות, עוצבות, מודיעין ואש למערכת הכרעה שעוצמתה גדולה מסכום חלקיה.
זהו לב „הצבא הקטן והחכם” המקורי: שילוב היגוי התחבולה, לאור תורת ההכרעה הקלאוזביצית, עם הפעלה גמישה של הכוח, לאור תורת הפיקוד המולטקאית. השילוב אפשר להפיק בנקודת ההכרעה עוצמה סינרגטית גבוהה מכוח קטן יחסית — מינימקס — ולסיים במאה הקודמת כל מלחמה, גם כשהופתע ב־1973, במהירות ובניצחון חרוץ שאינו ניתן לערעור.
זהו „מוח הצבא”: ציבור מפקדים וקציני מטה כללי המשכילים באמנות המלחמה.
הדגם המקצועי הועתק מן הצבא הגרמני. הוא התפתח מתנאיה הגאואסטרטגיים של גרמניה לאחר איחודה: החשש ממלחמה בשתי חזיתות ומהתשה ממושכת מול צירוף יריבים. לפיכך נדרשה לפצות על מגבלותיה באיכות מקצועית, מהירות, תחבולה ותמרון. במידה רבה דמה האתגר לאתגר שעמד בפני היישוב, ואחר כך בפני ישראל: כוח אדם ומשאבים מוגבלים מול איומים מרובים וכוחות עדיפים במספרם.
לפיכך החלו יסודות הדגם להיקלט בכוח המגן העברי עוד לפני הקמת המדינה. לאחר מאורעות תרפ״א נשלחו לגרמניה מטעם „הקיבוץ החשאי” חיים שטורמן, יהושע אייזיק וירחמיאל לוקאצ׳ר — „לוקא” — ושהו בה כשנה כדי ללמוד את אמנות המלחמה בשיעורים פרטיים מן הגנרל פאול פון לטו־פורבק. הוא נודע במערכה שניהל במזרח אפריקה במלחמת העולם הראשונה: בראש כוח קטן ונחות במספרו ריתק והביס שוב ושוב כוחות בריטיים עדיפים, באמצעות תחבולה, ניידות, ניצול השטח, יוזמת הכפופים ופיקוד מבוזר.
לאחר שובם הקימו אנשי הקיבוץ החשאי בית ספר למפקדים, שהוסווה כ„קורס למורי התעמלות”. בו נלמדו, לצד שדאות, הפעלת נשק וטקטיקה, גם אסטרטגיה והיסטוריה צבאית. משלושה קורסים שהועברו בתל־יוסף צמחו מפקדים שהקימו את „ההגנה” ואת צה״ל. אליהם הצטרפו קצינים יהודים ששירתו בצבא האוסטרי, ובהם שלום עשת, שיחד עם יובל נאמן עיצב את אסטרטגיית ההגנה הלאומית המקורית של צה״ל. רעיונה נשאב מאסטרטגיית ההגנה הלאומית הגרמנית שלפני עליית הנאצים. כדי לממשה נבנה גם צה״ל, בדומה לצבא הגרמני, כצבא הכרעה מהירה — „חכם וקטן”. ראש מה״ד הראשון, האלוף אליהו בן־חור, היה מבוגרי בית הספר הראשון למפקדים.
יצחק שדה ביטא את הרעיון במילים „גנרל — מפקד כיתה”. חיים לסקוב, שכראש מה״ד השני בנה את תשתיתו התורתית של צה״ל — שילוב התורות הגרמניות עם תורות הצבא הבריטי, אשר במהלך מלחמת העולם השנייה עברו אף הן „גרמניזציה” — הדגיש את טיפוח המפקד הזוטר ואת החופש ליוזמה ולתחבולה. יצחק רבין דרש להעניק למפקדי המשנה עצמאות שתאפשר להם לנצל הזדמנויות החולפות במהירות. זהו צבא קטן וחכם במובנו המקורי: צבא שחוכמתו בחוכמת מפקדיו.
טכנולוגיה כהכנה להכרעה
בשנות השמונים, בעקבות המסקנה שכשלי מלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל נבעו מסטייה מתורותיו המקוריות, רענן צה״ל את תורותיו והפיצן בהשתלמויות למפקדים בכירים. במקביל הוחלפה תוכנית פו״ם בתוכנית „ברק”.
על רקע זה, עם הופעתן של טכנולוגיות מודיעין ואש מנגד מרהיבות בביצועיהן, נתן הרמטכ״ל דן שומרון פרסום מחודש לביטוי „צבא קטן וחכם”. אצלו החוכמה הטכנולוגית לא נועדה להחליף את ההכרעה והתמרון, אלא לאפשר אותם במהירות ובמחיר נמוך יותר. הוא קבע כי יסוד התנועה „היה ונשאר גורם ההכרעה במלחמה”, והבהיר כי „באש בלבד לא ניתן לנצח מלחמה”.
גם מהפכת המודיעין והאש המדויקת שקידם אהוד ברק נועדה במקורה לחזק את התמרון. „זיק”, למשל, נועד לפגוע בדרגי התמרון של האויב לפני הפעלת כוחות היבשה, כדי לאפשר להם לחדור לעומק בתנאים עדיפים ובשחיקה נמוכה יותר.
במילים אחרות: האש נועדה להכין את התמרון; התמרון נועד לנצל את תוצאותיה, למוטט את מערכת האויב ולהשיג נכסים שיאפשרו להכתיב את תנאי הסיום. זהו השילוב הנכון בין חוכמת האדם לחוכמת הטכנולוגיה.
כשהאש ירשה את התמרון
ההסבה החלה כאשר ההרתעה וההתרעה קיבלו מעמד של אבני יסוד למרות ששתיהן תלויות בגורמים שאינם בשליטת ישראל: ההרתעה בהחלטת האויב, וההתרעה ביכולתו של המודיעין לחדור את כוונותיו ולהתריע בזמן. מדיניות הגנה מקצועית אינה יכולה להישען עליהן.
בהמשך החליפה מהפכת המלת״ם, בטענת השווא שלצה״ל לא הייתה תורת מערכה, את ראיית האויב כמערכת לחימה בעלת מבנה, תלויות ונקודות הכרעה — שיש למוטטה ולהפילה — בראייתו כשדה קנים, ריזום אקראי. במקום לשאול איזה חיבור במערכת האויב יש למוטט כדי להפילה, הוסטה השאלה לאילו „אפקטים” ו„השפעות” יש לייצר באמצעות הטכנולוגיות המתקדמות, כדי להרתיע את האויב ולשנות את תודעתו.
כך הפכה הטכנולוגיה מתוספת כוח למערכת ההכרעה לתחליף לה. בשנים 1996–2006 הוסב צה״ל בהדרגה מצבא הכרעה יבשתי המשלב אש מנגד לצבא התשה באש מנגד, המפעיל את כוחות היבשה בעיקר לפשיטות מוגבלות, לחשיפת מטרות ולהשלמת אפקטים. האש חדלה לשרת את התמרון; התמרון החל לשרת את האש.
במקום מצביא ומטה המחברים את כלל הכוחות לתחבולה אחת, נוצר מעגל סגור בין מודיעין הבונה בנק מטרות לבין גורמי ירי המרוקנים אותו. המפקד הבכיר עלול להפוך מסוכן הכרעה לסדרן עבודה: בוחר מטרות, מחלק גזרות, מקצה אש ומסנכרן פעולות — אך אינו גורם לכל הכוחות להתנגש באויב במקום, בזמן ובאופן שימוטטו את מערכתו.
נותקה אפוא אותה חוליית זהב: תחבולה קלאוזביצית המופעלת בפיקוד מולטקאי גמיש, המרכזת בנקודת ההכרעה עוצמה גדולה מסכום חלקיה.
מלחמת לבנון השנייה חשפה את תוצאת ההסבה. צה״ל תקף מטרות רבות, גרם לחיזבאללה נזק כבד וביצע פעולות טקטיות אמיצות; אך מערכת הלחימה של האויב לא קרסה, הירי נמשך עד יומה האחרון של המלחמה, ותנאי הסיום לא הוכתבו לאויב מוכרע.
מסמך תפיסת ההפעלה המטכ״לית של 2006 נגנז. הכשירויות הטקטיות שוקמו. אך צה״ל לא הוסב בחזרה לצבא הכרעה. הדרג המתמרן המשיך להצטמצם, ואילו המודיעין, השליטה והאש המדויקת קיבלו קדימות. מסמכי אסטרטגיית צה״ל מ־2015 ומ־2018 החזירו לתמרון ולהכרעה מעמד מרכזי במילים, אך תוכנית „גדעון” המשיכה בפועל בצמצום הכוח המתמרן.
משרשרת ההכלה אל 7 באוקטובר
במקביל הוחלפה תפיסת ההגנה הלאומית ההגנתית־התקפית בתפיסה הגנתית־הכלתית. במקום להסיר איום מתהווה, ביקשה ישראל להרתיעו; אם ההרתעה תיכשל — לקבל התרעה; ואם ההתרעה תיכשל — לבלום מתקפת פתע אופרטיבית אפשרית בגבולות לבנון והרצועה החל מ-2016 - בקו המגע.
אלא שכל קו מגע עלול להיפרץ. לישראל אין מאחוריו עומק בלתי מיושב שבו אפשר להכיל כוח פורץ. משמעות ההסתמכות על הגדר הייתה אפוא השלמה מעשית עם האפשרות שדרגים מתמרנים של האויב יחדרו במתקפת פתע אופרטיבית אל היישובים, וישתלטו עליהם בטרם יספיק צה״ל לגייס מילואים ולהשיב את המצב לקדמותו.
ב־7 באוקטובר קרסו הנחות התפיסה בזו אחר זו: האיום שלא הוסר התעצם; ההרתעה נכשלה; ההתרעה לא ניתנה; קו המגע נפרץ; והיישובים עצמם היו לשטחי ההכלה.
מאז הוכיח צה״ל יכולות מרשימות של לחימה, תקיפה, פשיטה, טיהור והשמדת מטרות. אך בהיעדר יכולת מספקת — פיזית, ואפשר שגם תורתית־מצביאותית — לחבר הישגים אלה למהלך אופרטיבי עמוק הממוטט את מערכת האויב, הזירות אינן נסגרות אלא מצטברות. כל זירה צורכת עוד חיילים, ימי מילואים, חימוש, חלפים ותקציב. כאשר המלחמות אינן מסתיימות, כל צבא נעשה קטן מדי.
מכאן הצורך המיידי בתוספת כוח. כל עוד ישראל נלחמת בכמה זירות פתוחות, היא אינה יכולה להמתין לתיקון ארוך־טווח. אך אסור להפוך את המענה הזמני למציאות הכושלת לעיקרון שעל פיו ייבנה צה״ל לדורות.
האתגר לתשפ״ז
הגדלת הצבא כדי שישׂא לאורך זמן מלחמות התשה מקבילות פירושה להתאים את בניין הכוח לתוצאת הכשל במקום לתקן את סיבתו.
מדינה קטנה אינה יכולה להחזיק צבא גדול ככל האיומים המקיפים אותה, ודאי לא כאשר כל איום הופך למלחמת התשה פתוחה בלי מועד סיום. עליה למנוע את הצטברותם של איומים חמורים, להסירם בעודם מתהווים, ולהכריע במהירות את אלה שהתממשו.
אין פירוש הדבר חזרה לצבא היבשה של המאה הקודמת. להפך: צה״ל נדרש להכריע באמצעות תחבולה אופרטיבית המשלבת תמרון קרקעי לעומק — תמרון אופקי — עם תמרון אנכי, מודיעין, אש מדויקת, הגנה מתקדמת וטכנולוגיות חדשות.
גם כאן העיקר אינו הטכנולוגיה אלא השילוב הישן־חדש: היגוי תחבולה קלאוזביצית עם הפעלה מולטקאית גמישה, המפיקים בנקודת ההכרעה מינימקס — עוצמה סינרגטית מכוח שאינו גדול ככל האיומים. בינה מלאכותית יכולה לסייע למצביא ולמטה לחבר, לעדכן ולהפעיל את כל אלה, אך אינה יכולה להחליף את היוזמה והיצירתיות הפיקודית. המודיעין והאש יפגעו בדרגי האויב ובמרכיבים שקשה להגיע אליהם; התמרון ינצל את תוצאותיהם, יחתור לעומק, ימוטט את מערכת הלחימה, יתפוס נכסים חיוניים וייצור תנאים להכתבת הסיום.
כל אלה מותנים בחזרה לאסטרטגיית ההגנה הלאומית המקורית: ניצול הזדמנויות אזוריות ובין־לאומיות להסרת איומים באיבם, ביוזמת ישראל ולפני הפיכתם לקשים להסרה — ולכן במערכות קצרות וזולות ככל האפשר.
שום חיישן, מחשב או חימוש מדויק אינם יכולים לעשות זאת במקומם של מצביאים ומטות מקצועיים. רק חוכמתם של מפקדים, המשכילים לזהות את מבנה מערכת האויב ואת החיבור שמיטוטו יפיל אותה, יכולה להפוך את מכלול היכולות למערכת הכרעה.
זהו אפוא האתגר הלאומי לתשפ״ז: לא להסתפק בצה״ל שמוכיח שוב ושוב את עמידתו, אומץ לוחמיו ומסירות מפקדיו, אלא להתחיל בהסבתו לצבא שלמענו נבנה — צבא חכם במוחו, מכריע בדרכו, ולכן קטן במידה המתאימה למדינה קטנה שאינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות התשה ארוכות.
יהי רכס עלי־טאהר, שתשתיותיו פוצצו אמש לאחר שנים שבהן ניצב כאיום מעל יישובי הצפון, סמל למה שקורה כשאיום אינו נעקר באיבו.
תכלה אפוא שנה וקללותיה: איומים כואבים שלא הוסרו. ותחל שנה וברכותיה: צה״ל מוסב מצבא התשה לצבא הכרעה קטן וחכם, שמדרבן — כצה״ל הישן — את הדרג המדיני להסיר איומים באיבם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה