7 באוקטובר: הכשל העיקרי מצביאותי — המודיעיני משני

אחרי מלחמת יום הכיפורים התקבעה בתודעה הציבורית התפיסה כי הפתעת 1973 הייתה בראש ובראשונה מחדל מודיעיני. כמעט שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר הולכת ומתקבעת תפיסה דומה גם ביחס אליו: האסון נגרם משום שהמודיעין לא פירש נכון את המידע ולא התריע בזמן. כך שוב מופנה הזרקור אל החוליה האחרונה בשרשרת הכשל, בעוד המחדל שקדם לה — בניית הגנה שלא הייתה מסוגלת למנוע הכרעה בלי התרעה ולכן בהפתעה — נדחק לשוליים.

מתחקירו של איתי אילנאי, ״המרוץ לקלון״, שפורסם ב״ישראל היום״, עולה כי רבים בצה״ל ממתינים להקמת ועדת חקירה ממלכתית. אחד המרואיינים מסביר:

״רוב הקצינים בצה״ל יהיו שמחים כשתוקם ועדת חקירה. יש קבוצה מאוד קטנה של קצינים שתהיה בסכנה, בעיקר אנשי מודיעין, אבל עבור רוב הבכירים ועדת חקירה היא הזדמנות אדירה לנקות את שמם.״

אם אכן זו התפיסה הרווחת, הרי שכמעט שלוש שנים לאחר אסון 7 באוקטובר אבחון הכשל העיקרי שחולל אותו עדיין אינו מוכר לקצונה הבכירה — ואם נערך תחקיר מקצועי שזיהה אותו, מסקנותיו לא הוטמעו.

בלי קשר לשאלה אם תוקם ועדת חקירה ממלכתית — עניין בעל חשיבות ציבורית ופוליטית ראשונה במעלה, אך לאו דווקא צבאית מיידית — היה על צה״ל לקיים סמוך ככל האפשר ל-7 באוקטובר תחקיר מקצועי, עצמאי ויסודי ברמה האופרטיבית והאסטרטגית. תחקיר כזה אינו חריג; הוא נדרש ומבוצע בשגרה בכל דרג פיקודי. חשיבות עריכתו בדרגים הבכירים אף גבוהה מאשר בדרגים הטקטיים.

מטרתו של תחקיר צבאי אינה להעניק ציונים לבעלי תפקידים, להקל על מי שחושש מפגיעה בשמו או להכין קו הגנה משפטי, אלא לברר מדוע נכשלה הגנת המדינה וכיצד מתקנים את הכשלים במהירות האפשרית.

תחקיר כזה היה צריך להתחיל לא בשאלה מי החזיק באיזו ידיעה ומדוע לא ניתנה ״התרעה מודיעינית״, אלא בשאלות קודמות: על איזו דוקטרינת מלחמה ותפיסת הגנה נבנתה הגנת העוטף; מדוע הותר לאויב להקים מעבר לגדר מערך צבאי המסוגל לכבוש יישובים; מדוע לא הוסר האיום בעוד מועד; מדוע עד להסרת האיום לא הוצבה מולו מערכת הגנה המסוגלת לבלום אותו; ומדוע המתינה המצביאות שהמודיעין יקבע אם חמאס מתכוון להפעיל יכולות שהיו מוכרות לה היטב או מורתע מלהפעילן.

שני כשליו המכוננים של המודיעין 

הכשל המודיעיני עוד לפני 7 באוקטובר היה כפול. הוא מסר הערכות על כוונות האויב ומצב תודעתו והוא נטל על עצמו לספק התרעה מצבית על החלטת האויב לצאת למלחמה — התחייבות שאסור היה לו, מבחינה מקצועית ותורתית, ליטול. כאשר האויב הסתיר, הונה והפתיע, נכשל המודיעין בקיום התחייבותו — כפי שחובה היה להניח שיקרה במוקדם או במאוחר, משום שהפתעה היא יתרונו המובנה של התוקף.

אין למודיעין דרך מקצועית לקבוע בוודאות הנדרשת להגנת המדינה מה האויב מתכוון לעשות, ממה הוא חושש, אם הוא מורתע ואם יירתע ברגע האחרון. יכולותיו והיערכותו של האויב ניתנות במידה רבה לאיסוף ולמחקר; נפשו, כוונותיו והחלטותיו העתידיות אינן עובדות מודיעיניות שאפשר להבטיח את גילוין בזמן. לכן, על פי תורת צה״ל המחייבת, היומרה לבסס עליהן התרעה מצבית פסולה מבחינה מקצועית.

תפקיד המודיעין אינו להבטיח התרעה מצבית על פרוץ מלחמה. עליו למסור ידיעות על יכולות האויב, סדר כוחותיו, פריסתו, אימוניו, הכנותיו ודרכי הפעולה האפשריות שלו; להצביע על שינויים ועל סימנים חריגים; ולהציג למפקד את הידוע ואת שאינו ידוע. אסור לו להשלים את החסר, גם אם הוא נדרש, בניחוש כוונות האויב או בהערכה פסיכולוגית של מידת מורתעותו.

גם ״התרעה לגיוס״ אינה מוצר מודיעיני. המודיעין מוסר ידיעות; רק לאחר שאג״ם מעמת אותן עם תוכנית ההגנה, עם פריסת כוחותינו, עם כשירותם ועם זמן הגעת העתודות, הן נעשות מודיעין לפעולה; והמפקד מחליט אם להעלות כוננות, לתגבר, לגייס או לפעול. סף החלטתו חייב להיקבע לפי פגיעוּת הגנתו ולפי המחיר שישולם אם האפשרות החמורה תתממש.

כשהערכת ההרתעה מונעת את ההתרעה

הערכת מורתעותו של האויב אינה רק משענת רעועה להגנה; היא עלולה למנוע גם את מתן ההתרעה המצבית שהמודיעין התחייב לספק ושעליה ביסס הדרג הפיקודי את ההגנה. מידע חדש — שלעולם יהיה חלקי ולעיתים סותר, משום שהאויב מנסה להסתיר את הכנותיו ולהפתיע — נבחן דרך ההנחות שכבר הביאו את הקמ״ן ואת המפקד למסקנה שהאויב מורתע. כך נוטה הפרדיגמה שנוצרה בכשל הראשון להסביר את המידע ההתרעתי ואת הסימנים הסותרים במקום להשתנות בגללם — ובכך היא מחזקת את הכשל השני: ההתחייבות לספק התרעה מצבית.

מכאן נוצרת דילמה מקצועית ואישית: מתן התרעה משמעו הכרה בכך שההערכה הקודמת בדבר מורתעות האויב נכשלה; הימנעות ממתן התרעה משמרת את האפשרות שהסימנים יתפוגגו וההערכה תוכח שוב כנכונה. אין צורך להניח כוונה מודעת להסתיר כישלון. די בכך שהערכת המורתעות מעלה את סף הראיות הנדרש לשינויה ואת אורך הזמן להשגת הראיות המחזקות ומקשה על מתן התרעה הסותרת אותה על סמך מידע מועט וסותר בזמן תגובה אפקטיבי.

מנגנון זה עשוי להסביר גם את ההשתהות בליל 7 באוקטובר בלי להזדקק לתאוריות קונספירציה: הסימנים החדשים לא נבחנו רק לפי חומרת התוצאה האפשרית, אלא גם דרך ההערכה המושרשת שחמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה.

ההתרעה שעליה חייבים לבנות

פסילת ההתרעה המצבית המודיעינית אינה מבטלת את ההתרעה המצבית המבצעית שעליה בנויה ההגנה. להפך: היא מחזירה את ההתרעה למקומה המקצועי הנכון.

מערכת הגנה צריכה להיות ערוכה בשלושה מרחבים ובשלושה מאמצים משלימים: במרחב הקדמי — מאמץ האבטחה שתכליתו התרעה, הכולל תצפיות, תשמועים, סיורים ומארבים, ותפקידו הראשון לגלות את פעולת האויב עם התהוותה ולהתריע עליה; במרחב הביניים — מאמץ ההחזקה, שתפקידו לבלום את התוקף, לתעלו ולשחוק אותו; ובמרחב העורפי — מאמץ ההלם, כלומר העתודות שתפקידן לעבור למתקפת־נגד ולהכריע את הכוח שחדר.

זו התרעה שאפשר ואף חייבים לבנות עליה, משום שאינה מתיימרת לנחש מה האויב חושב או מתי יקבל החלטה. היא מדווחת על פעולותיו הנצפות והנשמעות בפועל. עם קבלתה חייבים מאמצי ההחזקה וההלם, שכבר הוכנו, צוידו ונפרסו בעומק, להיכנס מיד לכוננות הגבוהה ביותר האפשרית.

מן המידע הגלוי עולה שתצפיתניות הגזרה במאמץ האבטחה מילאו את תפקידן. במשך תקופה ארוכה הן דיווחו על אימונים, תנועות, התקרבות לגדר ושינויים בדפוסי פעולתו של חמאס. אלה לא היו השערות על כוונתו או על מידת מורתעותו, אלא מידע מבצעי ישיר על יכולותיו, הכנותיו ודרכי פעולתו האפשריות. המידע היה צריך להביא בעוד מועד לעדכון תוכנית ההגנה, לעיבוי מאמצי ההחזקה וההלם ולשינוי פריסתם. ככל הידוע, הוא לא קיבל את המשמעות המבצעית הנדרשת, בין השאר משום שנבחן דרך הפרדיגמה המושרשת שלפיה חמאס מורתע.

עם התהוות המתקפה נועד אותו מאמץ אבטחה לספק את ההתרעה המבצעית המיידית, שתזעיק את מאמצי ההחזקה וההלם. אלא שמאחוריו לא עמדה מערכת ערוכה שהייתה מסוגלת להפוך התרעה זו לבלימה.

מאמצי האבטחה, ההחזקה וההלם לא נפרסו בשלושה מרחבים בעלי עומק; בהיעדר עומק הם נדחסו בלית ברירה אל קו המגע וסביבתו. מאמץ ההחזקה היה דל במכשולים ובכוחות מכדי לבלום מתקפה רחבת היקף; מאמץ ההלם היה קטן או מרוחק מכדי להגיב בזמן; והיישובים נמצאו דקות ספורות מן הגדר.

הא-סימטריה בזמני הפעולה של האויב והתגובה של צה״ל

בהיעדר עומק טקטי, לא כל שכן עומק אופרטיבי, התלכדו בגדר המערכת שלושה קווים שבמערכת הגנה תקינה אמורים להיות נפרדים, ומרחבי עומק אמורים לחצוץ ביניהם: הגבול הטקטי, הגבול האופרטיבי וקו העצירה האסטרטגי. משום כך פריצה טקטית של הגדר פתחה מיד את הדרך לכיבוש יישובים, להישג אופרטיבי של האויב ולתבוסה אסטרטגית של ישראל.

לאויב הייתה מערכת התקפה אופרטיבית מוכנה, שהפעלתה חייבה נוהל קרב קצר בלבד, בלוח זמנים טקטי. מתוך נוהל קרב טקטי קצר זה אמור היה המודיעין לספק לצה״ל התרעה מצבית שתאפשר למנוע את פריצתו של קו הגנה בעל משמעות אופרטיבית ואסטרטגית.

פער זה בין זמני הפעולה והתגובה חייב שכל סדר הכוחות שנדרש למניעת הפריצה יהיה פרוס בשטח דרך קבע ובכוננות גבוהה. אסור היה לבסס את הגנת הקו על משענת קנה רצוץ — הציפייה לקבלת התרעה מודיעינית מצבית, הנגזרת ממידע הנאסף בחלון זמן טקטי, כדי למנוע אסון אסטרטגי.

כך היה גם ב־1973: לצבאות סוריה ומצרים, שכוחותיהם כבר היו פרוסים סמוך לקווי המגע, נדרשו דקות במקרה הסורי וקצת יותר זמן במקרה המצרי כדי להתחיל במאמצי חציית קו המגע ; לצה״ל נדרשו יממות כדי לגייס את המילואים, לרכזם ולעבות באמצעותם את החזיתות.

על בסיס התרעה קצרת־טווח, שאי־אפשר היה להבטיח את קבלתה, נדרש אפוא צה״ל לנהל קרב הגנה אופרטיבי־אסטרטגי באמצעות מערכת שלא נבנתה ולא הוכנה לכך. התרעה יכולה להזעיק מערכת הגנה שהוכנה מראש; היא אינה יכולה להקים ברגע האחרון מערכת הגנה אופרטיבית שלא הייתה קיימת בשטח.

לכן התקלה אינה רק שהמידע שמסרו התצפיתניות לא הוערך כראוי ולא הביא לעדכון מערכת ההגנה. התקלה המבצעית הבלתי נתפסת היא שמאחוריהן לא נפרסו בעומק מאמצי החזקה והלם שעובו בהתאם ליכולת האויב, להיקפה האפשרי של מתקפת־הפתע האופרטיבית ולמרחק האפסי שבינו לבין היישובים.

לפי הידוע, גם עתודה זמינה לא קודמה לגזרה, מחשש שחמאס יפרש את קידומה כהכנה ישראלית להתקפה ויקדים לתקוף. כך נדחתה גם האפשרות לעבות ברגע האחרון את מאמץ ההלם, על יסוד הערכת מצבו התודעתי של האויב — במקום על יסוד יכולתו והמחיר הצפוי אם יפעילה.

כשהאיום אינו ניתן להכלה — יש להסירו

אולם כאן מתגלה מסקנתו החמורה יותר של פרדוקס זמני התגובה: אם אי־אפשר להחזיק דרך קבע בכל גבולות המדינה את מלוא סדר הכוחות הדרוש לבלימת מתקפת־פתע אופרטיבית, אסור להניח לאיום כזה להתקיים מעבר לגדר. כוחות המילואים נועדו להתגייס למלחמת הכרעה קצרה ולאימונים, לא להחזיק בקביעות קווי מגע ארוכים.

כאשר אין עומק בין האויב ליישובים, וכאשר אי־אפשר לקיים לאורך זמן מערכת הגנה קבועה בעוצמה הנדרשת לבלימת מתקפת־פתע אופרטיבית רחבת היקף שהאויב יכול לשגרה בנוהל קרב טקטי קצר, אין להניח לאיום כזה להתקיים מעבר לגדר. יש להסירו, בהתאם לתפיסת ההגנה הלאומית של ישראל, בעוד מועד — במלחמת־מנע.

מרגע שחמאס בנה ברצועה מערך צבאי של גדודים וחטיבות, מנהרות ומתחמים תת־קרקעיים, נשק, כוחות חדירה ותוכנית לכיבוש יישובים, היה על צה״ל ליזום את הדיון המקצועי בהסרת האיום, להציג לדרג המדיני את משמעות השארתו בעינו ולהמליץ על מלחמת־מנע — כפי שהמליצו מפקדי צה״ל לדרג המדיני לקראת קדש ושל״ג.

צה״ל לא היה מוסמך להחליט על המלחמה, אך היה חייב להבהיר כי בהיעדר עומק ובהיעדר אפשרות להחזיק דרך קבע כוחות הגנה מספיקים, אין חלופה צבאית תקפה להסרת האיום שמעבר לגדר.

אלא שערב 7 באוקטובר כבר לא היה צה״ל צבא הכרעה המסוגל להציע חלופה כזאת בביטחון מקצועי. לקראת מלחמת לבנון השנייה הוא הוסב לצבא הרתעה והתשה ונשאר כזה גם אחרי כשלונו הצורב ב-2006; הדרג המתמרן שלו צומצם ונוון; והפעלת הכוח נועדה להשפיע על רצון האויב במקום לשלול את יכולתו. כפי שהתברר גם בהתקפת־הנגד לתוך הרצועה לאחר 7 באוקטובר, צה״ל התקשה לעבור במהירות למהלך מתמרן אופרטיבי המכריע את מערכת האויב ומסיר את האיום; כתוצאה מכך התארכה המערכה להסרתו והפכה למלחמת התשה שלא הסתיימה בהסרת האיום.

ישראל נותרה אפוא בלי עומק להכלת מתקפה, בלי אפשרות מעשית לעבות בקביעות את כל הגבולות בכוחות מילואים ובלי צבא הכרעה בעל כוח מתמרן זמין, שהיה מסוגל להסיר את האיום במהירות במלחמת־מנע או במתקפת־נגד לאחר הפעלתו.

את החלל שיצר הכשל המקצועי החמור בחשיבה המצביאותית נדרש המודיעין למלא בהערכת כוונות האויב ומידת מורתעותו ובהתחייבות לספק התרעה מצבית — שתי משענות פסולות תורתית שאסור היה לבסס עליהן את הגנת המדינה.

המחדל התורתי של 1973 חזר ב־2023

אותו כשל התרחש במלחמת יום הכיפורים. ועדת אגרנט העמידה במרכז את ה״קונספציה״ המודיעינית ואת אי־מתן ההתרעה, אך לא את הקונספציה הפיקודית: מדוע נבנתה הגנת ישראל כך שיכולתה למנוע הכרעה הייתה תלויה בהתרעה מצבית מראש על החלטת האויב לפתוח במלחמה.

לאחר מלחמת לבנון הראשונה נערך בצה״ל מאמץ מקצועי לתקן את אשר ועדת אגרנט החמיצה. הנחות היסוד להתכוננות למלחמה נוסחו בחדות:

צה״ל לא מרתיע — המודיעין לא יתריע.

אין אלה תחזיות עובדתיות אלא איסורים תורתיים. ״צה״ל לא מרתיע״ פירושו שאסור למצביא להניח שהאויב מורתע ולבסס על כך את הגנת המדינה. ״המודיעין לא יתריע״ פירושו שאסור לו להניח שיקבל ידיעה מוקדמת על החלטת האויב לצאת למלחמה.

צה״ל חייב להתכונן כאילו האויב אינו מורתע וכאילו המלחמה תיפתח בלי התרעה מודיעינית — כדי למנוע הכרעה במקרה האפשרי בהחלט של הפתעה. אם אי־אפשר לבנות הגנה שתמנע הכרעה בהפתעה, על צה״ל ליזום מבחינה מקצועית את הדיון בהסרת האיום ולנצל, כפי שנעשה בקדש ובשל״ג, הזדמנות מדינית להסרתו המהירה במלחמת הכרעה.

אלא שהלקח נשחק ולבסוף התהפך. מורתעות האויב, שהייתה ב־1973 ניחוש מודיעיני פסול, נעשתה בהדרגה לתכלית הפעלת הכוח ולדוקטרינת לחימת ההרתעה שהחליפה את דוקטרינת לחימת ההכרעה. המודיעין, שהתיימר לפרש את תודעת האויב, תפס את מקומו של המצביא, שהיה אמור לשלול את יכולותיו.

הכוח המתמרן נחלש; האיומים לא הוסרו; והגנת המדינה שבה להיות תלויה, כמו ערב מלחמת יום הכיפורים, בשתי משענות שאסור היה לה להישען עליהן: שחמאס מורתע, ואם יחדל להיות מורתע — המודיעין יודיע על כך בזמן.

ב־1973 היה לישראל עומק, אך הוא לא נוצל לבניית הגנה שתמנע הכרעה בהפתעה. ב־2023 לא היה עומק בין הגדר ליישובים, אך ההגנה הוכנה כאילו היה. משום כך היה צריך להסיר את האיום שמעבר לגדר או להציב מולו בקביעות מערכת הגנה המסוגלת לבלום אותו.

במקום זאת נשענה ההגנה על גדר, כוחות דלילים, ניחוש שחמאס אינו מעוניין במלחמה והסתמכות על התרעה מצבית מודיעינית שאין דרך מקצועית להבטיח כי תינתן — ושבשני מקרי המבחן של 1973 ו־2023 אכן לא ניתנה.

תקלה רב־דורית — לא מפלט מאחריות

המחדל שנחשף ב־7 באוקטובר לא נוצר בלילה אחד וגם לא בתקופת כהונתו של רמטכ״ל אחד. הוא היה תוצאה מצטברת של תהליך שנמשך שלושה עשורים, ובו היו שותפים דורות של מפקדים: נטישת תפיסת ההכרעה, ניוון הדרג המתמרן, החלפת שלילת יכולות האויב בהשפעה על תודעתו, הסתמכות על מורתעותו והפקדת הגנת המדינה בידי התרעה מודיעינית מצבית שאסור היה להבטיחה.

מפקדי 7 באוקטובר לא הגו את כל התפיסות האלה ולא בנו לבדם את הצבא שקיבלו. במידה רבה התקיים בהם הפסוק ״אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה״: הם נשאו בתוצאותיהן של טעויות מקצועיות שהחלו להבשיל באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת.

אין בכך כדי לפטור אותם מאחריות. הם התחנכו בתוך התפיסה, אימצו אותה, הפעילו אותה ולא תיקנו אותה גם לאחר שכשליה נחשפו — בין השאר משום ששחיקת הידע המצביאותי הייתה בעצמה חלק מן הכשל הרב-דורי. אך יש בכך כדי למקם את אחריותם בתוך שרשרת מקצועית ארוכה, במקום להפוך אותם ליוצריו היחידים של המחדל.

אם מפקדי 7 באוקטובר מבקשים נחמה, זהו הטיעון הלגיטימי שבו הם יכולים להיאחז: הם היו חוליה מאוחרת בשרשרת של עיוורון מקצועי רב-דורי. אין הם רשאים להרגיע את מצפונם באמצעות הטלת האחריות על אנשי המודיעין, שגם הם פעלו בתוך אותה תפיסה פסולה שהמצביאות אימצה וביססה עליה את הגנת המדינה.

המודיעין אינו השעיר לעזאזל של המצביאות. כמו ב־1973, הוא היה שותף בכשל; וכמו ב־1973, חסרה למפקדיו ענוותם של מי שעוסקים במידע חלקי, נזיל ומתעתע, שהאויב עושה כל שביכולתו להסתיר מהם את האמת. אולם המודיעין לא היה בעל הסמכות לבנות את צה״ל, לפרוס את כוחותיו, לעבות את מאמצי ההחזקה וההלם, להסיר את האיום שמעבר לגדר או להחליט על כוננות. האחריות למעשים אלה הייתה ונשארה אחריות המפקדים.

הטענה שמפקדי 7 באוקטובר ירשו כשל בן עשרות שנים יכולה להקל עליהם בהערכת אחריותם האישית; היא אינה יכולה להעביר את האחריות המקצועית מן המצביאות אל המודיעין.

התחקיר שטרם הושלם

אם כמעט שלוש שנים לאחר האסון עדיין מקובל בקרב הקצונה הבכירה שרק ״קבוצה קטנה״ של אנשי מודיעין מצויה בסכנה, אין מדובר רק בטעות באבחון העבר. הדבר מלמד שתחקיר המלחמה המקצועי לא הושלם, או שמסקנותיו לא הוטמעו. בשני המקרים זו תקלה מקצועית חמורה המונעת את תיקון העתיד.

השאלה המכרעת שצריכה לעמוד בפני מבצעי התחקיר איננה מדוע לא ניתנה התרעה מודיעינית על כוונת האויב.

השאלות המכריעות בהן יש לעסוק בתחקיר 7 באוקטובר חייבות להתחיל במחדלי המצביאות במלחמת יום כיפור: מדוע ב־1973 לא נוצל העומק לבניית הגנה שתמנע הכרעה בהפתעה? מנגד, מדוע ב־2023, למרות המידע המודיעיני הבסיסי וההתרעה המצבית המבצעית שמסר מאמץ האבטחה לאורך זמן, לא נבנו מאחוריו — אפילו בחופזה — מאמצי החזקה והלם המסוגלים לנצל את התרעתו המיידית ולבלום את התוקף בטרם יגיע ליישובים? ומדוע האיום שלא היה אפשר להכילו ושאי־אפשר היה להבטיח את בלימתו על קו המגע לא הוסר בעוד מועד?