מבט תורתי על סוגיית ההתרעה של בן זאיד

 שני פרסומים תקשורתיים הנוגעים לימים שקדמו ל־7 באוקטובר מציגים לכאורה תמונות שונות.

לפי הפרסום הראשון, שלא הוכחש, ב־1 באוקטובר כינס ראש הממשלה את ראשי מערכת הביטחון והנחה אותם להגן על המהלך המדיני לנורמליזציה עם סעודיה מפני האפשרות שאויבי ישראל ינסו לסכלו בכוח. ההנחיה הייתה לקיים פעילות ביטחונית אפקטיבית ושקולה — להיות מוכנים לאיום, אך לא לחולל בעצמנו הסלמה שתסכל את היעד המדיני.

בפוסט הקודם בחנתי את ההנחיה הזאת על פי כללי הפיקוד והשליטה. מסקנתי הייתה שהיא עומדת בהם: הדרג המדיני הגדיר את התכלית ואת האילוץ; על הדרג הצבאי היה לתרגמם לפתרון מבצעי.

לפי הפרסום השני, קודם ל־7 באוקטובר קיבל ראש הממשלה מנשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד התרעה מפורשת יותר על מהלך גדול שסינוואר מתכנן — והתרעה זו לא הועברה לראשי מערכת הביטחון.

לשכת ראש הממשלה מכחישה את הסיפור הזה מכול וכול.

מי צודק? ועדת חקירה תצטרך לברר זאת.

אבל מבחינה תורתית עולה שאלה קודמת: אם כבר ב־1 באוקטובר ניתנה למערכת הביטחון הנחיה תקינה להיערך לאפשרות שהאויב ינסה לסכל בכוח את המהלך המדיני — מה הייתה התרעת בן זאיד, אם אכן ניתנה, אמורה להוסיף?

התשובה מחייבת להבחין בין שני סוגים שונים של מוכנות וכוננות.

מוכנות וכוננות בסיסית — ומוכנות וכוננות מצבית

הנחת יסוד בתורת ההגנה היא שלתוקף יתרון מובנה: הוא בוחר את המקום, הזמן והשיטה, ולכן הוא עלול תמיד להפתיע.

מכאן נובע עיקרון יסודי: הגנתה הבסיסית של מדינה אינה יכולה להיות מותנית בכך שהמודיעין יתריע בזמן על המתקפה.

מערכת ההגנה צריכה להיות בנויה כך שגם במקרה האפשרי בהחלט של הפתעה, התוקף לא יוכל להכריע את המגן.

על יסוד זה יש להבחין בין שתי שכבות.

מוכנות וכוננות בסיסית הן מצבו הקבוע של הצבא: תפיסת ההגנה, סדר הכוחות, פריסתו, העתודות, תוכניות המגננה, יכולת הפיקוד והשליטה והיכולת לעבור מבלימה למתקפת־נגד. כל אלה צריכים לאפשר למדינה לסכל את הכרעתה גם אם לא התקבלה התרעה מצבית.

מוכנות וכוננות מצבית הן ההתאמות הנוספות שנעשות כאשר מתקבל מידע קונקרטי על סכנה מתקרבת: העלאת כוננות, תגבור כוחות, שינוי פריסה, הפעלת עתודות והתאמת תוכניות.

התרעה אינה יוצרת הגנה. היא מאפשרת לחזק באופן מצבי הגנה בסיסית שכבר קיימת.

התרעה מצבית היא יתרון שהמודיעין שואף לספק; אך ההיסטוריה הצבאית בכלל, והישראלית בפרט, מלמדת כי פעם אחר פעם אין הוא מצליח לספקה במועד. משום כך, הגנה בסיסית היא חובה מקצועית שאסור למפקד להתנות בקבלת התרעה.

מה הייתה מוסיפה התרעת בן זאיד?

הנחיית ראש הממשלה ב־1 באוקטובר נגעה לכוננות המצבית. הוא הציג למערכת הביטחון אפשרות של ניסיון לסכל בכוח יעד מדיני והגדיר את האילוץ: להיערך לאפשרות הזאת בלי לגרום בעצמנו להסלמה שתסכל את אותו יעד.

אם ההנחיה הובנה ותורגמה כראוי, המערכת המקצועית כבר הייתה צריכה לבחון את משמעות האיום ולהחליט כיצד לחזק את כוננותה בלי לחצות את האילוץ המדיני.

אם לאחר מכן התקבלה גם התרעה מפורשת מבן זאיד, היא הייתה עשויה כמובן להעלות את משקלו של האיום בהערכת המצב ולהצדיק חיזוק נוסף של הכוננות המצבית.

ואם התרעה כזאת התקבלה ולא הועברה לגורמים שהיו צריכים לקבלה — יש לחקור זאת.

אבל גם כשל כזה אינו משנה את חובת המוכנות והכוננות הבסיסית ואינו יכול להסביר את היעדרה.

מפני שגם אילו ראש הממשלה לא היה מנחה להיערך לאפשרות של סיכול המהלך המדיני, גם אילו בן זאיד מעולם לא התקשר וגם אילו לא התקבלה שום התרעה מצבית אחרת — צה״ל וראשי מערכת הביטחון, שהיו מודעים לתהליך המדיני־האסטרטגי שניהלה ישראל מול סעודיה ולכך שאויביה לא הסתירו את התנגדותם לו, היו חייבים להביא בחשבון את האפשרות שינסו לסכלו בכוח ולהיות ערוכים בבסיסם גם לאפשרות שהאויב יפתיע.

הבעיה הייתה עמוקה יותר

הוויכוח על התרעת בן זאיד עוסק אפוא בשכבת הכוננות המצבית ערב המלחמה.

אבל כדי להבין מדוע מתקפת פתע הצליחה למוטט את ההגנה בגבול, צריך לחקור את המוכנות והכוננות הבסיסית שנבנו במשך שנים.

כאן צריך לחזור לאפריל 2006.

באותו חודש פורסם בצה״ל ספר „תפיסת ההפעלה המטכ״לית” החדשה. פרסומו היה בגדר הנחיה תורתית־מטכ״לית להסבת צה״ל מצבא שנועד להכריע את אויביו באמצעות תמרון לצבא המבקש להרתיעם באמצעות הרתעה בהתשה ופגיעה מרחוק. בכך נשחקה בהדרגה יכולתה של ישראל להסיר איומים באיבם מעבר לגדר.

בתהליך הזה נוצרה א־סימטריה מסוכנת: בעוד צה״ל מנוון ומצמצם את הדרג המתמרן שנועד להעביר את המלחמה לשטח האויב ולהכריעו, חמאס וחיזבאללה נעו בכיוון ההפוך והוסיפו למערכי הלחימה שלהם עוצבות מתמרנות רגליות ורכובות שנועדו לחדור לשטח ישראל.

משנשחקה יכולתו של צה״ל להסיר את האיום באיבו מעבר לגדר בשטח האויב, ובהיעדר עומק אסטרטגי שיאפשר לספוג את חדירתו מעבר לגדר בשטח ישראל, נדרשה לפחות הגנה בסיסית - ללא ספק יקרה בכוח אדם ובאמצעי לחימה - המסוגלת לבלום אותו על הגדר - הגבול.

גם היא לא נבנתה לכך. ההגנה על הגדר יועדה בעיקר למנוע חדירת מחבלים בודדים, לא לבלום מתקפת פתע של עוצבות מתמרנות רגליות ורכובות.

וכך נסגר המעגל ב־7 באוקטובר 2023: ההרתעה, שהתורה מזהירה מפני ההסתמכות עליה, אכן לא הייתה; התרעה מצבית, שהתורה מזהירה מפני ההתניה בה, לא ניתנה; ובהיעדר יכולת הכרעה, האיום לא הוסר באיבו מעבר לגדר. כאשר התממש האיום בהפתעה — ההגנה הבסיסית, שנועדה להיות המענה האחרון אך לא נבנתה ככזאת, קרסה.