התרעה בסיסית אחת הספיקה, ואמ״ן מסר אותה באוגוסט 2023

הוויכוח על ים ההתרעות שקיבל הדרג המדיני מחמיץ את העיקר: התרעה בסיסית על מלחמה קיומית ניתנה. מלבד ניסיון מחוץ לצה״ל לאחות את השסע החברתי, לא ברור אם הותנעה בעקבותיה בתוך צה״ל פעילות קדחתנית להגברת המוכנות והכוננות המבצעית

בריאיון למיקי לוין בפודקאסט „מעריב”, שפורסם ב־24 בספטמבר, סיפר האלוף במילואים גיורא איילנד על רצף אירועים בקיץ 2023. זהו תיאור המחייב בירור מקצועי עמוק, לא כדי להוסיף בדיעבד עוד אשם לרשימה, אלא כדי לזהות את השאלה שלא נשאלה בזמן.

בסוף יוני או ביולי 2023, לדבריו, שינה ראש אמ״ן אהרון חליוה את הערכתו. עד דצמבר 2022 הייתה ההערכה שהסבירות למלחמה נמוכה; עתה הוא חושש ממלחמה, ואף ממלחמה רחבה. לפני הצגת ההערכה המעודכנת לקבינט כינס חליוה התייעצות עם שמונה בכירים לשעבר: ארבעה ראשי אמ״ן וארבעה ראשי אגף המבצעים, ובהם איילנד. זה היה מהלך רצוי ונכון: הרחבת הדיון לפני הצגת ההערכה לדרג המדיני וחיבורו לניסיונם של מי שנשאו בעבר באחריות המודיעינית והמבצעית.

חליוה הציג להם שתי התפתחויות. האחת: טבעת האש האיראנית כבר קמה למעשה; בידי חיזבאללה, המיליציות הפרו־איראניות, החות׳ים וחמאס היו נשק מדויק נגד מטרות צבאיות ותשתיות לאומיות, ולצדם כוחות פשיטה — רדואן ונוח׳בה — בכוננות מבצעית גבוהה. השנייה: המשבר הפוליטי בישראל והפגיעה בכשירות המילואים עלולים לגרום לאיראן ולשלוחיה לראות בישראל מדינה חלשה, ולכן הזדמנות לתקיפה.

איילנד ביקש וקיבל אישור לשהות יום נוסף בחטיבת המחקר וללמוד את היכולות בעיקר של איראן וחיזבאללה. בעקבות זאת הגיע למסקנה, כלשונו, שישראל עלולה בתוך חודשים ספורים — בסוף 2023 או בתחילת 2024 — לעמוד לא רק בפני מלחמה אזורית אלא בפני מלחמה קיומית.

זהו אפוא המידע שעמד, לפי עדותו, בפני צמרת ביטחונית לשעבר באוגוסט 2023. לא התרעה על פיגוע, ולא השערה כללית על עליית מתח, אלא מידע על יכולות צבאיות שנבנו סביב ישראל ועל תנאים העלולים לזרז את הפעלתן. מדברי איילנד עולה כי מידע זה עמד גם בפני הצמרת הביטחונית המכהנת.

מאז מתפרסמים גם דיווחים על אזהרות שהועברו לראש הממשלה ממקורות חוץ: מנשיא איחוד האמירויות ומן המודיעין המצרי, לצד התרעות והערכות שהועברו בתוך המערכת הישראלית כבר מראשית 2023. חלק מן הדיווחים הוכחשו, ועל התחקיר המוסמך לברר את תוכנם, את מועדם ואת יעדם.

אך גם אם יתאמתו כולם, אין הם תנאי לטיעון המרכזי. כבר באוגוסט 2023 היה בידי צה״ל, לפי עדות איילנד, המידע המודיעיני הבסיסי הדרוש כדי לחייב בחינה מיידית של המענה המבצעי: יכולות האויב, כוחות הפשיטה, אפשרויות הפעלתם והנסיבות שעלולות לזרז את הפעלתן. השאלה לא הייתה אם תתקבל עוד ידיעה חיצונית ומתי, אלא אם מידע זה תורגם בזמן לתוכניות, לכוננות ולהגנה.

שלושה עניינים שונים

איילנד פעל בעניין אחד חשוב מאוד. לאחר שפגש טייסי מילואים בכירים שהפסיקו להתנדב, הוא ביקש פגישה עם ראש הממשלה. בפגישה, שהתקיימה ב־16 באוגוסט, הציג מסמך פשרה בן שלושה עמודים בעניין המהפכה המשפטית, כדי לסייע באיחוי השסע ולהשיב את כשירות חיל האוויר. הוא גם הזהיר, לדבריו, שמדינת ישראל הולכת למלחמה קיומית.

הניסיון למנוע את השסע היה מוצדק וחיוני. חוסן חברתי הוא יסוד בכוח הלאומי, ופגיעה בו עלולה לעודד אויבים. אבל הוא אינו המענה היחיד — ואף לא המענה המיידי — לידיעה שהאויב מחזיק כוחות פשיטה מוכנים, נשק מדויק, ותפיסה שלפיה ישראל פגיעה במיוחד.

יש להבחין בין שלוש רמות:

הביטחון הלאומי: כיצד מחזקים את הלכידות הישראלית ומסירים תמריץ מדיני־פסיכולוגי לתקיפתה.

ההגנה הלאומית: האם אסטרטגיית ההגנה של ישראל נותנת מענה למתקפת פתע אסטרטגית, רב־זירתית, ולא רק להסלמה בזירה אחת.

ההגנה הצבאית: האם צה״ל מוכן וכונן לבלום התקפה כזאת אם תבוא, כפי שחובה להניח מבחינה מקצועית, ללא התרעה מצבית מספקת.

הטיפול בשסע עוסק ברמה הראשונה. הוא אינו פוטר את הפיקוד הבכיר מן החובה המיידית לטפל בשתיים האחרות. גם אם מצליחים לאחות את השסע, עדיין יש להגן מפני אויב המסוגל לתקוף; ואם אין מצליחים לאחותו במהירות, החובה הזאת נעשית דחופה פי כמה.

יעד מדיני וחובת הגנה

באותה עת היה הדרג המדיני נחוש להרחיב את הסכמי אברהם. איראן יכלה לראות בהיווצרות ציר אמריקאי־סעודי־ישראלי ובהתרחבות הנורמליזציה איום אסטרטגי המחזק את המניע לסכל את המהלך באמצעות מלחמה. מנגד, היערכות ישראלית גלויה ובעלת חתימה בולטת לסיכול תקיפה אפשרית הייתה עלולה לפגוע בשיחות ולשחק לידי איראן.

האם מתח זה נבחן בדיוני הדרג הצבאי והמדיני? האם נשקלה פעילות צבאית מאוזנת שתיתן מענה לאיום בלי לסכל את המהלך המדיני; ואם לא ניתן היה לנהלה כך — האם הובהר כי גם יעד מדיני חשוב כהרחבת הסכמי אברהם אינו יכול לגבור על חובת ההגנה הקיומית של המדינה?

לא „האם תפרוץ מלחמה”, אלא „כיצד נתמודד עמה”

בכך מתחדד הלקח שלא הופק ממלחמת יום הכיפורים. השאלה המקצועית אינה איזו דרך פעולה של האויב נראית בעינינו סבירה יותר, אלא אילו דרכי פעולה הוא מסוגל לבצע. כל דרך פעולה אפשרית, הנגזרת מיכולותיו ומן הכנותיו, מחייבת כיסוי מעשי: תוכנית, פריסה, כוננות ועתודות. הערכה שהוא אינו צפוי לבחור בה אינה תחליף לכיסוי כזה.

כבר מעצבי תפיסת ההגנה הלאומית המקורית ביססו אותה, כנגזר מעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים, על שלוש הנחות יסוד: צה״ל אינו רשאי להניח שהאויב מורתע; אמ״ן אינו יכול להבטיח התרעה מצבית בזמן תגובה רלוונטי; וקו המגע עלול להיפרץ. שלוש ההנחות הוכחו, במחיר כבד, כנכונות ב־1973. הן היו נכונות לא פחות ב־2023.

אולם מן הריאיון עולה כי הן לא עמדו בבסיס הערכת המצב. איילנד מספר שההנחה בצה״ל הייתה שאם יתחיל תרחיש חמור הוא יתחיל בלבנון; משום שהיה מודיעין טוב על חיזבאללה, „אמרו: נדע מראש”. לא העלו על הדעת שחמאס יהיה זה שיפתח את המערכה. זוהי חזרה מדויקת אל תלות פסולה בהתרעה ובהערכת הסבירות.

היא חמורה במיוחד נוכח הדברים שאיילנד אומר על חמאס עצמו. לדבריו, כל גורמי צה״ל ידעו במשך כחמש שנים שלחמאס יש כוח קומנדו של כ־3,000 לוחמים, מאומן, מצויד ובעל ייעוד ברור לפשוט בהפתעה על ישראל. ובכל זאת, ההערכה המחמירה ביותר דיברה על כשישים מחבלים בכמה מוקדים בו־זמנית.

שאלת הלקמוס ופירוקה

הכתבה אינה מלמדת מה עשה הפיקוד הבכיר המכהן בעקבות ההערכה המעודכנת. היא גם אינה מוכיחה שלא נעשו פעולות. אך היא מעלה שאלה מארגנת שחייבת לעמוד במרכז תחקיר מקצועי.

עוד בפגישת ראש אמ״ן עם בכירי העבר הייתה צריכה להישאל שאלה פשוטה: האם לצה״ל יש תוכנית מגירה להסרת האיום שראש אמ״ן מציג? זו הייתה שאלת הלקמוס. תשובה חיובית הייתה מחייבת לבחון את כשירות התוכנית, את הכוחות הדרושים למימושה ואת הכוננות להפעלתה; תשובה שלילית הייתה חושפת מיד את עומק הכשל.

השאלה לא הייתה אם יש לצה״ל תוכניות להגנה או למבצעים מוגבלים, אלא אם קיימת תוכנית להסרת האיום — במלחמת מנע או במתקפת נגד מכריעה לאחר מתקפת פתע. לכן לא היה די להמשיך לברר את סבירות המלחמה ואת מועד פריצתה; היה צורך להעמיד מיד את הפיקוד הבכיר בפני הפער שבין האיום הידוע לבין היעדר דרך מעשית לסכלו או להכריעו.

בשנים 1996–2006 הוסב צה״ל בהדרגה מצבא הכרעה, שתכליתו להסיר איומים באיבם בעומק שטח האויב במהירות ובניצחון חרוץ — המאפשר להכתיב לאויב את תנאי סיום המלחמה — לצבא הרתעה, שנועד להתיש את האויב באש מנגד כדי לשכנעו לשנות את רצונו להילחם. זוהי תכלית שלעולם אין אפשרות לשלוט לא בהשגתה ולא בעיתוי השגתה. גם הישגים מבצעיים מרשימים אינם בהכרח הסרת איום ושליטה בקצב חידושו; איילנד עצמו קובע שבאף זירה לא הושגה סגירת מעגל מלאה המאפשרת לעבור הלאה.

חמש השאלות הבאות הן פירוקה המעשי של שאלת הלקמוס:

ראשית, האם נבחנה תפיסת ההגנה הלאומית התקפה אל מול האפשרות של מתקפת פתע רב־זירתית? האם נבחנה משמעות המעבר מצבא הכרעה לצבא הרתעה כאשר הוצגה האפשרות שהאיום יופעל דווקא עתה?

שנית, האם נבדקה מוכנותו הבסיסית של צה״ל? הגנת ישראל הותאמה בהדרגה למניעת חדירת מחבלים בודדים ולספיגת ירי מנגד. במקביל בנו חמאס וחיזבאללה דרגים מתמרנים וכוחות פשיטה, ואילו הדרג המתמרן של צה״ל ניוון וצומצם. האם נמצא לישראל מענה לחדירה רחבה אל יישוביה — לא רק בתוכניות על הנייר, אלא בכוחות זמינים, בפריסה וביכולת תגובה?

ושלישית, איזו כוננות נדרשה מיד? בהיעדר עומק ישראלי שיכול להכיל מתקפת פתע, המענה הראשוני המתבקש היה תגבור מרבי של ההגנה על גדרות המגע בלוחמי מילואים ובכוחות סדירים, כדי למנוע ככל האפשר את החדירה — עד לגיבוש מענה שיסכל את המתקפה בדרכים אחרות. לא היה צריך להמתין לוודאות מודיעינית או להכרעה בשאלה אם האויב „באמת רוצה” לתקוף.

ורביעית, האם הוכנה תוכנית לניתוק הרצועה ממצרים כשלב ראשון בכל פעילות התקפית שתיבחר? שליטה במעבר ובציר הגבול הייתה נדרשת כדי למנוע הזרמת נשק, תגבור, בריחה ושיקום של כוח הלחימה, ולבודד את זירת המערכה לפני המעבר להסרת האיום שבתוכה.

וחמישית, האם הוכנה, בגיבוי ובהסכמה בינלאומיים, תוכנית זמנית להפרדת אוכלוסיית הרצועה מחמאס? השימוש באזרחים כמגן אנושי היה מקור עוצמתו העיקרי של חמאס: הוא הקשה על ישראל להפעיל את מלוא כוחה להסרת האיום, והעניק לחמאס הגנה מדינית ותודעתית. הפרדה כזאת הייתה יכולה לשלול ממנו הגנה זו ולאפשר לצה״ל להכריע את מערכת הלחימה שלו במהירות ובמחיר נמוך יותר.

איילנד עצמו מספק את אמת המידה הנכונה כאשר הוא מדבר על „תוחלת הנזק”. אם קיימת אפילו הסתברות של עשרה אחוזים שבניין יקרוס בתוך שעה, איש אינו נשאר בו; לא מפני שהקריסה ודאית אלא משום שהנזק האפשרי עצום ומחיר הזהירות קטן. קל וחומר כאשר מדובר בהגנת יישובים ואזרחים. אך אמת מידה זו חייבת לפעול לא רק בליל 7 באוקטובר, אלא כבר באוגוסט — משעה שהוצגו הכוחות, ההכנות והנסיבות.

מי יתריע למתריע?

ראשי האגפים המקצועיים במטכ״ל אמורים להיות קודם כול מפקדים — מומחים באמנות המלחמה הכללית, ולא מומחים בתחום המקצועי של אגפם בלבד. מידע מודיעיני, לוגיסטי, טכני או של כוח־אדם מקבל את משמעותו רק מהשפעתו על תכנון המבצעים וניהולם. זה הטעם להעמיד בראש האגפים מפקדים, מומחים באמנות המלחמה, ולא מומחים בתחום מקצועי צר בלבד.

מכאן שגם ראש אמ״ן, בהציגו איום כזה, נדרש לא רק למסור התרעה, אלא לשאול מה משמעותה המבצעית ומה נדרש מן הפיקוד כדי לתת לה מענה. האם הרעיש שמים וארץ כדי שהמידע יתורגם ללא דיחוי לתוכניות, לכוננות ולמענה פיקודי? זו חידה שהתחקיר המקצועי חייב לפענח.

נוכחותם של ארבעה ראשי אגף מבצעים לשעבר בפגישת חליוה מחדדת את השאלה. תפקידם הקודם היה להפוך הערכות מצב למענה אג״מי: לתוכניות, לפריסה, לכוננות ולהפעלת הכוח. האם בהציג ראש אמ״ן את האיום החריף, הועמדה לפניו השאלה כיצד הוא מתורגם לדרישה מן הפיקוד המכהן? האם הובהר לרמטכ״ל, לראש אמ״ץ ולמפקדי הפיקודים שמידע על כוח פשיטה מוכן אינו נשאר בתחום המחקר, אלא מחייב פעולה?

כך גם ביחס לפגישת איילנד עם ראש הממשלה. מן הריאיון ברור שאיילנד הציג לראש הממשלה את חומרת הסכנה ופעל לתקן את השסע. לא ברור ממנו אם הציג גם צורך צבאי מיידי: עיבוי ההגנה, העלאת כוננות המילואים ובחינה מחודשת של יכולת צה״ל לסכל את המתקפה. זו אינה האשמה באיילנד; זו שאלה על עבודת המטה כולה ועל הממשק שבין מודיעין, הפיקוד הבכיר והדרג המדיני.

מטרידה גם האסימטריה המצטיירת מדברי איילנד: בין החרדה שאחזה, לפי תיאורו, בו עצמו לנוכח המידע שהוצג, לבין הפעילות המוגבלת, שהתמקדה בעיקר בשסע, העולה מדיווחיו בתגובה אליו. איילנד העמיק את בדיקתו בחטיבת המחקר ופעל לריכוך השסע החברתי; אך לא ידוע אם מי מן המשתתפים דרש בחינה מיידית של המענה המבצעי והכוננות, ועמד על כך בכל תוקף. במבחן התוצאה, קריסת ההגנה ב־7 באוקטובר מעידה כי הפגישה שיזם ראש אמ״ן — שקשה להפריז בחשיבותה ובעיתויה הנכון — לא הניבה את הפרי הנדרש.

איילנד מייחס את הכשלים הגדולים לפילוסופיה, לפסיכולוגיה ולסוציולוגיה. יש אמת חשובה בדבריו: ההמשגה השגויה של עזה כ„ארגון טרור” ולא כישות בעלת צבא, והאמונה שחמאס מורתע או אינו רוצה במלחמה, עיוורו את המערכת. אך שלוש הדיסציפלינות האלה אינן מחליפות את הדיסציפלינה שאיילנד אינו מזכיר, והיא החשובה ביותר לענייננו: אמנות המלחמה, עקרונותיה וכלליה, ותורת הלחימה של צה״ל — המחייבת אותו כדין המדינה. תפקידן של שלוש הדיסציפלינות להסביר מדוע אנשים טועים; תפקיד דיסציפלינת המקצוע הצבאי הוא לבנות הגנה שאינה קורסת כאשר אנשים טועים — ורק לאור אמת מידה זו לנתח את הכשלים המקצועיים שהביאו לקריסת ההגנה כמגדל קלפים ב־7 באוקטובר.

אוגוסט 2023 אינו רק פרק נוסף במחדל. הוא מבחן הלקח הראשי ממלחמת יום הכיפורים, מכישלון מלחמת לבנון השנייה ב־2006, מן ההתעלמות מהנחיית רא״ל דן שומרון ב־2007 להסב את צה״ל בחזרה לייעודו כצבא הכרעה מהירה, ומכישלון „צוק איתן” שנבע אף הוא מהתעלמות מאותה הנחיה.

באוגוסט 2023 היה בידי אמ״ן מידע בסיסי, ומספיק בהחלט, על יכולות האויב ועל אפשרויות הפעלתן; ידוע היה גם שהשסע עלול להיות זרז.

השאלה לא הייתה אם תפרוץ מלחמה, אלא כיצד תוגן ישראל כאשר תפרוץ — כפי שהיה צריך להניח — בהפתעה מצבית בעיתויה. וזאת נוכח שתי מלחמות התקפיות, ב־2006 וב־2014, שלא הסתיימו בניצחון; נוכח היעדר יכולתו של צבא הרתעה והתשה להסיר איומים במלחמת מנע, במהלך מתמרן בעומק שטח האויב; והעיקר — נוכח חוסר היכולת להכיל מתקפה אפשרית בתוך גבולות המדינה.

על שאלה זו חייב לתת תשובה תחקיר מקצועי, תורתי ומבצעי, לפני כל חלוקת אחריות אישית.