גלגולן של התרעות בן זאיד וחוסיין — מן הדרג המדיני לדרג הצבאי
הפרסום על האזהרה שמסר, לפי הדיווח, נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד לראש הממשלה בנימין נתניהו לפני 7 באוקטובר מזמין כמעט מאליו השוואה לאזהרה אחרת, שנמסרה חמישים שנה קודם לכן: אזהרתו של המלך חוסיין לגולדה מאיר ב־25 בספטמבר 1973.
בשני המקרים מנהיג של מדינה ערבית מסר ישירות לראש ממשלת ישראל מידע על סכנת מלחמה. בשני המקרים עמדה ישראל ערב הפתעה אסטרטגית קשה.
וכאן מסתיים הדמיון ומתחילה השאלה המקצועית.
כמו בשני הפוסטים הקודמים, נקבל לצורך הדיון את הטענות שפורסמו בפרשת בן זאיד כמות שהן — אף שהן הוכחשו — ונבחן אותן לא במבחן הפוליטי אלא במבחן תורת הפיקוד.
השאלה אינה רק אם ראש הממשלה „האמין” למנהיג הזר, ואף לא אם היה עליו להפוך בעצמו את דבריו להתרעה מודיעינית.
השאלה היא:
כיצד צריכה התרעה המגיעה לדרג המדיני להתגלגל אל הדרג המקצועי — ומהי אחריותו של כל דרג בתהליך?
חוסיין מזהיר את גולדה
ב־25 בספטמבר 1973 נפגשה גולדה מאיר בחשאי עם המלך חוסיין במתקן של המוסד.
חוסיין מסר לה מידע על היערכות הצבא הסורי בעמדות זינוק להתקפה. לשאלתה אם סוריה עשויה לצאת למלחמה לבדה, השיב בשלילה וקשר את האפשרות הסורית למצרים.
גולדה לא הייתה ראש אמ״ן. היא גם לא נדרשה להיות כזאת.
היא לא הייתה אמורה לקבוע בעצמה אם המידע נכון, אם הצבא הסורי אכן עומד לתקוף, מה משמעותו האופרטיבית ומה צריך צה״ל לעשות בעקבותיו.
אבל האזהרה לא נשארה אצלה.
תוכן הפגישה הגיע למערכת הביטחון ולדרג המודיעיני הבכיר. למחרת בבוקר כבר התקיים דיון בראשות הרמטכ״ל דוד אלעזר, ובהמשך דיון אצל שר הביטחון משה דיין.
כלומר, המידע שקיבלה ראש הממשלה נכנס למערכת המקצועית.
מכאן ואילך נדרשה המערכת לעשות את עבודתה: להצליב, להעריך, לערער על הנחות קיימות ולהמליץ על הפעולות הנדרשות.
והעובדה שהמידע נכנס למערכת אינה אומרת שהמערכת העריכה אותו נכון. אחד הלקחים החשובים של 1973 הוא שמידע יכול להגיע לדרגים המקצועיים ובכל זאת להתפרש דרך קונספציה שגויה.
זהו הבדל חשוב:
זרימת מידע תקינה אינה מבטיחה הערכה נכונה; אבל בלי זרימת מידע אין אפילו אפשרות להערכה מקצועית.
בן זאיד מזהיר את נתניהו
עתה נעבור לפרסום החדש.
לצורך הדיון נקבל את הטענה שפורסמה: מוחמד בן זאיד הזהיר את נתניהו כשבוע וחצי לפני 7 באוקטובר מפני מהלך משמעותי שסינוואר מכין.
לפי הפרסום, נתניהו העריך שהסכנה מתייחסת בעיקר ליהודה ושומרון ולא העביר את תוכן השיחה ככזה לראשי מערכת הביטחון. לשכת ראש הממשלה מכחישה את עצם קיום השיחה ואת קבלת האזהרה.
איננו מנסים להכריע כאן במחלוקת העובדתית. אנחנו מקבלים את גרסת הפרסום לצורך הניתוח ושואלים מה מתחייב ממנה מבחינה מקצועית.
אם אלה העובדות, מתעוררת שאלה קשה:
האם ראש הממשלה ביצע בעצמו הערכת מידע שהיה עליו להביא לבחינת הדרג המקצועי?
ראש הממשלה אינו ראש אמ״ן. כאשר מגיע אליו מידע בעל משמעות ביטחונית אפשרית, תהליך הערכתו המקצועי אינו יכול להסתיים בראשו בלבד.
אין פירוש הדבר שעל ראש הממשלה להעביר לרמטכ״ל מילה במילה כל שיחה מדינית רגישה. אבל על המערכת המקצועית לקבל את התוכן הדרוש לה כדי להעריך את האיום.
וכאן נכנסת לתמונה עובדה נוספת שבה עסקנו בפוסט הראשון מ-6 בספטמבר 26.
ב־1 באוקטובר כינס ראש הממשלה את ראשי מערכת הביטחון והנחה אותם לקיים „פעילות ביטחונית אפקטיבית ושקולה”, על רקע הצורך להגן על המהלך המדיני מול סעודיה בלי לאפשר הידרדרות ביטחונית.
האם היה קשר בין אזהרת בן זאיד לבין הדיון הזה?
האם האזהרה, או משמעותה כפי שנתניהו הבין אותה, הובאה בדרך כלשהי בפני ראשי המערכת?
האם ראשי המערכת הבינו מן ההנחיה שהסיכון עלה ושעליהם לבחון מחדש את הנחותיהם?
והאם ראש הממשלה וידא שכך הובנה כוונתו?
אלה בדיוק הדברים שצריך לחקור.
מידע, פרשנות, כוונה ומשימה
כאן צריך להבחין בין כמה שלבים שונים.
מידע הוא מה שנודע: למשל, שמנהיג זר מזהיר מפני מהלך משמעותי שסינוואר מכין.
פרשנות היא הערכת משמעותו: האם מדובר בעזה, ביהודה ושומרון, בלבנון, בפיגוע, במתקפה רחבה או אולי במידע שאינו מהימן. מצופה מהדרג הצבאי שייערך לדרך הפעולה המסוכנת ביותר לישראל - "מקרה הכל".
כוונה היא מה שהמנהיג מבקש להשיג לנוכח הערכת המצב: למשל, למנוע הפתעה בלי להצית בעצמו מלחמה שתסכל מהלך מדיני חיוני.
משימה היא התרגום המקצועי של הכוונה לפעולה: כוננות, עתודות, איסוף, הגנת גבול, תוכניות תגובה וכל אמצעי אחר שהדרג הצבאי מוצא לנכון.
ראש הממשלה אינו אמור לבצע את השלב האחרון.
הרמטכ״ל אינו אמור לקבוע את התכלית המדינית.
אבל כדי שהמערכת תפעל, המעבר בין השלבים חייב להיות תקין.
ובעיקר: מוסר הכוונה אחראי לוודא שכוונתו הובנה.
האיזון שהוגדר ב־1 באוקטובר
אם נקבל את הפרסום על אזהרת בן זאיד לצורך הניתוח, ישראל ניצבה ערב 7 באוקטובר בפני מתח אסטרטגי ממשי.
הדרג המדיני ביקש לקדם מהלך נורמליזציה חשוב עם סעודיה ולהימנע מהסלמה שחמאס ואיראן היו יכולים לנצל כדי לסכלו. בה בעת היה עליו להבטיח שהריסון הישראלי לא יהפוך להזמנה לאויב לנצל את ההזדמנות.
זהו הרקע שבו יש לקרוא את הנחיית 1 באוקטובר לקיים „פעילות ביטחונית אפקטיבית ושקולה”.
המילה „שקולה” ביטאה את האילוץ: לא להיגרר לפעולה שתסכל את התכלית המדינית.
המילה „אפקטיבית” ביטאה את הצד השני של המשימה: הריסון אינו רשאי לבוא על חשבון היכולת להגן על המדינה.
מכאן נגזרה משימתו של הדרג המקצועי: לתרגם את הכוונה לדרך פעולה צבאית שתאפשר לקיים את שני התנאים בעת ובעונה אחת.
זו למעשה תכליתה של הגנה צבאית ראויה: לאלץ את האויב, אם יבחר לתקוף, לפגוש מערכת מוכנה — בלי לחייב את המדינה לפתוח בעצמה במלחמה בכל פעם שמתקבלת התרעה שאינה ודאית.
אולם כאן נמצאת שאלת הפיקוד החשובה יותר:
האם כך אכן הבינו ראשי מערכת הביטחון את כוונת ראש הממשלה?
אם הם הבינו שהסיכון עלה ושנדרשת בחינה מחודשת של ההיערכות — היה עליהם לתרגם זאת למעשים ומצופה מהם שיחמירו בהערכותיהם מהערכת הדרג המדיני.
אבל אם שמעו בהנחיית 1 באוקטובר רק אישור להמשך מדיניות ההכלה הקיימת, נוצרה בעיה עמוקה יותר.
מפני שהבנת הכוונה אינה משפיעה רק על הפעולות שמבצעים בעקבותיה.
היא יוצרת גם את המסגרת שבתוכה מפרשים את ההתפתחויות הבאות.
ייתכן שההחלטה שלא להעיר אותו התחילה שישה ימים קודם
כאן מתחברים 1 באוקטובר וליל 6–7 באוקטובר.
אם ראשי מערכת הביטחון לא הבינו ב־1 באוקטובר שנפתחה דילמה חדשה בין הסיכון שבהסלמה לבין הסיכון שבהימנעות ממנה, ייתכן שבליל 6–7 באוקטובר כלל לא זיהו את הסימנים החדשים כשינוי המחייב להחזיר את אותה דילמה להכרעת ראש הממשלה.
הם לא היו יכולים „להחזיר” דילמה שלפי הבנתם מעולם לא נפתחה.
לכן ייתכן שההחלטה שלא להעיר את ראש הממשלה בלילה אינה מתחילה בלילה.
שורשה האפשרי נמצא שישה ימים קודם לכן — בשאלה מה ביקש ראש הממשלה שיבינו, מה הבינו ראשי מערכת הביטחון, ומה עשה מוסר הכוונה כדי לוודא שהבנתם תואמת את כוונתו.
מכאן גם נובע שאין לחקור את שתי הסוגיות בנפרד.
אי אפשר לברר מדוע לא העירו את ראש הממשלה בלי לברר תחילה איזו תמונת סיכון ואיזו כוונה מדינית־אסטרטגית הבינו ראשי מערכת הביטחון שנמסרו להם ב־1 באוקטובר.
האם אזהרת בן זאיד מפילה את טענת „לא העירו אותי”?
הפרסום החדש עורר מיד טענה נוספת.
גדי איזנקוט ויאיר גולן קשרו בין האזהרה שקיבל, לפי הפרסום, ראש הממשלה מבן זאיד לבין טענתו המאוחרת שלא העירו אותו בליל 6–7 באוקטובר. מבחינתם, החשיפה מערערת ואף מפילה את טענת „לא העירו אותי”.
הטענה ראויה לבדיקה רצינית.
אבל מבחינה מקצועית הקשר אינו פשוט כל כך.
עצם העובדה שראש הממשלה קיבל כשבוע וחצי קודם אזהרה אינה מבטלת את השאלה מדוע לא עודכן בלילה. אלה שלבים שונים בשרשרת קבלת ההחלטות.
ואפשר שהמסקנה אפילו הפוכה:
אם ב־1 באוקטובר הגדיר ראש הממשלה איזון עדין בין מניעת הסלמה לבין הגנה אפקטיבית, הצטברות סימנים חריגים בלילה עשויה הייתה דווקא לחזק את הצורך לשתף אותו מוקדם ככל האפשר.
השאלה אינה אם היה צריך להעיר את ראש הממשלה כדי שיחליף את ראש השב״כ בהערכת המודיעין או את הרמטכ״ל בהחלטה כיצד לפרוס כוח.
השאלה היא אם הסימנים החדשים שינו את התנאים שעליהם התבססה הכוונה המדינית.
אם לא — הדרג המקצועי יכול היה להמשיך לפעול במסגרת סמכותו.
אבל אם הסימנים העמידו את המערכת בפני בחירה בין צעדים צבאיים העלולים להצית הסלמה לבין הימנעות מהם העלולה להגדיל את הסיכון למתקפה — הדילמה חזרה אל הגבול שבין הגנה לאומית לביטחון לאומי.
במצב כזה היה מקום להציג לראש הממשלה:
אלה הסימנים; זו הערכתנו; אלה הפעולות האפשריות; זה הסיכון הצבאי שבהימנעות מהן; וזה המחיר המדיני האפשרי של נקיטתן.
ואז עליו להכריע באותו חלק מן הדילמה החורג מן התחום הצבאי.
מכאן ששאלת „מדוע לא העירו אותו?” אינה שאלה על שעת שינה.
היא שאלה של סמכות.
וכאן חוסיין וגולדה חוזרים לתמונה
דווקא ההשוואה ל־1973 מסייעת לחדד את ההבחנה.
גולדה לא נדרשה להחליט אם המידע שמסר חוסיין נכון. הוא נכנס למערכת המקצועית, והיא נדרשה להעריכו.
אבל בבוקר 6 באוקטובר, כאשר מן המצב נגזרו החלטות שחצו את הגבול שבין הצבאי למדיני — ובראשן היקף גיוס המילואים ומכה מקדימה — הן הובאו לראש הממשלה.
דדו הציג את הצורך והיתרון הצבאיים. דיין הציג גם את המחיר המדיני. גולדה הכריעה.
זהו הגבול שבין הגנה לאומית לביטחון לאומי.
אותו מבחן צריך להחיל על ליל 6–7 באוקטובר 2023.
לא די לשאול אם הסימנים שהצטברו הצדיקו מבחינה מודיעינית את המסקנה „מלחמה”.
צריך לשאול:
באיזה רגע יצרו הסימנים דילמה שחייבה הכרעה של הדרג המדיני?
אם עדיין היה מדובר בצעדי כוננות פנימיים שבסמכות הדרג המקצועי, ייתכן שלא היה צורך להעיר את ראש הממשלה.
אבל אם כבר עמדה על הפרק דילמה בין פעולה צבאית משמעותית העלולה להצית הסלמה לבין הימנעות מפעולה העלולה לחשוף את ישראל לסיכון — הרי שזה בדיוק סוג האיזון שהדרג המדיני הגדיר ימים אחדים קודם לכן.
איזנקוט וגולן מעלים שאלה חשובה — אך התשובה אינה מובנת מאליה.
מכאן אפשר לחזור לטענות איזנקוט וגולן.
הפרסום על בן זאיד אינו מוכיח כשלעצמו שטענת „לא העירו אותי” קרסה.
אבל הוא בהחלט מחייב לחקור אותה בהקשר רחב יותר.
צריך לחבר ארבע נקודות על אותו ציר:
אזהרת בן זאיד → הדיון והנחיית 1 באוקטובר → אופן הבנת הכוונה → הסימנים בליל 6–7 באוקטובר וההחלטה שלא להעיר את ראש הממשלה.
ואז לשאול בכל מעבר:
מי ידע מה?
כיצד פירש את המידע?
מה העביר לדרג האחר?
מה הבין הדרג המקבל?
מה המליץ?
האם מוסר הכוונה וידא שהובנה?
והאם בשלב כלשהו השתנתה המציאות במידה שחייבה את מקבל הכוונה להחזיר את הבעיה למי שקבע אותה?
ייתכן שהתחקיר ימצא שלא היה בלילה דבר שהבשיל לכדי הכרעה מדינית.
וייתכן שימצא את ההפך: שהצטברות הסימנים פתחה מחדש את הדילמה שבין מניעת הסלמה לבין הגנה מפני מתקפה, ולכן היה צריך לשתף מיד את ראש הממשלה.
אבל יש גם אפשרות שלישית, שאותה חשוב במיוחד לחקור:
ייתכן שהדרג המקצועי כלל לא זיהה שהדילמה נפתחה מחדש, מפני שלא הבין מלכתחילה שזו הייתה משמעותה של הנחיית 1 באוקטובר.
אם כך היה, השאלה עוברת מן הלילה אל תהליך מסירת הכוונה שישה ימים קודם לכן.
חוסיין ובן זאיד — מעמד עובדתי שונה, מבחן מקצועי משותף
חשוב להבחין גם בין מעמדן העובדתי של שתי הפרשות.
במקרה חוסיין–גולדה מדובר באירוע היסטורי מתועד. פגישת 25 בספטמבר ותוכן האזהרה נכנסו למערכת המקצועית ונדונו בדרגים הבכירים.
לכן אפשר לקבוע שהתרעת חוסיין לא נעצרה אצל ראש הממשלה.
במקרה בן זאיד מדובר בפרסום עיתונאי חדש שהוכחש בידי לשכת ראש הממשלה מסיבות מדיניות שניתן להבינן. בהתאם לשיטה שנקטנו בשני הפוסטים הקודמים, איננו מכריעים כאן במחלוקת העובדתית אלא מקבלים את הפרסום לצורך הניתוח ושואלים מה נובע ממנו מבחינה תורתית.
אבל המבחן המקצועי שאנו מחילים על שני המקרים זהה:
האם משמעות האזהרה נכנסה למערכת המקצועית; כיצד פורשה; איזו כוונה נגזרה ממנה; האם הכוונה הובנה כראוי; ומה עשה הדרג המקצועי כאשר המציאות השתנתה.
ב־1973 אנו יודעים שהמידע הגיע למערכת — ובכל זאת לא חולל את השינוי הנדרש.
ב־2023 צריך לשחזר את השרשרת כולה.
ייתכן שהתקלה הייתה כבר בהעברת משמעות האזהרה.
ייתכן שהמשמעות הועברה אך הכוונה לא הובנה.
ייתכן שהכוונה הובנה אך לא תורגמה להיערכות מתאימה.
וייתכן שהבעיה התרחשה בלילה, כאשר הצטבר מידע חדש והדרג המקצועי לא זיהה שהגיעה העת להחזיר את הדילמה לראש הממשלה.
אלה תקלות שונות — ולכן גם האחריות בכל אחת מהן שונה.
אחריות דו־כיוונית
מכאן עולה עיקרון רחב יותר של פיקוד.
הכוונה עוברת מלמעלה למטה, אבל האחריות אינה חד־כיוונית.
מוסר הכוונה אחראי לוודא שהכוונה הובנה.
הכפוף אחראי לוודא שהובנה על ידו ולתרגם אותה מקצועית למעשים.
וכאשר המציאות משתנה באופן המערער את התנאים שעליהם התבססה הכוונה, הכפוף אחראי להחזיר את הדילמה למוסר הכוונה.
זהו מעגל פיקודי:
מידע → פרשנות → כוונה → וידוא הבנה → ביצוע → שינוי במציאות → חזרה למוסר הכוונה כאשר נדרשת הכרעה חדשה.
כשל יכול להתרחש בכל אחת מן החוליות האלה.
ולכן ועדת חקירה מקצועית אינה יכולה להסתפק בשאלה „מי ידע?”.
עליה לברר מה ידע, מה הבין, מה העביר, מה ביקש שייעשה, מה הבין הכפוף שעליו לעשות — ומתי השתנתה המציאות במידה שחייבה חזרה לדרג שמעליו.
תודה לתקשורת — שוב
לכן גם הפרסום החדש חשוב, בלי שנידרש לאמץ את פסק הדין הפוליטי שניתן לו.
הוא מאפשר לראות בבהירות רבה יותר את מה ששני הפוסטים הקודמים כבר התחילו לחשוף.
אין די בכך שמידע יגיע למעלה.
אין די בכך שהוראה תרד למטה.
מערכת פיקוד תקינה צריכה להעביר משמעות וכוונה בשני הכיוונים.
ב־1973 התרעת חוסיין נכנסה למערכת המקצועית, אך לא חוללה את השינוי הנדרש.
ב־2023 צריך לברר אם משמעות אזהרת בן זאיד נכנסה למערכת; אם הנחיית 1 באוקטובר ביטאה אותה; כיצד הבינו אותה ראשי מערכת הביטחון; האם ראש הממשלה וידא שהבנתם תואמת את כוונתו והם וידאו שהבינו אותו; ולבסוף — כאשר הצטברו בלילה סימנים חדשים — האם היה עליהם להחזיר אליו את הדילמה.
ואולי החשוב מכול:
אם הכוונה של 1 באוקטובר לא הובנה כפי שנמסרה, ייתכן שגם סימני הלילה לא יכלו להתפרש במסגרת שהייתה מחייבת להחזיר את הדילמה לראש הממשלה.
לכן השאלה אינה רק מי ידע, מי הזהיר את מי — ואפילו לא מי העיר את מי.
השאלה התורתית עמוקה יותר:
כיצד הופכת התרעה שהגיעה למנהיג להבנה מקצועית ולכוונה; כיצד הכוונה הופכת להיערכות; וכיצד, כאשר המציאות משתנה, חוזרת הדילמה מן הדרג המקצועי אל המנהיג.
זו אינה רק שאלה על נתניהו, בן זאיד, גולדה או חוסיין.
זו שאלה על הדרך שבה מדינה אמורה להתנהל על סף מלחמה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה