שלוש אבני דרך באובדן השליטה על ההגנה הלאומית

תקציר

מדוע נמשכת מלחמת תקומה כמעט פי שלושה ממלחמת הקוממיות, ומדוע הפך צבא המילואים — שנועד להיקרא לשירות קצר במלחמת הכרעה — לכוח המופעל דרך קבע? התשובה אינה מצויה רק במחדלי 7 באוקטובר, במחסור בכוח אדם או בהחלטות הדרג המדיני. היא מתחילה במהפך עמוק שעבר על צה״ל: מצבא שנועד להסיר איומים ולהכריע מלחמות לצבא מרתיע ומגיב, הגורע יכולות במלחמת התשה שאת מועד סיומה אינו קובע.

המאמר בוחן כיצד תפיסת ההפעלה של 2006 פירקה את יכולת ההכרעה; כיצד מסמכי „אסטרטגיית צה״ל” מ־2015 ומ־2018 החזירו את ההכרעה למלל אך לא למעשה; כיצד ההגנה על הגדר במדינה חסרת עומק הכילה מראש את הסיכון לכיבוש יישובים; וכיצד תר״ש „גדעון” צמצמה את הכוח דווקא כאשר חיזבאללה וחמאס בנו דרגים מתמרנים לתקיפת ישראל. לצד זאת מציע המאמר מסגרת מושגית להבחנה בין הגנה, היכולה לבלום את מתקפת האויב אך לא לעבור להתקפת נגד ובהמשך למתקפה להסרת האיום, לבין הגנה שלמה, שאינה יכולה להתקיים בלי לעבור להתקפה המכריעה את האויב ומסירה את האיום; וכן בוחן מחדש את חלוקת האחריות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי.

מן הניתוח עולה מסקנה קשה: תפיסת ההפעלה מספטמבר 2006 שללה מצה״ל את היכולת לממש את ייעודו כצבא הגנה לישראל — התקפי ומכריע. מסמכי 2015 ו־2018 לא השיבו לו אותה.

מבוא

כיצד מוצאת עצמה ישראל, שתפיסת ההגנה הלאומית שלה נועדה למנוע את היקלעותה למלחמה ארוכה כמלחמת הקוממיות, בעיצומה של מלחמת תקומה שכבר עתה ארוכה ממלחמת הקוממיות כמעט פי שלושה?

התשובה פשוטה: התפיסה שעוצבה כדי למנוע מלחמת קוממיות נוספת הוחלפה בתפיסה שגלגלה את ישראל למלחמת תקומה להגנת קוממיותה — מלחמה שנפתחה בכיבוש שטחים ויישובים בישראל, נמשכת כמעט שלוש שנים, שוחקת את צבא המילואים ואת המשק, תורמת לירידה מן הארץ, ועיתוי סיומה לוט בערפל.

במאמר הקודם, שפורסם ב־13 באוגוסט 2026 ועסק בהחלטה שעל הממשלה לקבל לפני פיזור הכנסת, הוצגו בהרחבה שתי מהפכות בתפיסת ההגנה הלאומית: החלפת האסטרטגיה המקורית באסטרטגיה המשולשת־מרובעת, והמהפכה הנוספת שחוללה תפיסת ההפעלה המטכ״לית של 2006, אשר נגזרה ממנה. מהפכות אלה והשלכותיהן על מצבה של ישראל יוצגו כאן שוב בקיצור, במידה הנדרשת לניתוחה של אבן דרך נוספת בביטחונה: מסמכי „אסטרטגיית צה״ל” מ־2015 ומ־2018.

הערה מתודולוגית: הניתוח במאמר זה מתבסס על הגרסה הבלתי־מסווגת והרשמית של „אסטרטגיית צה״ל 2015”, ועל תיאורי השינויים שהכניסה גרסת העדכון מאפריל 2018. מסמך 2015 אושר כידוע ממידע גלוי בידי הרמטכ״ל ובידי שר הביטחון, אך לא בהחלטת ממשלה. אישורו של שר יחיד למסמך צבאי אינו שקול להחלטת הממשלה, הנושאת באחריות הקולקטיבית לקביעת מדיניות ההגנה הלאומית.

מדיניות הממשלה ואסטרטגיית צה״ל

תפיסת הגנה לאומית כוללת שני מרכיבים נפרדים. הראשון הוא מדיניות הגנה לאומית, שאותה מוסמכת וחייבת הממשלה לקבוע על בסיס ייעוצו המקצועי של צה״ל. עליה להגדיר את האינטרסים החיוניים של המדינה, את האיומים עליהם ואת התוצאות המדיניות שישראל נדרשת להשיג.

המרכיב השני הוא האסטרטגיה הצבאית, שאותה מעצב צה״ל כדי לממש את המדיניות שקבעה הממשלה. מן האסטרטגיה שאף אותה מוסמכת וחייבת הממשלה לאשר, נגזרות תפיסת ההפעלה, מבנהו וארגונו של צה״ל, תוכניות המלחמה ובניין הכוח.

השרשרת המתודולוגית התקינה היא אפוא:

מדיניות הגנה לאומית — אסטרטגיה צבאית — תפיסת הפעלה — מבנה וארגון — תוכניות מלחמה — בניין הכוח.

כאשר מדיניות ההגנה המקורית, שאושרה כדין, נשארת בעינה, ואילו האסטרטגיה הצבאית שאושרה למימושה עוברת ביוזמת צה״ל שינויים המונעים את מימוש המדיניות, נוצר כשל מובנה. זה הכשל שעל רקעו יש לבחון את אבני הדרך שהובילו את ישראל למלחמה הנמשכת כמעט שלוש שנים — זמן ארוך כמעט פי שלושה ממשכה של מלחמת הקוממיות — ובהן מסמכי 2015 ו־2018.

התפיסה המקורית: למנוע מלחמה בשטח ישראל

תפיסת ההגנה הלאומית המקורית נולדה מן התנאים הגאו־אסטרטגיים של ישראל: העדר עומק, גבולות ארוכים, אוכלוסייה קטנה, תלות בגיוס מילואים, „שעון חול” מדיני־בינלאומי, רגישות לחסימת נתיבי הים והאוויר וחוסר יכולת לשאת מלחמה ממושכת בשטחה.

הלקח ממלחמת הקוממיות היה ברור: ישראל אינה יכולה להרשות לאויב לבחור את עיתוי המלחמה, לחדור לשטחה ולכפות עליה מערכה ארוכה להגנת יישוביה. לכן עוצבה מדיניות הגנתית בתכליתה ואסטרטגיה התקפית במימושה.

כאשר איום חמור מבשיל ודחיית המלחמה מסוכנת מפתיחתה, על ישראל להקדימו במלחמת־מנע, להעביר מיד את הלחימה לשטחו ולהכריעו שם במכה ניצחת, מהירה וקצרה, בטרם תספיק המערכת הבינלאומית לבלום אותה. צה״ל נדרש להעמיד לרשות הממשלה חרב הכרעה זמינה, כדי שהיא — ולא האויב — תוכל לבחור את עיתוי המלחמה ואת תנאי פתיחתה, לשלוט ככל האפשר במשכה ולהכתיב את עיתוי סיומה.

הרצף המקורי היה אפוא:

תכלית מדינית הגנתית — יוזמה אסטרטגית — מלחמת־מנע — הכרעת האויב בשטחו.

התפיסה המרובעת: אסטרטגיה פסולה שעדיין נשענה על הכרעה

בשנות התשעים נדחקה התפיסה המקורית מפני נוסחה משולשת — הרתעה, התרעה והכרעה — שבהמשך נוסף לה מרכיב רביעי: הגנה. נוסחה זו כונתה בטעות „תפיסת הביטחון של ישראל”. היא אינה תפיסת ביטחון לאומי ואף אינה אסטרטגיה הנגזרת ממדיניות ההגנה הלאומית שאישרה הממשלה. זו אסטרטגיה צבאית שעיצב צה״ל, וכעולה ממחקר שבוצע במכון ע״ש דדו, היא לא אושרה כאסטרטגיה חלופית לאסטרטגיה המקורית.

התפיסה המשולשת, ובהמשך המרובעת, הניחה שהרתעת האויב תמנע ממנו לפתוח במלחמה. אם ההרתעה תיכשל, התרעה מצבית אמורה הייתה לאפשר לצה״ל לצאת למתקפה מקדימה, להעביר את המלחמה לשטח האויב ולהכריעו שם. מרכיב ההגנה, שנוסף בעקבות ירי הטילים על ישראל במלחמת המפרץ הראשונה, נועד לצמצם את נזקי פגיעת הטילים בעורף האזרחי.

פסלותה המקצועית של התפיסה לא הייתה בכך שוויתרה על הכרעה. להפך: תכלית המלחמה נותרה הכרעה, והיא הייתה אמורה להיות מושגת בשטח האויב. הפסול היה בהפיכת ההרתעה וההתרעה להנחות יסוד, אף שאינן בשליטת המתכנן הישראלי.

הרתעה מתקיימת בתודעת האויב, הידועה לאמיתה לו עצמו בלבד. התרעה מצבית תלויה באיסוף מידע, בפרשנות, בזיהוי כוונות, בהתגברות על הונאה ובנכונות לפעול בעוד המידע חלקי ואף סותר. עקרון האבטחה מחייב להניח, כפי שהניחו מעצבי תפיסת ההגנה המקורית — בן־גוריון, יובל נאמן ושלום עשת — שצה״ל אינו מרתיע ושהמודיעין לא יתריע.

מלחמת יום הכיפורים הוכיחה זאת. ההרתעה וההתרעה נכשלו, אך צה״ל החזיק עדיין כוח הכרעה גדול, מאומן וזמין. לכן הצליח לבלום, לעבור למתקפה ולהכריע את המלחמה בתוך כשלושה שבועות. ההכרעה תיקנה, במחיר כבד, את כישלונם של שני המרכיבים שלא היו בשליטת ישראל ושמעצבי תפיסת ההגנה המקורית פסלו את ההסתמכות עליהם.

תפיסת ההפעלה של 2006: המהפכה האלכימאית

תפיסת ההפעלה המטכ״לית של 2006 לא הייתה המשך רגיל של התפיסה המרובעת. היא חוללה מהפכה נפרדת ורדיקלית: היא פירקה את מרכיב ההכרעה עצמו, ובכך שללה את היכולת לממש אפילו את האסטרטגיה המשולשת־מרובעת.

למהפכה קדמה הנחה אלכימאית: אפשר לשלול את רצונו של האויב להילחם גם בלי לשלול את יכולתו להמשיך להילחם. במקום להביס את כוחו הצבאי, למוטט את מערכיו — גם בלי להשמיד כל אחד ממרכיביהם — ולכפות עליו את תנאי סיום המלחמה, ביקשה התפיסה לפגוע בו במידה שתשכנע אותו כי המשך הלחימה אינו כדאי.

המהפכה הייתה כפולה. תכלית המלחמה הוחלפה — מהבסת האויב ומהכתבת תנאי הסיום להשפעה על תודעתו ועל רצונו. גם האמצעי העיקרי הוחלף — מתמרון יבשתי מכריע לעומק שטח האויב שמעבר לגדר, לאש מנגד המופעלת מתוך שטח ישראל, לגריעת יכולות, לגביית מחיר וליצירת אפקט תודעתי.

כך הוסב צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה; ממכשיר שנועד לנהל מלחמת הכרעה למכשיר שנועד לנהל מלחמת התשה מבחירה.

ההבדל בין שני דפוסי המלחמה יסודי. תכליתה של מלחמת הכרעה היא להביס את האויב בניצחון צבאי חרוץ המאפשר להכתיב לו את תנאי סיום המלחמה. תכליתה של מלחמת התשה היא לשכנע את האויב להגיע לשולחן הדיונים ולהסכים לפשרה, משום שאף צד לא השיג הישג מכריע.

הוויתור על ההכרעה היה אפוא גם ויתור על השליטה בתוצאת המלחמה, במשכה ובמועד סיומה.

התפיסה נוסתה במלחמת לבנון השנייה ביולי 2006 ונכשלה; אף על פי כן היא פורסמה רשמית בספטמבר אותה שנה. האש מנגד לא הפסיקה את ירי חיזבאללה, התמרון הופעל מאוחר וללא חתירה עקבית להכרעה, והמלחמה הסתיימה אחרי 34 ימים בלי שחיזבאללה הוכרע ובלי שישראל הכתיבה את תנאי סיומה.

תוצאה זו הקנתה לחיזבאללה 17 שנים להתעצם כמעט ללא הפרעה משמעותית. במקביל התקבעה אותה דוקטרינה גם מול חמאס, ולאחר מבצע „צוק איתן” ב־2014 אפשרה לו להתעצם ולהכין, כמעט ללא הפרעה משמעותית, את מתקפת 7 באוקטובר 2023.

ועדות הבדיקה של 2007, ובמיוחד ועדת שומרון, דרשו להסב את צה״ל בחזרה לצבא הכרעה. על רקע זה היה צפוי שמסמך „אסטרטגיית צה״ל” מ־2015 ישיב להכרעה את משמעותה הפיזית, ישלים את ההסבה שנדרשה כבר ב־2007 ויבנה מחדש את הכוח הדרוש להשגתה.

מסמך 2015: ההכרעה חזרה למלל

מסמך „אסטרטגיית צה״ל” מ־2015 פורסם בלי שהוא נועד לממש את מדיניות ההגנה הלאומית הרשמית והמחייבת שקבעה הממשלה עם הקמת המדינה ושמעולם לא שונתה. צה״ל ניסח לא רק את דרך הפעלת הכוח, אלא גם יעדים לאומיים ואפשרויות מדיניות שמחוץ לתחומי אחריותו.

המסמך קבע, כמעט מילה במילה, כי בעימות עם אויב תת־מדינתי „ייתן צה״ל מענה לשני סוגי דרישות מאת הדרג המדיני”: הראשון — דרישה מצה״ל להשיג הכרעה צבאית מלאה וברורה של הארגון הצבאי שמולו; השני — דרישה מצה״ל לפגוע באויב באופן מוגבל ומתוחם. בכך חדלה ההכרעה להיות תכליתו המחייבת של צבא ההגנה לישראל והפכה לאפשרות אחת לצד ניהול מוגבל של העימות במלחמת התשה שתפיסת ההגנה הלאומית הרשמית נועדה למנוע אותה.

המונח „הכרעה” חזר אפוא למסמך, אך לא למעמדו המקורי כעיקרון המארגן של האסטרטגיה ושל בניין הכוח.

גם המונח „התקפה” חזר. המסמך קבע במפורש שאי אפשר להכניע אויב במגננה ושנדרשת הפעלת כוח התקפית להשגת תוצאות צבאיות ברורות. עם זאת הוא קבע גם כי „בכל מערכה התקפית יינתן משקל משמעותי למרכיב המגננה והגנת הגבולות כמרכיב מרכזי שנועד לצמצם את הישגי האויב ולהגדיל את חופש הפעולה של צה״ל.” מסמך 2015 לא קבע אפוא שצה״ל יגן תחילה ורק אחר כך יתקוף, אלא שהגנת הגבולות וה„מהלומה המשולבת המיידית והבו־זמנית” יהיו מאמצים מקבילים. במדינה חסרת עומק, משמעות הדבר היא פיצול הכוח בין מתקפה בשטח האויב לבין הגנה על יישובים ושטחים בישראל — וקבלת הסיכון שפריצת מערך ההגנה תעתיק חלק מן המלחמה לתוך המדינה.

כך הוחלף הרצף המקורי:

תכלית הגנתית — יוזמה — מלחמת־מנע — הכרעה בשטח האויב

ברצף חדש:

הרתעה — התרעה — הגנת הגבול ומתקפה בשטח האויב כמאמצים בו־זמניים — הכרעה או פגיעה מוגבלת.

אין זו חזרה לתפיסת ההגנה המקורית. זהו היפוכה: מהסרת האיום לפני שהופעל להתמודדות עמו על גבולות המדינה בעת שהוא מתממש.

הגנה על הגדר במדינה חסרת עומק

החידוש המסוכן ביותר במסמך היה קבלת הגנת גבולות ישראל כמרכיב מרכזי בכל מערכה התקפית, על הסיכון הכרוך בכך במדינה חסרת עומק.

המסמך עצמו מגדיר את האיום בתחום הגנת הגבולות בלשון חד־משמעית: „האיום הממוקד בתחום זה הוא ניסיון חדירה וכיבוש שטח של מדינת ישראל.” אולם הכרתו באפשרות של חדירה וכיבוש שטח לא לוותה בהעמדת מתקפת־פתע אופרטיבית משולבת במרכז דמות האויב ובניין הכוח. סדר העדיפויות שקבע המסמך פותח ב„מניעת הישג טריטוריאלי מהאויב בסוף עימות”. ההתמקדות בסוף העימות אינה שוללת אפשרות שהאויב ישיג ויחזיק זמנית שטח ישראלי במהלכו. במדינה חסרת עומק, גם הישג זמני כזה פירושו כיבוש מוצבים ויישובים, הרג וחטיפה של אזרחים והעתקת המלחמה לתוך ישראל.

הגנה צבאית אינה חומה שאינה נפרצת. כל קו מגע קדמי עלול להיפרץ. משום כך הגנה מבוססת על עומק, מערכים עוקבים, עתודות, קרבות השהיה ולעיתים גם על נסיגה ועל ויתור זמני על שטח, עד לבלימת האויב ולמעבר למתקפת־נגד.

לישראל אין עומק כזה. מאחורי גבולות עזה ולבנון אינם נמצאים מרחבי השהיה ונסיגה ריקים, אלא מוצבים, כבישים, קיבוצים, מושבים ועיירות. יישובי הגבול הם העומק הראשון שמאחורי קו המגע, שהוא גם קו העצירה האסטרטגי של ישראל.

כאשר ישראל קובעת שהמלחמה תיפתח בהגנה על הגדר, היא קובעת למעשה היכן תיספג פריצתו של מערך ההגנה. אם הקו נפרץ, לא נכבשים „מרחב קדמי של מאמץ אבטחה” או „מרחב ביניים של מאמץ החזקה” ריקים — נכבשים שטחים ויישובים בישראל, אזרחים הופכים למטרות הרג וחטיפה, וצה״ל נדרש להילחם תחילה להשבת הריבונות בארצו. זהו מצב הבלהות, שכמעט לא התממש אפילו במלחמת הקוממיות, ושאותו נועדה תפיסת ההגנה הלאומית המקורית למנוע.

מסמך 2015 לא ביקש תוצאה זו, אך המתווה שאימץ הכיל אותה כאפשרות מובנית ומודעת. במדינה חסרת עומק, קבלת ההגנה על הגבול כמרכיב מרכזי ובו־זמני של המלחמה — ולא כמכשול חד־פעמי שיש להסירו מראש — פירושה גם קבלת הסיכון לכיבוש שטחים ויישובים בתוכה.

יכולת „מהלומה מקדימה” בהתאם להתרעה מודיעינית מופיעה במסמך בפרק העוסק ב„פיתוח יכולות מול מדינות ללא גבול משותף”. העובדה שהמסמך מזכיר במפורש מהלומה מקדימה מול מדינות ללא גבול משותף, אך אינו מעמיד יכולת מקבילה במרכז המענה לאויבים הגובלים בישראל, מחדדת את הפער בין הסרת איום מרוחק בטרם יופעל לבין קבלת ההגנה על הגבול בזירות הקרובות.

בלי יכולת הכרעה התקפית גם אין הגנה

ביסוד תפיסת 2015 מצויה טעות תיאורטית עמוקה: הפיכת הבלימה, הספיגה וההכלה להגנה שלמה. הגנה צבאית כוללת שני פרקי לחימה משלימים: פרק סיכולי ופרק תוספתי.

הפרק הסיכולי כולל שני שלבים. בשלב הראשון נבלמת מתקפת האויב, נשחק כוחו ונשללת ממנו היכולת להוסיף ולהתקדם. בשלב השני עובר המגן למתקפת־נגד מתמרנת בשטחו, משמיד את הכוחות שחדרו ומשיב לידיו את השטחים והנכסים שנפלו בידי האויב. בכך מסוכלת מתקפת האויב והמצב מושב לקדמותו; אולם הישג זה כשלעצמו אינו מאפשר למגן לגבות מן התוקף את מחיר תוקפנותו ולהכתיב לו את תנאי סיום המלחמה.

לשם כך נדרש הפרק התוספתי. לאחר השבת המצב לקדמותו עובר המגן למתקפה בעומק שטחו של התוקף, מכריע את כוחו הצבאי ותופס נכסים החיוניים לו. הניצחון הצבאי החרוץ מאפשר למגן לנצל את הישגיו כדי להכתיב לתוקפן את תנאי סיום המלחמה — כפי שעשתה ישראל בזירות מצרים וסוריה במלחמת יום הכיפורים.

מכאן שכוח הכרעה התקפי אינו תוספת לכוח ההגנה ואינו חלופה לו, אלא המרכיב החיוני להשלמת מהלך ההגנה על שני פרקיו. כשישראל ויתרה על כוח ההכרעה, היא לא ויתרה רק על היכולת לפתוח במלחמת־מנע או במתקפה יזומה, להכריע את האויב בשטחו, להסיר איומים בעודם באיבם ולחסוך מעצמה את הצורך להגן בגבולותיה חסרי העומק. היא ויתרה למעשה גם על יכולתה להגן על עצמה במלוא משמעותו הצבאית של המושג — גם לאחר שהאויב כבר תקף אותה.

אפשר לטעון כי הצורך לתקוף בזירה אחת ולהגן בעת ובעונה אחת בזירות אחרות אינו חדש. גם כאשר יזמה ישראל את מלחמת־המנע בסיני ב־1956, היא נדרשה להגן על גבולותיה עם ירדן, סוריה ולבנון. כך היה, בצורות שונות, גם במלחמת הקוממיות, במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

המענה לצורך זה ניתן באסטרטגיית „מקרה הכול”. עיקרה לא היה פיצול שווה של הכוח בין כל הזירות, אלא ריכוז המאמץ המטכ״לי להכרעה מהירה בזירת האיום העיקרי, ובמקביל ניהול מגננה בשאר הזירות באמצעות צבא המילואים המגויס. לאחר הכרעת הזירה העיקרית הועתק המאמץ, באופן ליניארי, להכרעת הזירות האחרות. כך נשמר עקרון ריכוז הכוח גם במלחמה רב־זירתית: המגננה הזמנית בזירות המשניות נועדה לאפשר את הכרעתן בזו אחר זו, ולא להחליף אותה.

אולם השינוי באופי האיום חייב לעדכן את אסטרטגיית "מקרה הכל" שאיננה מוזכרת במסמכי אסטרטגיית צה"ל מ-2015-18. בעבר נועדה המגננה בזירות המשניות בעיקר למנוע מן האויב לחדור לשטח ישראל עד להעברת המאמץ ההתקפי אליהן. כיום מסוגלת כל זירה, גם בלי לפרוץ את הגבול, להפעיל בעת ובעונה אחת ירי מסיבי של טילים בליסטיים, רקטות וכטב״מים לעבר יישובי הגבול והעורף העמוק כאחד. האש עוקפת את מערכי המגננה הקרקעיים ופוגעת באוכלוסייה, בתשתיות הלאומיות, בבסיסי צה״ל, במשק וברציפות התפקודית של המדינה.

משום כך אי אפשר עוד להותיר זירות שלמות במגננה ממושכת עד שיגיע תורן הליניארי להכרעה. הזמן שבו ישראל יכולה להכיל את האיום בכל אחת מהן התקצר מאוד, ולעיתים חדל להתקיים. אסטרטגיית „מקרה הכול” נדרשה אפוא להתעדכן מאסטרטגיית הכרעה ליניארית־סדרתית לאסטרטגיית הכרעה מקבילית, ככל שמאפשרים תקציב הביטחון וגודל הצבא: ריכוז המאמץ העיקרי להכרעת הזירה הראשית, ובמקביל הפעלת מאמצים התקפיים בזירות האחרות לשם הסרת איומי החדירה והאש מהן.

אין פירוש הדבר חלוקה שווה של הכוח בין כל הזירות, הסותרת את עקרון ריכוז המאמץ. פירוש הדבר יצירת מדרג של מאמצי הכרעה מקבילים: מאמץ מטכ״לי עיקרי בזירה המרכזית, ולצדו מאמצים בעוצמה הנדרשת להסרה מהירה של האיומים החמורים ביותר בזירות האחרות. ההכרעה יכולה להישאר מדורגת בעוצמתה, אך שוב אינה יכולה להיות ליניארית לחלוטין בעיתויה.

דווקא כאשר המציאות חייבה את צה״ל להגדיל את יכולתו להכריע בכמה זירות בפרקי זמן חופפים, צומצמו כוח ההכרעה וצבא המילואים. בכך נפגעה ישראל פעמיים: היא איבדה את היכולת להפעיל מאמצים התקפיים מקבילים להסרת איומי האש והחדירה, ובה בעת החלישה את הכוח שנדרש להגן על הגבולות ולמנוע את פריצתם עד להבשלת מתקפת ההכרעה בכל זירה.

אולם גם צבא גדול אינו יכול להבטיח הכרעה מלאה בכמה זירות בעת ובעונה אחת. ככל שרבו הזירות, התעצמו מערכי האש והחדירה שלהן והתקצר הזמן שבו יכולה ישראל לספוג את הפעלתם, כך נעשתה אסטרטגיית „מקרה הכול” בגרסתה המקבילית קשה, יקרה ומסוכנת יותר למימוש. מכאן שהשינוי באיום לא חייב רק מעבר מהכרעה ליניארית להכרעה מקבילית; הוא חייב ביתר שאת למנוע מלכתחילה מצב שבו תידרש ישראל להכריע את כל האיומים לאחר שהופעלו נגדה בעת ובעונה אחת.

האיומים של המאה הנוכחית חיזקו אפוא את הצורך לממש את תפיסת ההגנה הלאומית המקורית, שלא שונתה: לבחור ביוזמת ישראל את עיתוי המלחמה ולהסיר איומים בעודם באיבם, לפני שיבשילו, יתלכדו ויופעלו במקביל. ככל שקשה יותר להכריע כמה זירות בו־זמנית לאחר פתיחת המלחמה, כך חיוני יותר להקדים ולהכריע כל איום בעודו מבודד ובטרם יצטרף למערכת איומים רב־זירתית.

המלחמה נגד חיזבאללה ממחישה את הכשל. בהעדר יכולת להפעיל מאמץ מתמרן אופרטיבי לעומק מערכת הלחימה של חיזבאללה, להכריעו ולנצל את הניצחון כדי לכפות עליו את סיום המלחמה בתנאיה של ישראל, הפעיל צה״ל תמרון טקטי מוגבל במרחב הסמוך לגבול. אף שהתמרון נערך בשטח לבנון, תכליתו נותרה הגנתית־סיכולית: להרחיק את חיזבאללה מן הגבול, להרחיב את מרחב האבטחה הקדמי ולשפר את ההגנה על יישובי הצפון — לא להסיר את האיום ולא להכתיב את תנאי סיום המלחמה.

כשל מסמכי 2015–2018 היה אפוא משולש. הם הציגו את הבלימה והספיגה כהגנה שלמה, אף שבלי מתקפת הכרעה אין אפשרות להשלים את מהלך ההגנה; הם לא התאימו את אסטרטגיית „מקרה הכול” לאיום האש והחדירה הרב־זירתי, שחייב מעבר מהכרעה ליניארית להכרעה מקבילית ככל האפשר; והם לא הסיקו מן הקושי להכריע כמה זירות במקביל את המסקנה המתחייבת מתפיסת ההגנה הלאומית המקורית — להסיר איומים ביוזמת ישראל לפני שיבשילו ויופעלו נגדה בעת ובעונה אחת.

דמות האויב של 2015

מסמך 2015 התבסס על שינוי אמיתי: ירידת האיום של צבאות מדינתיים סדירים ועלייתם של חיזבאללה וחמאס כצבאות טרור תת־מדינתיים.

אלא שמן השינוי נגזרה מסקנה שגויה. מכיוון שהאויב החדש לא החזיק דרג מתמרן משוריין, הונח שאיום התמרון לתוך ישראל ירד ושנותר בעיקר איום של ירי מנגד, בצירוף חדירות מוגבלות לצורך פיגוע, חטיפה או יצירת הישג תודעתי.

דמות האויב הייתה של צבא טרור סדור ונייח: כוח המתבצר בשטחו, שוחק את העורף וממרר את חיי האזרחים בירי פצמ״רים ורקטות, בהפרחת בלוני תבערה ועפיפוני תבערה ובניסיונות להחדיר חוליות מחבלים באמצעות מנהרות חודרות — איומים שדי היה בכל אחד מהם כדי להצדיק את הכללת הסרתם באמצעות מתקפה ישראלית יזומה באסטרטגיה החדשה. אולם אפשרות זו לא נכללה בה, משום שהאויב נמנע ככל האפשר מהתנגשות ישירה עם עוצמתו של צה״ל.

לנוכח דמות זו התמקדה ההגנה בגדר, בחיישנים, בתצפיות, במוצבים, בכוחות תגובה מהירה ובהגנה מפני ירי תלול־מסלול. מסמך 2015 הכיר באפשרות של חדירה וכיבוש שטח בישראל, אך לא העמיד במרכז דמות אויב המסוגל להפעיל מתקפת־פתע אופרטיבית משולבת באמצעות דרג מתמרן, לפרוץ במוקדים רבים, לשבש את הפיקוד והשליטה ולכבוש מוצבים ויישובים בהיקף רחב. לכן הוא לא הציב במרכז את הסרת האיום במלחמת־מנע אופרטיבית, אך גם לא חייב הקמת מערך גדול לבלימת מתקפה כזאת על הגדר.

על הנחה זו נבנו הן הפעלת הכוח והן צמצומו.

שני צבאות הנקראים „צבא הכרעה”

„צבא ההכרעה היבשתי” של מסמך 2015 לא היה צבא ההכרעה המקורי שעליו הושתתה תפיסת ההגנה הלאומית.

צבא ההכרעה המקורי היה מכשיר של מלחמת־מנע. הוא נועד לאפשר לממשלה לבחור את עיתוי המלחמה, לתקוף לפני שהאויב השלים את הכנותיו, להעביר מיד את המלחמה לשטחו ולהכריעו לפני שיוכל למצות את יתרונו.

בחירת העיתוי נועדה גם לצמצם אבדות. היא אפשרה לתקוף לפני שהאויב השלים את מערכי הביצורים, המכשולים, העתודות, תוכניות ההגנה ושטחי ההשמדה שנועדו לשחוק את הכוח הישראלי שיופעל להסרתם.

„צבא ההכרעה” של 2015 נועד לפעול בתנאים הפוכים. האויב הורשה להבשיל מעבר לגבול, בעודו סופג מבצעי מניעה ישראליים מוגבלים — בעיקר אוויריים — בהיקפם ובמספרם; לבחור את עיתוי המלחמה; ולהנחית את מהלומת הפתיחה על מדינה שחרטה על דגלה שלעולם לא תספוג מהלומה כזאת בגבולותיה.

חלק מכוחות צה״ל נדרש להגן, לבלום, לטהר שטחים ולהשיב מוצבים ויישובים, בעוד חלק אחר אמור היה לצאת במקביל למתקפה בשטח האויב.

הוא נדרש אפוא לתקוף את האויב דווקא כאשר מערכיו נמצאים בשיא בשלותם — לאחר שנים של בניית מנהרות, מטענים, מערכי נ״ט, שטחי השמדה, ביצורים ומרחבי לחימה בנויים ותת־קרקעיים.

הוויתור על מלחמת־המנע לא מנע מלחמה ולא חסך אבדות. הוא ויתר על האפשרות לעצב את התנאים שבהם תתנהל.

המהפך בצבאות חיזבאללה וחמאס

החל מ־2016 התחולל שינוי יסודי נוסף. חיזבאללה וחמאס הוסיפו לצבאות האש הנייחים שלהם דרגים מתמרנים רגליים ורכובים: כוח רדואן וכוחות הנוח׳בה, מנהרות ונתיבי חדירה, אופנועים וכלי רכב, כוחות פשיטה ותוכניות להשתלטות על מוצבים ויישובים.

גם תפקידה של האש השתנה. היא לא נועדה עוד רק לשחוק את העורף ולהפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות, אלא לשמש חלק ממהלומת פתיחה משולבת: לפגוע במוצבים ובבסיסים, לשבש את הפיקוד והשליטה, לרתק כוחות ועתודות, לבודד את מרחבי החדירה ולחפות על תנועת הדרגים המתמרנים לתוך ישראל.

לא היה מדובר עוד בחדירת מחבלים בודדים. נבנתה יכולת לפתוח במתקפת־פתע אופרטיבית, לפרוץ את הגבול במוקדים רבים, לכבוש שטחים ויישובים ולהכריח את צה״ל לנהל את השלב הראשון של המלחמה בתוך ישראל.

את הטנקים של צבאות ערב אומנם החליפו צבאות טרור תת־מדינתיים, אך מבחינת ישראל חזר האיום המקורי שלאורו עוצבה תפיסת ההגנה הלאומית: מתקפת־פתע יבשתית לכיבוש שטחים ויישובים במדינה חסרת עומק.

השינוי חייב את צה״ל להביא את הסוגיה להכרעת הממשלה ולתבוע ממנה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, לאפשר לו ליישם את תפיסת ההגנה הלאומית המקורית באמצעות הדרג המתמרן־מסתער, שהוקטן ונוון מאז ראשית המאה: למנוע את הבשלת האיום במלחמת־מנע.

כך נהג הרמטכ״ל משה דיין זמן רב לפני מבצע קדש; כך נהגו אלופים במטכ״ל ערב מלחמת ששת הימים; כך נהג הרמטכ״ל דוד אלעזר בבוקר יום הכיפורים; וכך נהג הרמטכ״ל רפאל איתן, שהתריע במשך חודשים ואף שנים על הצורך להסיר את איום אש״ף מלבנון, עוד לפני ניסיון ההתנקשות בשגריר שלמה ארגוב — אירוע שנוצל לבסוף כהזדמנות לפתיחת מבצע של״ג.

כך נהגה גם קבוצת המח״טים שתבעה — באיחור בלתי נסבל מבחינת סבלה של האוכלוסייה האזרחית בישראל, ובלתי נתפס מבחינה מקצועית — לנצל את הטבח במלון פארק כדי להכריע את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון במבצע „חומת מגן”.

ככל שהמלחמה תידחה, יוכל האויב להעמיק את מערכיו ולהכין שרשרת רצופה של קרבות הבקעה שוחקים. בכך יגדיל מאוד את שחיקתו של הדרג המתמרן המכריע כאשר יופעל להסרת האיום בתגובה למתקפת פתע על ישראל.

בשנים שלאחר מבצע „צוק איתן”, וביתר שאת באירועי „צעדת השיבה” שהחלו ב־2018, המחיש חמאס דרך נוספת למוטט את ההגנה על הגדר. הוא ריכז בקרבתה המונים, ובהם נשים וילדים, ובתוכם הטמיע פעילים שניסו לפרוץ את המכשול ולחדור לישראל. במצב כזה, אם אלפים פורצים את המכשול, ישראל עלולה להיאלץ להשתמש באש חיה כדי למנוע חדירה המונית לשטחה. עצם היכולת של חמאס לכפות על ישראל מצב שבו היא נדרשת לבחור בין פריצת גבול לבין ירי בהמון — בחירה שאין לה פתרון מוסרי או מדיני מקובל — הוכיחה כי גם בלי מתקפת־פתע אופרטיבית, הגדר אינה יכולה לשמש קו הגנה לאומי שעליו נשענת ישראל לאורך זמן. לכן היה צריך להסיר את האיום ביוזמת ישראל, לפני שהוא מציב אותה שוב ושוב בפני בחירה כזאת.

מסמך 2018: האויב עודכן, האיום לא

מהדורת „אסטרטגיית צה״ל” שפורסמה באפריל 2018 נועדה לעדכן את מסמך 2015 לנוכח ההתפתחויות האסטרטגיות. היא אכן שינתה את דירוג האויבים והציבה בראשם את המכלול השיעי — איראן, סוריה, חיזבאללה והמיליציות השיעיות. גם חמאס והזירה הפלסטינית נכללו במפת האיומים.

אולם המסמך עדכן את זהות האויבים ולא את צורת האיום. הוא לא הציב במרכז את הקמת הדרגים המתמרנים, את האפשרות של מתקפת־פתע אופרטיבית לתוך ישראל, את השילוב בין מהלומת אש לכיבוש קרקעי ואת הסכנה להשתלטות על מוצבים ויישובים.

לא נגזרה ממנו תפיסת הגנה חדשה בגבולות; לא נקבע שההנחה בדבר ירידת איום התמרון אינה תקפה עוד; לא נדרשה חזרה למדיניות של הסרת האיום לפני הפעלתו; ולא שונה בניין הכוח בהתאם.

יתרה מזאת: מסמך 2018 מגדיר במפורש כי „לרוב צה״ל נוקט בשיטת המניעה וההשפעה, שמטרתה העיקרית לשמר את המצב האסטרטגי הקיים בטווח הזמן הקצר, קרי לסכל את האיומים, להרתיע ולהרחיק את המלחמה.” ב־2018 הוצגו אפוא המניעה וההשפעה כדפוס הפעולה השגור, ואילו ההכרעה במלחמת מנע נותרה חלופה שאינה מארגנת את הפעילות השוטפת ואת בניין הכוח.

המסמך תיאר כיצד יתקוף צה״ל את חיזבאללה בשטח לבנון, אך לא העניק משקל אסטרטגי הולם לדרך שבה חיזבאללה וחמאס נערכו לתקוף תחילה את ישראל.

כשל 2018 חמור אפוא מכשל 2015. בשנת 2015 הסתמך המסמך על דמות אויב שגויה. בשנת 2018 כבר השתנתה המציאות, אך האסטרטגיה לא השתנתה עמה — ואף העמיקה את הישענותה על מניעה והשפעה במקום הכרעה.

ארבע תפיסות — שני סוגי מלחמה

תר״ש „גדעון”: בניין הכוח שסתר את האסטרטגיה

במקביל לפרסום מסמך 2015 עוצבה ויושמה תר״ש „גדעון”, המוגדרת במסמך עצמו כמסגרת שבה גובשה האסטרטגיה. בניין הכוח שנגזר ממנה עמד בסתירה למלל על התקפה, תמרון והסרת האיום בשטח האויב.

מגיני תר״ש „גדעון” יכולים לטעון כי צה״ל פעל תחת אילוצי משאבים וכי איכות טכנולוגית נועדה לפצות על הקטנת המסה. אולם אילוץ תקציבי אינו מבטל את הצורך להתאים בין המשימות לבין הכוח הנדרש לביצוען. אם המשימות מחייבות בעת ובעונה אחת הגנת גבולות, טיהור יישובים ומתקפה בכמה זירות, אין מודיעין ואש מדויקת היכולים להחליף את המסה החסרה.

אסטרטגיה נבחנת בכוח שנבנה למימושה. אם צה״ל נדרש לתמרן לעומק שטח האויב, לכבוש שטחים, להשמיד מערכים ולהכריעו, עליו להחזיק מסה מתמרנת, מערך מילואים רחב ומאומן, ארטילריה, הנדסה, לוגיסטיקה ועתודות.

תר״ש „גדעון” פעלה בכיוון ההפוך. היא ביקשה להחליף כמות באיכות, צמצמה מסגרות יבשתיות, מילואים וארטילריה והפנתה משאבים למודיעין, לאש מדויקת, לרשתיות ולסייבר.

אלה יכולות חשובות, אך הן אינן תחליף למסה. חיישן יכול לגלות כוח אויב אך אינו יכול לחסום אותו; חימוש מדויק יכול להשמיד מטרה אך אינו יכול לטהר שטח; ומטוס אינו יכול להגן על יישוב, להחזיק ציר, לחלץ אזרחים או להחליף יחידה שנשחקה.

הסתירה הייתה חמורה במיוחד מפני שאסטרטגיית 2015 חייבה את צה״ל להגן בו־זמנית בכל הזירות ולתקוף במספר חזיתות בעת ובעונה אחת. במצב כזה עליו לבצע בעת ובעונה אחת הגנת גבולות, בלימת חדירות, הגנת יישובים, טיהור שטחים, חילוץ אזרחים, השמדת הכוחות שחדרו, החזקת עתודות ופתיחת מתקפה מעבר לגבול. אסטרטגיה כזאת מחייבת כוח גדול יותר, לא קטן יותר — והמסמך עצמו קובע עיקרון של „מסה קריטית” כתנאי לבניין היכולות, לצד ההכרה ש„הכמות משפיעה על האיכות ועל הגמישות בהפעלה.” בין העיקרון הזה, המנוסח במסמך, לבין המדיניות בפועל של תר״ש „גדעון”, נפער פער של ממש.

תפיסת ההגנה המקורית ביקשה לרכז את הכוח במתקפה יזומה בשטח האויב. מסמך 2015 פיצל אותו בין הגנה בישראל לבין מתקפה בו־זמנית מחוצה לה; ותר״ש „גדעון” צמצמה באותו זמן את הכוח הכולל שנדרש לשתי המשימות.

היא פגעה אפוא ביכולת להסיר איום במלחמת־מנע לפני שהשלים את התעצמותו, וביכולת להכריעו במתקפת־נגד לאחר שחלק מצה״ל כבר נשחק בלחימה בתוך ישראל.

הפער היה חד:

במלל — התקפה, תמרון והסרת האיום בשטח האויב, לצד עקרון „מסה קריטית” מוצהר.

בבניין הכוח — צמצום המילואים, המסגרות המתמרנות והארטילריה, והעמקת התלות במודיעין ובאש מנגד.

ההכרעה חזרה למלל, אך הכוח שנדרש להשגתה המשיך להצטמצם.

7 באוקטובר: התממשות האסטרטגיה

ב־7 באוקטובר התממשה שרשרת הכשלים שעליה נשענה האסטרטגיה.

ההרתעה, שהייתה אמורה למנוע מחמאס להפעיל את הכוח שהורשה לו לבנות, נכשלה. התרעה מצבית, כפי שהיה צריך להניח מראש, לא ניתנה בזמן לתגובה אפקטיבית. מערך ההגנה שנבנה מול צבא אש נייח וחדירת חוליות מחבלים מוגבלות הותקף בידי דרג מתמרן במסגרת מתקפת־פתע אופרטיבית משולבת — בדיוק התרחיש שהמסמך הגדיר כניסיון חדירה וכיבוש שטח, אך בלי שהתפיסה ובניין הכוח יותאמו להיקפה של מתקפת־פתע אופרטיבית.

מהלומת האש והרחפנים פגעה במוצבים, בתצפיות, בתקשורת ובפיקוד והשליטה; הגדר נפרצה במוקדים רבים; כוחות מתמרנים חדרו לעומק; מוצבים, שטחים ויישובים נכבשו; ואזרחים וחיילים נרצחו ונחטפו.

צה״ל נדרש להילחם תחילה לא בשטח האויב, אלא להשבת הריבונות בתוך ישראל. זה היה בדיוק הסיכון שתפיסת ההגנה הלאומית המקורית נועדה למנוע. האסון מימש את הסיכון שהאסטרטגיה קיבלה, גם אם לא ביקשה את התממשותו.

רק לאחר בלימת ההתקפה, טיהור היישובים וריכוז הכוחות יכול היה צה״ל לעבור למתקפה ברצועת עזה. הוא נדרש לעשות זאת נגד אויב שהורשה במשך שנים להכין את שדה הקרב: לבנות מערכת תת־קרקעית, למקש צירים ומבנים, להכין שטחי השמדה, לפרוס מערכי נ״ט, לבצר מרחבים ולהכין עתודות.

במקום לבחור את עיתוי המלחמה ולתקוף לפני שהאויב השלים את הכנותיו, תקף צה״ל לאחר שהאויב בחר את העיתוי, הנחית את מהלומת הפתיחה וכבש שטחים בישראל.

הדרג המתמרן הישראלי לא הוכן לביצוע מתקפת הכרעה אופרטיבית רצופה, על בסיס תוכניות מגירה מוכנות, משחקי מלחמה ותרגילים מכינים, שנועדה להביס את כוחו הצבאי של האויב ולשלול ממנו את היכולת להמשיך להילחם.

תחת זאת הופעל הכוח בשורה של מבצעים ופשיטות חוזרות, שגרעו יכולות אך לא נועדו להשיג הכרעה מהירה ולהכתיב את תנאי סיום המלחמה. בשלביה הראשונים של מתקפת־הנגד נועדו הפשיטות להרתיע ולא להכריע.

התוצאה אינה מקרית. בהעדר יכולת לבצע הכרעה מהירה בשטחים שהוכנו לכפות על צה״ל שרשרת רצופה של קרבות הבקעה שוחקים, התפתחה המלחמה למלחמת גריעה, שחיקה והתשה רב־זירתית. היא מחייבת גיוס חוזר ונשנה של אנשי המילואים, שוחקת את הכוחות, את המשפחות ואת המשק, ותולה את סיומה בהסדרים ובהפסקות אש שעיתוים ותנאיהם אינם מוכתבים בידי ישראל לבדה.

כך התגשמה ההנחה האלכימאית של תפיסת 2006: ישראל ניסתה לשלול את רצונו של האויב להילחם בלי לשלול את יכולתו להמשיך להילחם.

במקביל, בהסתמך על אותה דוקטרינה אלכימאית, שלל צה״ל מעצמו את היכולת לשלול מן האויב את יכולת הלחימה שלו. משלא נשללה יכולתו של האויב, הוא יכול היה לשקם את רצונו, לחדש את לחימתו ולהאריך את המלחמה.

האסטרטגיה שנועדה בשנות החמישים למנוע את חזרתה של מלחמת הקוממיות הוחלפה אפוא באסטרטגיה שגלגלה את ישראל למלחמת תקומה — מלחמה ממושכת שנפתחה בשטחה, לאחר שהאויב בחר את עיתויה, ושמועד סיומה לוט בערפל.

שלוש אבני דרך באובדן השליטה על ההגנה הלאומית — והדרך להשבתה

הדרך למלחמת תקומה לא הייתה תוצאה של החלטה אחת, אלא של שלוש אבני דרך שבהן איבדה ישראל בהדרגה את השליטה על עיתוי המלחמה, על תוצאתה ועל המקום שבו תיפתח.

שנות התשעים: אובדן השליטה על עיתוי המלחמה

אבן הדרך הראשונה הייתה החלפת תפיסת ההגנה המקורית באסטרטגיה המשולשת־מרובעת.

בתפיסה המקורית נועדה הממשלה לבחור, בהמלצת צה״ל וכפי שעשתה במאה הקודמת, את עיתוי המלחמה ולהסיר איום מתהווה במלחמת־מנע, לפני שהאויב ישלים את הכנותיו ויפעיל את כוחו. בתפיסה המרובעת נמסרה היוזמה למעשה לאויב: ישראל המתינה שההרתעה תמנע ממנו לפתוח במלחמה, ואם יחליט לתקוף — שהתרעה מצבית תאפשר לה להקדימו במתקפה מקדימה.

מלחמת ההכרעה נותרה על כנה, אך עיתויה כבר לא נקבע על פי השאלה מתי נכון לישראל להסיר את האיום, אלא על פי החלטת האויב להפעילו ועל פי יכולתה של ישראל לזהות את החלטתו בזמן.

ישראל לא איבדה בשלב זה את יכולת ההכרעה; היא איבדה את השליטה על התנאים שבהם תידרש להפעילה.

ראשית המאה ה־21: אובדן השליטה על תוצאת המלחמה

אבן הדרך השנייה הייתה פירוק מרכיב ההכרעה והסבת צה״ל לצבא התשה.

תפיסת ההפעלה של 2006 החליפה את הבסת כוחו הצבאי של האויב בניסיון להשפיע על רצונו. מכיוון שלא נדרש עוד לשלול מן האויב את היכולת להמשיך להילחם, איבדה ישראל בהדרגה את היכולת להסיר איומים מחוץ לשטחה ולהכתיב את תנאי סיום המלחמה.

מכאן נבע גם אובדן היכולת למנוע את העתקת המלחמה לתוך ישראל. אם ההרתעה נכשלת, ההתרעה אינה ניתנת והאויב פותח במתקפת־פתע, רק כוח הכרעה גדול וזמין יכול להשמיד את כוחו, להעביר את המלחמה לשטחו ולמנוע ממנו לכבוש ולהחזיק יישובים ושטחים בישראל.

משפורק כוח זה, נשללה מן האסטרטגיה המרובעת גם יכולת התיקון שעליה נשענה. ההרתעה וההתרעה נותרו, אך ההכרעה שנועדה לתקן את כישלונן התרוקנה מתוכנה.

ישראל איבדה אפוא לא רק את השליטה על עיתוי המלחמה, אלא גם את השליטה על תוצאתה, על משכה ועל המקום שבו תתנהל. בראי אמנות המלחמה, עקרונותיה וכלליה האוניברסליים, ישראל גזרה על עצמה תבוסה פוטנציאלית, זמן רב לפני שהותקפה.

2015–2018: ההזדמנות שהוחמצה

אבן הדרך השלישית הייתה ההזדמנות שניתנה למסמכי „אסטרטגיית צה״ל” מ־2015 ומ־2018 לתקן את שני הכשלים — והוחמצה.

לאחר כישלונה של תפיסת ההפעלה במלחמת לבנון השנייה ולאחר שוועדות 2007 דרשו להסב את צה״ל בחזרה לצבא הכרעה, היה על מסמך 2015 להוציא את ההרתעה ואת ההתרעה ממעמדן כהנחות יסוד, כפי שנעשה בתפיסת ההגנה הלאומית המקורית; להשיב להכרעה את משמעותה הפיזית; ולבנות מחדש את הכוח שנועד להסיר איומים בשטח האויב.

במקום זאת הוחזרה ההכרעה למלל כאפשרות אחת משתי אפשרויות. לצדה התקבלה הגנת הגבול כמרכיב מרכזי ובו־זמני של כל מערכה התקפית, על הסיכון שפריצתה תעתיק חלק מן המלחמה לתוך ישראל; ותר״ש „גדעון” המשיכה לצמצם את המסגרות המתמרנות, את המילואים ואת הארטילריה שנדרשו למימושה — חרף העיקרון המוצהר של „מסה קריטית”.

בשנת 2018 הייתה ההזדמנות לתקן גדולה והדחיפות רבה עוד יותר. בשלב זה כבר הוסיפו חיזבאללה וחמאס לצבאות האש שלהם דרגים מתמרנים, שהיה צריך להניח כי יופעלו לביצוע מתקפת־פתע אופרטיבית יבשתית, לפריצת הגבול ולכיבוש מוצבים ויישובים בישראל.

היה על צה״ל להכיר בכך שהאיום המקורי חזר, להביא את השינוי להכרעת הממשלה ולהודיע לה כי הוא מחייב להשלים בדחיפות את הסבתו בחזרה לצבא הכרעה — הסבה שוועדות 2007 כבר קראו לו לבצע  — ולדרוש את הקצאת המשאבים הנחוצים לביצועה.

אולם מסמך 2018 עדכן את זהות האויבים ולא את צורת האיום, ואף ניסח מפורשות שהמניעה וההשפעה — לא ההכרעה — הן דפוס הפעולה השגור. תפיסת ההגנה על הגדר נשארה בעינה, ובניין הכוח לא הותאם למניעת מתקפת־פתע אופרטיבית ולכישלון אפשרי של ההרתעה וההתרעה.

כך הוחמצה ההזדמנות האחרונה להסב את צה״ל מחדש לצבא המקורי שהיה יכול למנוע את אסון 7 באוקטובר: צבא המסוגל להסיר את האיום לפני הפעלתו, או לפחות להקדים את מתקפת האויב, וגם אם לא להכריעו בשטחו, לשבש את מתקפתו.

 בין שלוש אבני הדרך קיימת היררכיה ברורה — 1990 ישראל איבדה שליטה על עיתוי מלחמות אפשריות אך לא את היכולת לשמר הגנה לאומית (יום הכיפורים הוכיח שההכרעה עוד עמדה); 2006 היא נקודת השבירה בפועל, שבה נשללה מישראל היכולת עצמה; 2015–2018 הייתה ההזדמנות שהוחמצה להשיבה.

ב־7 באוקטובר הצטברו שלוש אבני הדרך לאסון אחד: האויב בחר את עיתוי המלחמה; ישראל לא קיבלה התרעה שאפשרה לה לצאת למתקפה מקדימה, שבשל קוצר הזמן הייתה נשענת בתחילתה בעיקר על מהלומת אש מסיבית משבשת; וקו ההגנה נפרץ.

כוח הסדיר והמילואים שנותר בידי צה״ל, ואשר גיוסו ופריסתו בעוד מועד היו יכולים למנוע או לצמצם את כיבוש היישובים, לא גויס ולא נפרס בהעדרה — כצפוי מראש — של התרעה מצבית: לא בזירת חמאס, שתקף, ולא בזירת חיזבאללה, שבנס לא תקף בד בבד עם המתקפה בגבול הרצועה.

השבת השליטה בהגנתה הלאומית של המדינה מחייבת חזרה אל ראשית השרשרת: מדיניות הגנה לאומית שתקבע הממשלה — כממשלה, לא כשר בודד — על בסיס המלצתו המקצועית של צה״ל; אסטרטגיית הכרעה שיעצב צה״ל למימושה ושתאושר בידי הממשלה; ובניין כוח שיעמיד מחדש לרשות הממשלה חרב הכרעה זמינה, במסה הנדרשת ולא רק באיכות טכנולוגית. שרשרת זו כולה חייבת לעמוד במבחנם של עקרונות המלחמה וכלליה המקצועיים.

השבת השליטה בהגנה הלאומית היא עתה משימתה הראשונה והחשובה ביותר של ההנהגה המדינית בישראל.

אחריות מיניסטריאלית ואחריות מקצועית

הטענה כי ממשלות ישראל נושאות באחריות למהפך שעבר על צה״ל בעשורים האחרונים נכונה — אך אינה ממצה את חלוקת האחריות.

הממשלה היא הדרג המוסמך והאחראי לקבוע את מדיניות ההגנה הלאומית, להחליט על מלחמה, לקבוע סדרי עדיפויות, להקצות משאבים ולפקח על הצבא. האחריות המיניסטריאלית לתוצאות ההחלטות שקיבלה, להחלטות שנמנעה מלקבל ולפיקוח שלא הפעילה אינה ניתנת להעברה לצה״ל.

אולם האחריות המיניסטריאלית שונה במהותה מן האחריות המקצועית. לרשות הממשלה עומדים סמכות ההכרעה, הראייה הלאומית והשיקול המדיני; אין ברשות שריה תורה צבאית מקצועית חלופית, מטה כללי, מערכת מודיעין, גופי תכנון אופרטיבי, משחקי מלחמה ומערך לבניין הכוח. כדי לממש את אחריותה תלויה הממשלה בצה״ל, שתפקידו להציג לה הערכת מצב מקצועית, חלופות תקפות ומחירן, ולהתריע כאשר מדיניותה אינה ניתנת להגנה או כאשר הכוח שבידיו אינו מסוגל לממשה.

צה״ל, לעומת זאת, חייב לבחון את האסטרטגיה ואת תוכניות המלחמה לאור עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים. מעמדם המקצועי דומה למעמדם של חוקי טבע: אפשר להתעלם מהם, אך אי אפשר לבטל את תוצאות הפרתם. ממשלה רשאית לדחות המלצה מקצועית שהונחה לפניה ולשאת באחריות לכך; אין היא יכולה לדחות אזהרה שלא הושמעה, לבחור בחלופה שלא הוצגה לה או לדרוש יכולת שצה״ל פירק בלי שהבהיר לה את משמעות פירוקה.

לכן מרות הממשלה על הצבא אינה מעבירה אליה את האחריות לתקפותה המקצועית של הדוקטרינה הצבאית. אישור תקציב, תר״ש או מסמך אסטרטגי בידי הדרג המדיני אינו מכשיר תפיסה צבאית הסותרת את עקרונות המלחמה,  כשם שאישורו של שר אינו הופך גשר שתוכנן בניגוד לעקרונות ההנדסה לגשר תקין.

בדומה ליחסים שבין חולה לרופאו, האחריות הסופית להחלטה נשארת בידי מי שחייו תלויים בה, אך אחריותו המקצועית של הרופא היא לאבחן את הסכנה, להציג את החלופות ואת מחירן ולהזהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים מפני תוצאותיה של הימנעות מטיפול. כך גם ביחסי הממשלה וצה״ל: הממשלה נושאת באחריות הסופית להכרעה; צה״ל נושא באחריות המקצועית לזהות את האיום, להציג דרכים תקפות להסרתו ולהתריע כאשר דחיית הטיפול בו מסכנת את קיומה ואת ריבונותה של המדינה.

האחריות אפוא משותפת, אך אינה זהה: הממשלה אחראית למדיניות, להכרעה, להקצאת המשאבים ולפיקוח; צה״ל אחראי לטיבה המקצועי של הערכת המצב, לתקפות האסטרטגיה שהציע, לאזהרות שהיה עליו להשמיע ולכוח שבנה כדי לממש את המדיניות.

מי שאומר שממשלות ישראל ביקשו שקט, נמנעו ממלחמות ואפשרו לאויב להתעצם — אינו טועה. אולם אם בארזים הצבאיים המקצועיים נפלה שלהבת; אם המטה הכללי עצמו הציג את ההרתעה, ההתרעה, ההגנה על הגדר והאש מנגד כתפיסה מקצועית תקפה; ואם, כפי שעולה מממצאי ועדת שומרון, חרב ההכרעה הוחלפה ב״חרב״ הרתעה בלי שמלוא משמעות הדבר הובאה להכרעת הממשלה — מה ניתן היה לצפות מן הגורמים הפוליטיים? אחריותם וטבעם, כנגזר מנוסחת „השילוש הבולט”, דוחפים אותם בראש ובראשונה למנוע מלחמה; ואילו הגורם הצבאי, שאמור לשמש להם משקל נגד מקצועי ולדרבנם ליזום מלחמת־מנע כאשר היא מתחייבת — ככל הידוע מן המידע הגלוי, לא עשה זאת.

אין בכך כדי לפטור את הממשלות מאחריותן, אלא כדי למנוע את היפוך סדר האחריות. הממשלה חייבת לקבוע את מדיניות ההגנה הלאומית, להכריע בין החלופות, להקצות את המשאבים ולפקח על מימוש החלטותיה; אולם צה״ל חייב להעמיד לפניה חלופות מקצועיות תקפות, להזהיר מפני תפיסה הסותרת את עקרונות המלחמה ולהבהיר כאשר הכוח שבנה אינו מסוגל להגן על המדינה או לממש את המדיניות שנקבעה.

השבת השליטה בהגנתה הלאומית של ישראל מחייבת אפוא להשיב את שני סוגי האחריות למקומם הנכון: ממשלה הנושאת באחריות המיניסטריאלית לקביעת מדיניות ההגנה הלאומית ולהכרעות הנגזרות ממנה; וצה״ל הנושא באחריות המקצועית לעצב אסטרטגיית הכרעה תקפה למימושה ולהעמיד מחדש לרשות הממשלה חרב הכרעה זמינה, המותאמת לאיומים ולטכנולוגיות החדשות ושייעודה לקצר מלחמות ולחסוך ככל האפשר באבדות לוחמים ובסבל אזרחים.

ולסיום נשוב לשאלה שבה פתחנו: כיצד מצאה עצמה ישראל, שתפיסת ההגנה הלאומית שלה נועדה למנוע מלחמה ארוכה נוספת כמלחמת הקוממיות, בעיצומה של מלחמת תקומה שכבר עתה ארוכה ממנה כמעט פי שלושה ושמועד סיומה לוט בערפל? שאלה נלווית היא כיצד הפך צבא המילואים, שנועד להיקרא לשירות קצר במלחמת הכרעה, לכוח המופעל דרך קבע.

מאז 2006 חסרה לצה״ל יכולת הכרעה אופרטיבית מן הסוג שעמד לרשותו במאה הקודמת. לפיכך נעשו מלחמות ישראל למלחמות התשה, שלא ניתן להעריך את משכן, לשלוט במועד סיומן או להכתיב את הפסקתן. בלי הכרעה אופרטיבית אין ניצחון חרוץ ובלעדיו אין הכתבת תנאים לסיום המלחמה. לכן, כבכל מלחמת התשה, הסדרי הפסקת הלחימה שבריריים, והאיומים שלא הוסרו מחייבים להחזיק כוחות רבים כדי לקיימם. כך הפך צבא המילואים מכוח המגויס לזמן קצר כדי להכריע את המלחמה — לכוח המגויס שוב ושוב כדי להחזיק מלחמה שאינה מוכרעת.

מצער אפוא לסכם כי תפיסת ההפעלה מספטמבר 2006 שללה מצה״ל את היכולת לממש את ייעודו כצבא הגנה לישראל — התקפי ומכריע. מסמכי „אסטרטגיית צה״ל” מ־2015 ומ־2018 לא השיבו לו אותה.