הבלים, הבלים, הבלים — תגובה ל״ביטחון, ביטחון, ביטחון״

English translation following the Hebrew article

ישראל אינה מכורה למלחמה. רשלנותן ארוכת השנים של הנהגות הצבא והמדינה ושל שומרי הסף הציבוריים — ובהם מכוני המחקר לביטחון והתקשורת הצבאית — כפתה עליה מלחמת התשה מתמשכת ויקרה, והפכה את צבא המילואים לצבא קבע שני. הסכמים מדיניים הכרוכים בוויתור על נכסים צבאיים אינם תחליף לצה״ל חזק, אלא מחייבים את העצמתו.

במאמרו „לא עושים חשבון: ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון, ביטחון”, שפורסם ב״הארץ״ ב־1 בספטמבר, מתריע עפר שלח מפני התנפחות תקציב הביטחון לכמעט 190 מיליארד שקלים — פי שלושה מתקציבו לפני שלוש שנים. הוא מצביע על גיוס המילואים המתמשך, על הפעילות היקרה בכמה זירות שאינן נסגרות ועל קבלת החלטות בניין כוח במאות מיליארדים, בטרם הפיק צה״ל לקחים מן המלחמה וגיבש תפיסה חדשה.

בכך הוא צודק. מלחמת התשה ממושכת יקרה מאוד. היא צורכת בלי הרף כוח אדם, ימי מילואים, חימוש, תחזוקה, חלפים ושעות טיסה — ואף על פי כן אינה מסירה את האיומים ואינה סוגרת את הזירות.

אלא שמכאן עובר שלח מן האבחנה הנכונה להסבר מופרך. לדבריו, בעידוד הדרג המדיני ובשל הטראומה של 7 באוקטובר, מקיים צה״ל „מדיניות ביטחון” המנציחה את ההוצאה. ישראל, לשיטתו, בוחרת ב״מלחמה הבלתי נגמרת”, מבעירה את סביבתה, מקיימת רצועת ביטחון יקרה בלבנון, תומכת בסבבים חוזרים עם איראן ובעזה ומונעת מ״מועצת השלום” למלא את תפקידה. הפתרון שהוא מציע לממשלה הבאה הוא „לצאת למהלכים מדיניים כדי להיגמל מהמלחמה המתמדת”.

הבלים, הבלים, הבלים.

ישראל אינה מכורה למלחמה

הזירות אינן נשארות פתוחות מפני שישראל מכורה למלחמה. ישראל נאלצת לשוב ולהילחם מפני שצה״ל איבד את היכולת המקצועית לסיים מלחמות במהירות ובהכרעה.

מאז שצה״ל הסב את עצמו, בפקודה עצמית מספטמבר 2006, מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה, הוא אינו מיועד עוד למוטט במהירות את מערכת הלחימה של האויב, לשלול ממנו את יכולת ההתנגדות המאורגנת ולהכתיב לו את עיתוי סיומה של המלחמה ואת תנאי סיומה. תחת זאת הוא פוגע, משבש, מסכל, מרתיע, שוחק, עורך פשיטות, צובר הישגים ומנסה להשפיע על תודעת האויב.

יכולת הלחימה של האויב אינה נשללת. התקווה היא שהנזק והלחץ ישכנעו אותו להסכים להפסקת הלחימה.

אלא שאויב שלא הוכרע שומר בידיו את ההחלטה אם להפסיק את המלחמה, מתי להפסיקה ובאילו תנאים. לאחר הפסקתה הוא יכול להשתקם, להתעצם ולחדש אותה במועד הנוח לו. כך נוצרו הסבבים החוזרים בעזה, כך נותרה המערכה בלבנון פתוחה וכך נותרו גם המערכות מול איראן וזרועותיה ללא מצב סיום יציב.

מלחמה מתמשכת אינה אפוא בחירה אידיאולוגית של ציבור המכור ללחימה. היא התוצאה הצפויה של צבא ששלל מעצמו את היכולת להשיג ניצחון חרוץ.

לא אבחנה שהומצאה לאחר 7 באוקטובר

ראוי להבהיר: הטענה המוצגת כאן אינה מתיימרת להחליף את התחקיר המקצועי שצה״ל והמדינה טרם ערכו על מלחמת 7 באוקטובר. אין בה גם כדי לקבוע כבר עתה את מבנה הצבא, את סדר הכוחות, את תוכניות הרכש או את התקציב הדרוש.

אולם שאלת יכולתו של צה״ל להכריע אינה ממתינה לבדיקה ראשונה. כשלי הפעלתו במלחמת לבנון השנייה נבדקו בידי ועדת וינוגרד, ובעיקר בידי ועדת שומרון. כבר ב־2007 המליצה ועדת שומרון להסב את צה״ל במהירות בחזרה לצבא מכריע. עד כה לא הוצגה ראיה שהמלצתה יושמה.

לפיכך, הטענה בדבר אובדן יכולת ההכרעה אינה מסקנה שהומצאה בעקבות 7 באוקטובר ואינה נשענת רק על מחקר פרטי או על פרשנות בדיעבד. מדובר בכשל מקצועי שאותר רשמית לפני כמעט עשרים שנה, אך לא תוקן.

התחקיר הנדרש עתה אינו צריך לגלות מאפס אם צה״ל הוסב מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה. עליו לבדוק מדוע המלצת ועדת שומרון להפוך את כיוון ההסבה לא מומשה; מי החליט להתעלם ממנה; כיצד הונצחה התפיסה באסטרטגיית צה״ל, בתוכניות המלחמה ובבניין הכוח; ומה היה חלקה באסון 7 באוקטובר ובחוסר היכולת לסיים מאז את המלחמה בניצחון חרוץ.

אין פירוש הדבר שהמעבר לצבא התשה הוא הסיבה היחידה לכל כשלי 7 באוקטובר. יש לבחון לצדו את אחריות הדרג המדיני, המודיעין, הפיקוד, הכוננות, פריסת הכוחות, תוכניות ההגנה, התרבות הארגונית ובניין הכוח. אולם אי אפשר לערוך תחקיר מקצועי רציני בלי להעמיד במרכזו את השאלה אם תפיסת הפעלת הכוח הייתה פסולה מיסודה.

גם הנהגות המדינה נושאות באחריות: הן לא וידאו שמדיניות ההגנה הלאומית שלהן מתורגמת לאסטרטגיה צבאית מכריעה, ולא דרשו לדעת אם המלצות ועדת שומרון יושמו.

יש הבדל בין אבחון כשל דוקטרינרי מתועד לבין קביעה מוקדמת של תוכנית רכש ותקציב. מן החומר הקיים ניתן לקבוע שהכשל חייב להיחקר; אין לגזור ממנו עדיין כמה אוגדות יש להקים, אילו כלי טיס לרכוש ומה צריך להיות גובה תקציב הביטחון.

זה בדיוק סדר הפעולות ששלח הופך: עוד לפני התחקיר הוא כבר קובע שהפתרון הוא פחות לחימה, יותר הסדרים מדיניים והפחתת הוצאות הביטחון.

אבות אכלו בוסר — ושיני בנים קהו

ביקורת מקצועית חריפה על צה״ל אינה מצדיקה זלזול במפקדיו ובלוחמיו. מפקדי הדור הנוכחי לא המציאו את התפיסה שבתוכה התחנכו ושעל פיה נבנה הצבא שנמסר לידיהם. שיניהם קהו מפירות הבוסר שאכלו אבותיהם במשך כשלושה עשורים: החלשת המטות והידע האופרטיבי, המרת ההכרעה בהרתעה ובהתשה, שחיקת הכוח המתמרן והעדפת מודיעין, אש וטכנולוגיה על פני מצביאות ותחבולה.

אין בכך כדי לפטור את ה״בנים” מאחריות. הם התחנכו בתוך התפיסה, אימצו אותה, הפעילו אותה, ובחלקם גם המשיכו לפתח אותה; ומאז שהכשל נחשף מוטלת עליהם החובה לתקנו. אולם יש להבחין בין מי שהגו את הסטייה, ביססו אותה והשליכו לפח את האזהרות מפניה, לבין מי שנדרשו להילחם באמצעות הצבא שנבנה על פיה.

מפקדי צה״ל ולוחמיו נלחמים מאז 7 באוקטובר במסירות, באומץ ובמחיר כבד, באמצעות כלים ארגוניים ודוקטרינריים פגומים שירשו. אפשר וחובה לבקר את הפיקוד הצבאי; אסור להפוך ביקורת מקצועית לזלזול באנשים הנושאים כעת על כתפיהם את תוצאותיה של רשלנות בין־דורית.

כאשר שלח קובע שגם מאות המיליארדים „לא יבנו צבא כשיר יותר”, הוא אינו מסתפק בביקורת על העדר תפיסה ועל סדרי העדיפויות. משתמע מדבריו אי־אמון גורף ביכולתה של הנהגת הצבא לתקן את אשר ירשה. ביקורת כזאת מחייבת בירור היסטורי הוגן: איזה צבא נמסר למפקדים הנוכחיים, מי עיצב אותו כך, ומי משומרי הסף עקב אחר יישום המלצות ועדת שומרון. בלי הבירור הזה, האשמת הדור הנוכחי לבדו אינה עשיית חשבון — אלא מחיקת החשבון הבין־דורי.

מי הפך את המילואים לצבא קבע שני

שלח מלין בצדק על שצה״ל משתמש במילואים „ללא כל ריסון מאז 7 באוקטובר”. אך הוא אינו שואל מי יצר את התנאים המחייבים שימוש כזה.

לוחמי המילואים לא נועדו לקיים במשך שנים צבא קבע שני. הם נועדו להתגייס לזמן קצר ולהיות מרכז הכובד של צבא ההכרעה: להצטרף לכוח הסדיר, להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב, להשיג ניצחון חרוץ, לאפשר לישראל להכתיב את עיתוי סיום המלחמה ואת תנאיה — ולשוב לחייהם האזרחיים.

הסבת צה״ל לצבא הרתעה והתשה הפכה את המילואימניקים למי שמשלמים בגופם, במשפחותיהם, בלימודיהם ובפרנסתם את מחיר שלילת יכולתו של צה״ל לסיים מלחמות. משנשללה ממנו ההכרעה, אין עוד מהלך קצר המסיים את המלחמה. במקומו יש להחזיק גבולות ורצועות ביטחון, לצאת לפשיטות, לסכל, לשחוק, להגיב ולצבור הישגים — וחוזר חלילה. השירות הזמני נהפך למעשה לשירות קבע ארוך ומקוטע.

גם בעבר נועד צבא המילואים להתגייס להגנת גבולות המדינה: במסגרת תוכנית „הכל” בראשית שנות החמישים, תוכנית „סדן” ערב מלחמת ששת הימים ותוכנית „סלע” ערב מלחמת יום הכיפורים. אלא שההגנה לא הייתה אז תכלית המלחמה, אלא התנאי שאִפשר לעבור במהירות להכרעה.

במסגרת „סדן” נועד גיוס המילואים לאפשר לצה״ל להפעיל תוכניות מגירה להכרעת האויב: „קלשון” בדרום, „פרגול” במרכז ו„מקבת” בצפון. במסגרת „סלע” הוא נועד לאפשר את הפעלת „חול ים” ו„גיר” בצפון, ואת „שובך יונים”, „חתול מדבר” ו„אבירי לב” בדרום. המילואים גויסו כדי לאפשר לצה״ל ליטול את היוזמה, להכריע ולשחרר במהירות את המגויסים.

היכן היו מקבילותיהן של תוכניות אלה בצה״ל שלאחר הסבתו לצבא הרתעה והתשה? אילו תוכניות מגירה נועדו להכריע במהירות את מערכות הלחימה של חמאס ושל חיזבאללה? האם הכוחות נבנו, אורגנו והוכשרו לממשן? האם הדרג המדיני ידע כי הצבא שוב אינו מחזיק ביכולת הנדרשת לסיים את המלחמה בניצחון חרוץ?

האם שלח בדק זאת לפני שהאשים את צה״ל בשימוש חסר ריסון במילואים? במאמרו אין לכך זכר.

קל להאשים את הצבא שהוא „משתמש” במילואים ללא ריסון. קשה יותר להודות ששחיקתם היא תוצאתה הישירה של תפיסה מקצועית ששומרי הסף לא חקרו, לא ביקרו — ובחלקם אף סייעו להעניק לה הכשר.

האזהרה ניתנה — שומרי הסף לא שמרו

בכך מתחדדת אחריותם של שומרי הסף המקצועיים. אין מדובר בכשל נסתר שהיה אפשר לזהותו רק בדיעבד, לאחר 7 באוקטובר. ועדת שומרון חשפה אותו כבר ב־2007 והמליצה להסב את צה״ל במהירות בחזרה לצבא מכריע.

גם אי אפשר לטעון שהדוח נותר קבור בכספת צבאית ולכן לא היה נגיש לביקורת הציבורית. העיתונאי אלכס פישמן הכיר בחשיבותו הלאומית ופרסם אותו כמעט במלואו. הוא הניח לפני מכוני המחקר, האקדמיה, התקשורת הצבאית והציבור את האבחנה המקצועית ואת המלצת התיקון.

מי הרים את הכפפה והמשיך את המלאכה? מי בדק אם המלצות ועדת שומרון יושמו? מי עקב אחר השפעתן על תפיסת ההפעלה, על תוכניות המלחמה, על הכשרת המפקדים ועל בניין הכוח? מי התריע כאשר לא נמצאה ראיה שההמלצה להסב את צה״ל בחזרה לצבא מכריע יושמה?

לא התפתח מעקב ציבורי ומקצועי מתמשך אחר יישום הדוח. במקום לחשוף את המשך הסטייה, רבים משומרי הסף אימצו את שפתה: הרתעה, התרעה, הכלה, מודיעין מדויק, אש מנגד, סבבים, צבירת הישגים, השפעה על התודעה והסדרה. האויב הוצג כרשת שניתן לשבש, ולא כמערכת לחימה שיש למוטט. התמרון היבשתי נדחק מתפקידו כמהלך הכרעה לתפקיד של אמצעי מסייע לאש וליצירת לחץ.

רשלנותם של שומרי הסף אינה בכך שלא ידעו את אשר אי אפשר היה לדעת. הכשל אותר, המלצת התיקון נכתבה והדוח הובא לידיעת הציבור. רשלנותם היא בכך שלא בדקו מה נעשה באזהרה שהונחה לפניהם — ולא התריעו כאשר לא נמצא שהמלצת התיקון מומשה.

האם שלח ומכוני המחקר שעמם פעל בדקו במהלך תשע־עשרה השנים שחלפו מה נעשה בהמלצת ועדת שומרון להשיב לצה״ל את יכולת ההכרעה? אם בדקו — היכן התריעו שלא יושמה? ואם לא בדקו — כיצד הם יכולים להציג עתה את מחיר המלחמה המתמשכת כאילו נבע מהתמכרותה של ישראל למלחמה?

שומרי הסף אינם רשאים להציג את עצמם עתה כמי שרק גילו את מחיר התקלה. אלכס פישמן פתח לפניהם את הדוח. היה עליהם לפתוח בעקבותיו את הדיון — ולהשאירו פתוח עד לתיקון הכשל.

שלח מזהה את התוצאה — ופוסל מראש את האבחנה הדרושה

המשפט החשוב ביותר במאמרו של שלח הוא:

„צה״ל עוד לא הפיק לקחים של ממש מהלחימה מאז ה־7 באוקטובר, ואיש בתוכו או מעליו לא ניסח תפיסות שרק לאורן אפשר לבנות כוח”.

בכך הוא צודק. אולם מן ההכרה הזאת מתחייבת עצירה לפני קבלת החלטות משני הסוגים: אין לאשר לצה״ל תוכניות רכש ובניין כוח במאות מיליארדים לפני בירור מקצועי; אך גם אין לקבוע מראש שהפתרון הוא צמצום הכוח הצבאי, נסיגה מנכסים קרקעיים ו״גמילה” מן המלחמה באמצעות הסכמים מדיניים.

הטענה המוצגת כאן אינה קובעת כמה כסף יש להוסיף לתקציב הביטחון, אילו כלי טיס לרכוש או מה יהיה גודלו הנכון של הצבא. היא מצביעה על כשל דוקטרינרי שאותר בעבר ושיש להעמידו במרכז התחקיר: החלפת ההכרעה בהרתעה ובהתשה, והקשר בינה לבין אובדן היכולת לסיים מלחמות במהירות.

שלח רשאי לחלוק על האבחנה הזאת. אולם עליו להתמודד עמה מקצועית: להראות שצה״ל שלאחר 2006 המשיך להחזיק בתוכניות, בכוחות ובכשירות להכרעה מהירה; להסביר מדוע הזירות אינן נסגרות; ולהוכיח שהסכמים מדיניים יכולים להסיר איומים שהכוח הצבאי לא שלל.

במאמרו הוא אינו עושה זאת. במקום להציע שאלות לתחקיר, הוא קובע מראש את מסקנתו הפוליטית: פחות מלחמה ויותר הסדרים.

הסכמים אינם תחליף לעוצמה צבאית

גם הצעתו של שלח „לצאת למהלכים מדיניים כדי להיגמל מהמלחמה המתמדת” כפתרון למצוקת התקציב היא קשקוש מקצועי.

הסכמים מדיניים רצויים תמיד, ובייחוד כאשר הם משרתים את ביטחון ישראל. אולם בסביבה עוינת, שאינה מקיימת שלום דמוקרטי, הסכם אינו תחליף לעוצמה צבאית. הוא עשוי להפחית את הסבירות למלחמה בזמן נתון; אין הוא מבטל את הכוחות שמעבר לגבול, את האפשרות לשינוי משטר, את התחלפות הבריתות או את קריסת ההסדר.

יתרה מזו: הסכמים שבמסגרתם מוותרת ישראל על נכסים צבאיים קרקעיים — עומק אסטרטגי ואופרטיבי, שטחים שולטים, מרחבי התרעה, מכשולים ובסיסים קדמיים — אינם מאפשרים לה להחליש את צה״ל. הם מחייבים דווקא להעצימו, כדי לפצות בכוננות, במודיעין, בניידות, בעתודות וביכולת התקפית מהירה על אובדן היתרונות שהעניק השטח.

מי שמחליף נכסים צבאיים מוחשיים בחתימות על נייר חייב להחזיק חרב חזקה וזמינה יותר — לא צבא קטן וזול יותר.

גם „מועצת השלום” אינה יכולה להחליף את צה״ל במשימה של פירוק חמאס מנשקו, מחבליו ומנהרותיו. כל עוד מערכת הלחימה של חמאס לא הוכרעה, שום גוף בין־לאומי ושום ממשל חלופי אינם יכולים להבטיח את הסרת האיום. הסדר מדיני עשוי לקבע תוצאה שהושגה בכוח; הוא אינו יכול לייצר במקום הכוח תוצאה שלא הושגה.

לא גובה התקציב הוא השאלה הראשונה

שלח מזכיר בצדק את „העשור האבוד” שלאחר מלחמת יום הכיפורים, שבו השקיעה ישראל משאבים עצומים בביטחון ולא קיבלה בהכרח צבא טוב יותר. אולם הלקח אינו שהשקעה גדולה בביטחון מולידה צבא גרוע. הלקח הוא שכסף אינו תחליף לתורה, למצביאות, לארגון נכון ולתוכניות מלחמה שנועדו להשיג תכלית מדינית ברורה.

השאלה הראשונה אינה כמה כסף יקבל צה״ל, אלא איזה צבא נועד הכסף לבנות.

אם יוזרמו מאות מיליארדים לצבא התשה, גם 190 מיליארד שקלים בשנה לא יסגרו זירה אחת. הצבא ימשיך לצרוך חימוש, שעות טיסה, חלפים וימי מילואים כדי לפגוע באויבים שאינם מוכרעים, להרתיעם זמנית ולהמתין לסבב הבא.

אם התחקיר המקצועי יאשר שהסבת צה״ל לצבא הרתעה והתשה שללה ממנו את היכולת לסיים מלחמות, יהיה צורך לבנותו מחדש כצבא הכרעה. ייתכן שהדבר יחייב השקעה ראשונית גדולה, וייתכן שיאפשר לבטל יכולות, מפקדות והוצאות שנועדו לניהול התשה מתמשכת. את היקף הכוח ואת גובה התקציב אין לקבוע לפני הבירור.

כבר עתה אפשר לקבוע את סדר הפעולות: תחילה מדיניות ואסטרטגיית הגנה לאומית; ממנה תפיסת הפעלה; ממנה תוכניות מלחמה ומבנה כוח; ורק לבסוף תוכנית רכש ותקציב.

אין לתת להנהגת הצבא המחאה פתוחה. יש להתנות את המשאבים בתחקיר מקצועי, בגיבוש מחודש של מדיניות ההגנה הלאומית, באישור תפיסת הפעלה שנגזרה ממנה ובבניין כוח התואם אותה. אבל אסור גם להשתמש בכישלון המקצועי כתירוץ לקיצוץ שינציח אותו וישאיר את ישראל עם צבא התשה קטן יותר.

הממצאים הידועים מצביעים על כך שרשלנות מקצועית ארוכת שנים של הנהגות הצבא והמדינה ושל שומרי הסף הציבוריים שללה מישראל את היכולת לסיים מלחמות במהירות וכפתה עליה מלחמת התשה מתמשכת, יקרה ושוחקת.

לפני שמגדילים את התקציב — או מבקשים לפתור את מצוקתו באמצעות ויתורים מדיניים — חובה להשלים את התחקיר המקצועי, לברר מדוע המלצת ועדת שומרון לא יושמה ולהחליט איזה צבא דרוש לישראל כדי להגן על עצמה.

לא ישראל צריכה להיגמל מן המלחמה. הנהגות הצבא והמדינה ושומרי הסף הציבוריים צריכים להיגמל מן האשליה שאפשר להגן עליה בלי יכולת מקצועית מוכחת להכריע את אויביה.

Nonsense, Nonsense, Nonsense — A Response to “Security, Security, Security”

Dr. Col. Ret. Hanan Shai

Israel is not addicted to war. Decades of professional negligence by successive military and political leaderships, and by the public watchdogs meant to scrutinize them — including national-security research institutes and the military press — have condemned it to a prolonged and costly war of attrition, while turning the reserve army into a second standing army. Diplomatic agreements involving the surrender of military assets are no substitute for a strong IDF; they make strengthening it even more necessary.

In his September 1 Haaretz article, “No One Is Counting the Cost: Security, Security, Security, Security, Security, Security,” Ofer Shelah warns that Israel’s defense budget is approaching NIS 190 billion — three times its level three years ago. He points to the prolonged mobilization of reservists, costly operations in several theaters that remain unresolved, and force-building decisions worth hundreds of billions of shekels being made before the IDF has drawn lessons from the war and formulated a new concept.

On this point, he is right. A prolonged war of attrition is enormously expensive. It constantly consumes personnel, reserve duty days, munitions, maintenance, spare parts, and flight hours — yet still fails to remove the threats or bring the various theaters to a close.

But Shelah proceeds from a correct observation to a false explanation. In his account, encouraged by the political echelon and traumatized by October 7, the IDF is pursuing a security policy that perpetuates current spending. Israel, he suggests, has chosen “endless war,” is inflaming its surroundings, maintaining a costly security zone in Lebanon, supporting recurring rounds of fighting against Iran and in Gaza, and preventing the Peace Council from fulfilling its role. His proposed remedy is for the next government “to launch diplomatic initiatives in order to wean Israel off perpetual war.”

Nonsense, nonsense, nonsense.

Israel Is Not Addicted to War

These theaters remain unresolved not because Israel is addicted to war. Israel is repeatedly forced back into combat because the IDF has lost the professional ability to bring wars to a rapid and decisive conclusion.

Since the IDF transformed itself, by means of a directive issued in September 2006, from an army built for decisive victory into an army of deterrence and attrition, it has no longer been designed to rapidly collapse the enemy’s warfighting system, deprive it of the ability to conduct organized resistance, and dictate the timing and terms of the war’s conclusion. Instead, it strikes, disrupts, thwarts, deters, wears down, conducts raids, accumulates achievements, and seeks to influence the enemy’s consciousness.

The enemy is not stripped of its warfighting capability. The hope is that damage and pressure will persuade it to accept a cessation of hostilities.

But an enemy that has not been decisively defeated retains the power to decide whether to stop fighting, when to stop, and on what terms. After a ceasefire, it can recover, rearm, and renew the war at a time of its choosing. This is how the recurring rounds in Gaza emerged, why the campaign in Lebanon remains open, and why the confrontations with Iran and its proxies have likewise produced no stable end state.

Prolonged war is therefore not the ideological preference of a public addicted to fighting. It is the predictable result of an army that deprived itself of the ability to achieve decisive victory.

This Diagnosis Was Not Invented After October 7

To be clear, the argument presented here does not claim to replace the professional investigation that the IDF and the state have yet to conduct into the October 7 war. Nor does it purport to determine, at this stage, the structure of the army, its order of battle, its procurement plans, or the budget it requires.

The question of the IDF’s ability to achieve decisive victory, however, is not awaiting its first investigation. Its failures in the Second Lebanon War were examined by the Winograd Commission and, above all, by the Shomron Committee. As early as 2007, the Shomron Committee recommended that the IDF be converted back, as quickly as possible, into an army capable of decisive victory. To date, no evidence has been presented that this recommendation was implemented.

The claim that the IDF lost its capacity for decisive victory is therefore not a conclusion invented after October 7, nor does it rest solely on private research or retrospective interpretation. It concerns a professional failure officially identified almost two decades ago but never corrected.

The investigation now required need not discover from scratch whether the IDF was transformed from an army of decision into one of deterrence and attrition. It must determine why the Shomron Committee’s recommendation to reverse that transformation was not implemented; who decided to disregard it; how the concept was perpetuated in IDF strategy, operational plans, and force development; and what part it played in the October 7 disaster and in the subsequent inability to bring the war to a decisive conclusion.

This does not mean that the shift to an attrition army was the sole cause of every failure on October 7. The investigation must also examine the responsibility of the political echelon, intelligence, command, readiness, force deployment, defensive plans, organizational culture, and force development. But no serious professional investigation can avoid placing at its center the question of whether the underlying concept for employing force was fundamentally flawed.

Successive political leaderships also bear responsibility. They failed to ensure that their national-defense policy was translated into a military strategy aimed at decisive victory, and they did not demand to know whether the Shomron Committee’s recommendations had been implemented.

There is a difference between identifying a documented doctrinal failure and prematurely determining a procurement program and budget. The existing evidence is sufficient to establish that the failure must be investigated; it is not yet sufficient to decide how many divisions should be formed, which aircraft should be purchased, or how large the defense budget ought to be.

Shelah reverses precisely this order. Even before the investigation, he has already decided that the answer is less fighting, more diplomatic agreements, and lower defense spending.

The Fathers Ate Sour Grapes — and the Children’s Teeth Were Set on Edge

Severe professional criticism of the IDF does not justify contempt for its commanders and soldiers. Today’s commanders did not invent the concept within which they were educated or according to which the army entrusted to them was built. Their teeth were set on edge by the sour grapes their predecessors ate over the course of some three decades: the weakening of staffs and operational knowledge, the replacement of decisive victory with deterrence and attrition, the erosion of the maneuvering force, and the preference for intelligence, firepower, and technology over generalship and operational artifice.

This does not absolve the “children” of responsibility. They were educated within this concept, adopted it, implemented it, and in some cases continued to develop it. Once its failure became apparent, they assumed an obligation to correct it. But a distinction must be made between those who devised the deviation, institutionalized it, and discarded the warnings against it, and those who were required to fight with the army built in its image.

Since October 7, IDF commanders and soldiers have fought with dedication, courage, and at great cost, using flawed organizational and doctrinal tools they inherited. Military command can and must be criticized. But professional criticism must not become contempt for the people now carrying the consequences of an intergenerational failure on their shoulders.

When Shelah asserts that even hundreds of billions of shekels “will not build an army better suited to its missions,” he goes beyond criticizing the absence of a concept and the order of priorities. His words imply a sweeping lack of confidence in the current military leadership’s ability to repair what it inherited. Such criticism requires a fair historical reckoning: What kind of army was handed to today’s commanders? Who shaped it in this way? Which watchdogs followed up on implementation of the Shomron Committee’s recommendations? Without such an inquiry, blaming the present generation alone is not an accounting at all; it erases the intergenerational account.

Who Turned the Reserves Into a Second Standing Army?

Shelah is right to object that the IDF has used reservists “without any restraint since October 7.” But he does not ask who created the conditions that make such use necessary.

Reservists were not intended to sustain a second standing army for years. They were intended to mobilize for a short period and serve as the center of gravity of an army built for decisive victory: to join the regular forces, rapidly transfer the war into enemy territory, achieve a decisive victory, enable Israel to dictate the timing and terms of the war’s conclusion — and then return to civilian life.

The IDF’s transformation into an army of deterrence and attrition made reservists pay, with their bodies, families, studies, and livelihoods, for the loss of the IDF’s ability to end wars. Once decisive victory was removed from its purpose, there was no longer a short campaign capable of concluding the war. Instead, borders and security zones must be continuously held; raids must be launched; threats must be thwarted; the enemy must be worn down; responses must be delivered; and achievements must be accumulated — again and again. Temporary reserve service has consequently become a long, intermittent form of standing service.

In the past, too, the reserve army was intended to mobilize to defend the country’s borders: under the Lakol plan in the early 1950s, the Sadan plan before the Six Day War, and the Sela plan before the Yom Kippur War. The difference was that defense was not then the purpose of the war, but the condition that enabled a rapid transition to decisive operations.

Under Sadan, reserve mobilization was intended to enable the IDF to implement contingency plans for defeating the enemy: Kilshon in the south, Pargol in the center, and Makevet in the north. Under Sela, it was intended to enable the execution of Hol Yam and Gir in the north, and Shovach Yonim, Hatul Midbar, and Abirei Lev in the south. The reserves were mobilized so the IDF could seize the initiative, achieve a decision, and quickly release its citizen-soldiers.

Where were the equivalents of these plans in the IDF after it became an army of deterrence and attrition? Which contingency plans were intended to rapidly defeat the warfighting systems of Hamas and Hezbollah? Were the forces built, organized, and trained to execute them? Did the political echelon know that the army no longer possessed the capacity required to end a war in decisive victory?

Did Shelah investigate any of this before accusing the IDF of using reservists without restraint? His article makes no mention of it.

It is easy to accuse the army of “using” reservists without restraint. It is harder to admit that their exhaustion is the direct result of a professional concept that the watchdogs failed to investigate or challenge — and that some of them even helped legitimize.

The Warning Was Issued — the Watchdogs Failed to Watch

This also sharpens the responsibility of the professional watchdogs. This was not a hidden failure that could only have been identified retrospectively, after October 7. The Shomron Committee exposed it as early as 2007 and recommended that the IDF be rapidly converted back into an army built for decisive victory.

Nor can anyone claim that the report remained buried in a military safe and was therefore unavailable for public scrutiny. Journalist Alex Fishman recognized its national importance and published it almost in full. He placed its professional diagnosis and proposed remedy before the research institutes, academia, the military press, and the public.

Who picked up the gauntlet and continued the work? Who examined whether the Shomron Committee’s recommendations were implemented? Who tracked their effect on the operational concept, war plans, commanders’ training, and force development? Who sounded the alarm when no evidence emerged that the recommendation to return the IDF to decisive warfare had been implemented?

No sustained public and professional oversight of the report’s implementation developed. Instead of exposing the continuing deviation, many of the watchdogs adopted its language: deterrence, warning, containment, precise intelligence, stand-off firepower, recurring rounds, accumulation of achievements, influence over the enemy’s consciousness, and political arrangements. The enemy was depicted as a network that could be disrupted rather than as a warfighting system that had to be collapsed. Ground maneuver was displaced from its role as the means of achieving decisive victory and reduced to an instrument supporting firepower and generating pressure.

The watchdogs’ negligence did not consist of failing to know what could not have been known. The failure was identified, the corrective recommendation was written, and the report was brought to the public’s attention. Their negligence lay in failing to investigate what became of the warning placed before them — and in failing to sound the alarm when no evidence could be found that the proposed correction had been carried out.

Did Shelah and the research institutes with which he worked examine, during the 19 years that followed, what became of the Shomron Committee’s recommendation to restore the IDF’s capacity for decisive victory? If they did, where did they warn that it had not been implemented? If they did not, how can they now present the cost of the prolonged war as though it resulted from Israel’s addiction to warfare?

The watchdogs may not now present themselves as though they have only just discovered the cost of the failure. Alex Fishman opened the report for them. They should have opened the debate in response — and kept it open until the failure was corrected.

Shelah Identifies the Result — and Preempts the Necessary Diagnosis

The most important sentence in Shelah’s article is this:

“The IDF has yet to draw any real lessons from the fighting since October 7, and no one within it or above it has formulated the concepts without which a military force cannot be built.”

He is right. But this recognition requires restraint before decisions of two different kinds are made. The IDF should not be granted procurement and force-development programs worth hundreds of billions of shekels before a professional inquiry. But neither should anyone decide in advance that the solution lies in reducing military power, withdrawing from territorial military assets, and being “weaned” from war through diplomatic agreements.

The argument presented here does not determine how much money should be added to the defense budget, which aircraft should be purchased, or what the proper size of the army should be. It identifies a doctrinal failure already detected in the past that must stand at the center of the investigation: the replacement of decisive victory with deterrence and attrition, and the relationship between that change and the loss of the ability to conclude wars rapidly.

Shelah is entitled to dispute this diagnosis. But he must engage it professionally: demonstrate that after 2006 the IDF continued to possess the plans, forces, and readiness required for rapid decisive victory; explain why the theaters remain unresolved; and show how diplomatic agreements can remove threats that military force has failed to eliminate.

His article does none of this. Instead of posing questions for an investigation, it dictates its political conclusion in advance: less war and more agreements.

Diplomatic Agreements Are No Substitute for Military Power

Shelah’s proposal “to launch diplomatic initiatives in order to wean Israel off perpetual war” as a solution to the budget crisis is also professionally unserious.

Diplomatic agreements are always desirable, particularly when they serve Israel’s security. But in a hostile environment that does not constitute a democratic peace, an agreement is no substitute for military power. It may reduce the probability of war at a particular moment; it does not eliminate the forces across the border, the possibility of regime change, shifting alliances, or the collapse of the arrangement.

Moreover, agreements under which Israel relinquishes territorial military assets — strategic and operational depth, commanding terrain, early-warning space, obstacles, and forward bases — do not allow it to weaken the IDF. On the contrary, they require it to strengthen the army, compensating through readiness, intelligence, mobility, reserves, and rapid offensive capability for the advantages once provided by territory.

Anyone who exchanges tangible military assets for signatures on paper must keep a stronger and more readily available sword — not a smaller and cheaper army.

Nor can the Peace Council replace the IDF in the task of dismantling Hamas’s weapons, fighters, and tunnels. So long as Hamas’s warfighting system has not been defeated, no international body and no alternative government can guarantee the removal of the threat. A diplomatic arrangement can consolidate a result achieved by force; it cannot manufacture, in place of force, a result that was never achieved.

The Size of the Budget Is Not the First Question

Shelah rightly invokes the “lost decade” after the Yom Kippur War, during which Israel invested enormous resources in defense without necessarily obtaining a better army. But the lesson is not that large defense expenditures inevitably produce a poor military. The lesson is that money is no substitute for doctrine, generalship, sound organization, and war plans designed to achieve a clearly defined political purpose.

The first question is not how much money the IDF will receive, but what kind of army that money is intended to build.

If hundreds of billions of shekels are poured into an attrition army, even NIS 190 billion a year will not close a single theater. The army will continue consuming munitions, flight hours, spare parts, and reserve duty days in order to strike enemies that remain undefeated, deter them temporarily, and wait for the next round.

If a professional investigation confirms that the transformation of the IDF into an army of deterrence and attrition deprived it of the ability to conclude wars, it will have to be rebuilt as an army capable of decisive victory. This may require a large initial investment; it may also permit the elimination of capabilities, headquarters, and expenditures designed for the conduct of prolonged attrition. Neither the scale of the force nor the size of the budget should be determined before that inquiry.

The sequence, however, can already be established: first, a national-defense policy and strategy; from them, an operational concept; from that, war plans and force structure; and only then, a procurement program and budget.

The military leadership should not be given a blank check. Resources must be conditioned on a professional investigation, the renewed formulation of a national-defense policy, the approval of an operational concept derived from it, and the construction of a force suited to that concept. But professional failure must not be used as an excuse for cuts that would perpetuate the failure and leave Israel with a smaller attrition army.

The available evidence indicates that decades of professional negligence by successive military and political leaderships, and by the public watchdogs meant to scrutinize them, deprived Israel of the ability to bring wars to a rapid conclusion and condemned it to a prolonged, costly, and exhausting war of attrition.

Before increasing the budget — or attempting to resolve its pressures through diplomatic concessions — Israel must complete the professional investigation, determine why the Shomron Committee’s recommendation was not implemented, and decide what kind of army it needs in order to defend itself.

Israel does not need to be weaned off war. Its military and political leaderships, and its public watchdogs, must be weaned off the illusion that it can be defended without a demonstrable professional capacity to decisively defeat its enemies.