אי־אפשר פשוט „לסיים את המלחמה”
עפר שלח מזהה את מחירה של מלחמת ההתשה שישראל שקועה בה עד צוואר, אך אינו שואל כיצד נקלעה אליה ישראל. התשובה טמונה בשתי מהפכות שלא אושרו כדין: החלפת תפיסת ההגנה הלאומית והסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה.
שתי מהפכות שהוסתרו מן הדיון
יש להודות לעפר שלח. בשני מאמרים שפרסם לאחרונה הוא האיר, גם אם לא חיבר ביניהן, שתי מהפכות ביטחוניות שהוסתרו מן הדיון הציבורי. במאמרו באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי ציין כי תפיסת „הרתעה, התרעה והכרעה” לא אושרה פורמלית; ובמאמרו ב״הארץ״ תיאר את תוצאתה המעשית — מלחמת התשה ממושכת שאין לישראל שליטה במשכה ובעיתוי סיומה.
החיבור בין שני המאמרים חושף מה שנעלם מן הדיון הציבורי: המהפכה הראשונה החליפה את תפיסת ההגנה הלאומית המאושרת בתפיסה חלופית שלא אושרה כדין; המהפכה השנייה, ששאבה ממנה את הלגיטימציה, הסבה את צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה.
שלח דורש עתה לסיים את המלחמה, אך אינו מסביר כיצד נקלעה אליה ישראל — ובעיקר כיצד אפשר לסיימה לאחר שנשללה ממנה היכולת לכפות את סיומה. מאמר זה משלים את החוליה החסרה בין שני מאמריו: שתי המהפכות ששללו מישראל את יכולת ההכרעה וכפו עליה מלחמת התשה, שאין היא שולטת במשכה ובעיתוי סיומה.
כיצד מסיימים מלחמת התשה?
במאמרו ב״הארץ״, „בשביל ישראל, בשביל המילואים: סיימו את המלחמה”, מתאר שלח בצדק את מחירה הכבד של המלחמה המתמשכת: נפגעים, שחיקת מערך המילואים, פגיעה במשפחות ובמשק, ירידה בכשירות וערעור הלכידות החברתית.
אלא שהצעתו אינה מסבירה כיצד אפשר פשוט „לסיים את המלחמה”.
תכליתה של מלחמת הכרעה היא לשלול מן האויב את יכולתו להילחם באפקטיביות ולכפות עליו את תנאי סיום המלחמה. לכן ניתן לתכנן את משכה ולחתור לשליטה בעיתוי סיומה.
תכליתה של מלחמת התשה, לעומת זאת, היא להתיש את האויב, לשנות את רצונו להילחם ולהביאו לשולחן הדיונים, שבו יסוכמו עמו תנאי הסיום. במלחמה כזאת אין לאחד הצדדים שליטה במשכה, ובוודאי שאין הוא יכול להכתיב לבדו את עיתוי סיומה, כל עוד אויבו רוצה ומסוגל להמשיך להילחם.
לפיכך, הפסקה חד־צדדית של המלחמה או סיומה בתנאי האויב הם כניעה, גם אם מכנים זאת „סיום המלחמה”. הצעתו של שלח מזהה את מחירה של ההתשה, אך אינה מתמודדת עם מקורה. במקום לתבוע את השבת היכולת שבאמצעותה אפשר לקצר מלחמה ולכפות את סיומה, היא מקבלת את המציאות שיצר אובדנה.
קצה החוט במאמרו השני של שלח
במאמר נוסף, שהתפרסם לאחרונה באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, מציין שלח כי תפיסת הביטחון המיוחסת לישראל — „הרתעה, התרעה והכרעה” — מעולם לא אושרה פורמלית. שלח צודק, אך אינו עומד על מלוא משמעותה של קביעה זו.
לא מדובר רק בפגם מנהלי או בהיעדר חתימה ממשלתית על מסמך. תפיסת „הרתעה, התרעה והכרעה” החליפה בפועל תפיסת הגנה לאומית קודמת, שאושרה כדין והתבססה על יסודות מקצועיים. היא גם סיפקה את הלגיטימציה להסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה.
אלה היו שתי מהפכות נפרדות אך תלויות זו בזו. הראשונה התחוללה ברמת תפיסת ההגנה הלאומית: הוחלפה התפיסה הקובעת כיצד תגן מדינת ישראל על עצמה. השנייה התחוללה ברמת הדוקטרינה הצבאית: צה״ל שינה את האופן שבו הוא מתארגן, בונה כוח ונלחם כדי לממש את התפיסה החדשה.
ערבובן של שתי המהפכות מסתיר הן את חומרתו של השינוי והן את שאלת האחריות לביצועו.
מדוע אסור לבסס הגנה על הרתעה והתרעה?
תורת ההגנה מניחה שהמגן עלול להיות מופתע מעיתוי ההתקפה, ממקומה ומעוצמתה. לפיכך אסור מבחינה מקצועית לבסס את הגנת המדינה על ההנחה שתתקבל התרעה מצבית מוקדמת, וממילא גם לא על ההנחה שהאויב יורתע מתקיפה.
תורת ההגנה מניחה גם שקו ההגנה הקדמי עלול להיפרץ. הסיבה לכך פיזיקלית: המגן נאלץ לפרוס את כוחותיו לאורך החזית, ואילו התוקף יכול לרכז בנקודת הפריצה עוצמה גדולה בהרבה. לכן נערך המגן להכיל את הכוח הפורץ בשטחים שבתחומו, שהוכנו לכך מראש — „שטחים מושאלים לתוקף”, בלשונו של קלאוזביץ.
לאחר שהתקפת האויב עוברת את נקודת המיצוי של יתרונותיה, ואילו יתרונות ההגנה הולכים וגוברים, יוצא המגן להתקפת נגד. הוא משיב לעצמו את השטחים שהושאלו לתוקף ועובר למתקפה בעומק שטח האויב, כדי להסיר את האיום ולהשיג קלפים להכתבת תנאי סיום המלחמה.
תפיסת ההגנה הלאומית המקורית
לישראל אין עומק המאפשר לה להשאיל שטחים לתוקף. השטח שצבא גדול יכול לסגת אליו עלול להיות אצלנו יישוב, עיר או מרכז חיוני. משום כך עוצבה בראשית שנות החמישים תפיסת הגנה לאומית ייחודית.
מדיניותה, שעליה הכריז דוד בן־גוריון בכנסת ב־20 ביוני 1950, בישיבה ה־145 של הכנסת הראשונה, הייתה שישראל לא תגן על עצמה בתוך שטחיה. האסטרטגיה שנגזרה ממנה ואושרה בידי הממשלה הייתה אופנסיבית־דפנסיבית: מדיניותה של ישראל הגנתית, אך איומים המסכנים אותה יוסרו באיבם במלחמת מנע יזומה, בעיתוי המדיני המתאים, באמצעות מתקפה אופרטיבית מכריעה לעומק שטח האויב.
התפיסה לא נותרה הכרזה מדינית בלבד. שלום (פריץ) עשת ויובל נאמן גיבשו אותה במחלקת התכנון של המטכ״ל בשנים 1949–1954 לכלל אסטרטגיה צבאית מסודרת, שקיבלה ביטוי פורמלי במסמך „תיק לביא” מ־1953 ואושררה בהחלטת ממשלה מאותה שנה.
זו לא הייתה אינטואיציה מדינית שלא תורגמה למעשה, אלא תפיסה שעברה הליך מטה מלא, אושרה כדין ומעולם לא בוטלה בהליך מקביל.
בהתאם לכך עוצב צה״ל כצבא הכרעה המצוי בכוננות גבוהה תמידית לניצול הזדמנויות מדיניות להסרת איומים. לא צבא המניח שהרתעה והתרעה יצילו אותו, אלא צבא המסוגל ליטול יוזמה, לרכז כוח, להעביר במהירות את המלחמה לשטח האויב ולכפות את סיומה.
המהפכה הראשונה: החלפת תפיסת ההגנה הלאומית
מחקרה הארכיוני של רס״ן קים בר, שפורסם במרכז דדו לחשיבה צבאית בין־תחומית ב־2024, מספק בסיס לטענה חמורה: צה״ל לא הסתפק בשינוי הדוקטרינה הצבאית שלו, אלא חולל קודם לכן מהפכה בתפיסת ההגנה הלאומית של ישראל.
תפיסת ההגנה האופנסיבית־דפנסיבית, שעוצבה בראשית שנות החמישים ואושרה בידי הממשלה, הוחלפה בתהליך שהחל בתוך צה״ל בתפיסת „הרתעה, התרעה והכרעה”, שכונתה בטעות „תפיסת הביטחון הלאומי”, בלי שאושרה בהליך ממשלתי מקביל.
המחקר מעורר שלוש שאלות שטרם ניתנה עליהן תשובה מספקת.
ראשית, האם מחוללי השינוי הבינו שהתפיסה החלופית פסולה מבחינה מקצועית, משום שהיא מבססת את הגנת המדינה על הרתעה והתרעה — יסודות שתורת ההגנה אוסרת לסמוך על הצלחתם ולכן הם נפסלו ע"י עשת ונאמן?
שנית, האם הבינו שהתפיסה החדשה אינה רק תוספת לתפיסה הקיימת, אלא סותרת ומבטלת למעשה את תפיסת ההגנה הלאומית הרשמית והמאושרת?
שלישית, באיזו מידה היה הדרג המדיני מודע לשינוי בתפיסת ההגנה הלאומית, ומה בדיוק הובא לידיעתו ולאישורו?
אלה אינן שאלות היסטוריות בלבד. התפיסה החלופית סיפקה את הלגיטימציה הרעיונית למהפכה השנייה: הסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה.
המהפכה השנייה: מצבא הכרעה לצבא התשה
בשנים 1996–2006 הוסב צה״ל בהדרגה מצבא שנועד להכריע את האויב בעומק שטחיו לצבא שנועד להרתיעו בירי מנגד מתוך שטחי המדינה. בכך נשללה מישראל היכולת לבסס את ביטחונה על תפיסת ההגנה הלאומית האופנסיבית־דפנסיבית: להסיר איומים במלחמת מנע יזומה בשטח האויב, שאת משכה ניתן לתכנן ושבעיתוי סיומה ניתן לחתור לשלוט.
ההסבה הדוקטרינרית לוותה בניוונו ובצמצומו של הדרג היבשתי המתמרן־מסתער. לאחר שהרתעה והתרעה הוצבו כאבני היסוד של הגנת המדינה, ניתן היה להסב את צה״ל מצבא התקפי־מכריע לצבא דפנסיבי של הכלה, גריעת יכולות והתשה באש מנגד.
על שאלת מודעותו של הדרג המדיני למהפכה השנייה השיבה ועדת שומרון ב־2007. לפי ממצאיה, תרגום השינוי לבניין הכוח ולהכשרת הצבא נעשה בלי שהדרג המדיני היה מודע למשמעותו ובלי שנתן לו את אישורו.
על ההרתעה וההתרעה אסור היה לסמוך; את יכולת ההכרעה צה״ל פירק; ומכאן שה״הגנה״ - הצלע הרביעית שנוספה לתפיסה, לא הייתה יכולת אלא מילה. תפיסה ששלושה מארבעת מרכיביה אינם בני־מימוש הותירה את ישראל, כצפוי מראש, ללא המרכיב הרביעי — הגנה.
דוקטרינת ההרתעה נכשלה כבר במלחמת לבנון השנייה, שכפתה על ישראל את הראשונה בשרשרת של מלחמות התשה. במלחמות אלה לא שלטה ישראל במשכן, בעיתוי סיומן או ביכולתה להכתיב לאויב את תנאי הסיום. ממצאי ועדות החקירה והבדיקה שקמו בעקבות המלחמה חייבו את צה״ל להסב את עצמו מחדש לצבא הכרעה — אך ההסבה לא בוצעה.
בינתיים תפחו האיומים. עקב ניוון הדרג המתמרן היבשתי וכישורי המצביאות הנדרשים לתכנון ולניהול מלחמות הכרעה, איבדה ישראל את יכולתה להסיר איומים באיבם במלחמת מנע.
בהיעדר עומק, לא הייתה ישראל מסוגלת להכיל בשטחיה מתקפת פתע — אפשרות שחיוני היה להניח כי עלולה להביא לפריצת קו ההגנה הקדמי ולכיבוש שטחים ויישובים סמוכי גבול. בהיעדר דרג יבשתי מתמרן, תוכניות מגירה ויכולת אופרטיבית מכריעה, נשללה מצה״ל גם היכולת להגיב על חדירת התוקף בהתקפת נגד מהירה: הן לשם הסרת האיום והן לשם השגת קלפים שיאפשרו לישראל להכתיב את תנאיה לסיום המלחמה שנכפתה עליה בהפתעה.
מ־7 באוקטובר למלחמה ללא סוף
במצב כזה, אסון דוגמת 7 באוקטובר לא היה תקלה בלתי צפויה, אלא התממשותו של סיכון שהיה טבוע בתפיסה. גם שקיעתה של ישראל במלחמת ההתשה הארוכה שבה היא לכודה מאז 7 באוקטובר הייתה צפויה.
הצבא שהוסב להתשה מסוגל להכות, לגרוע ולהכאיב, אך מתקשה לשלול מן האויב את יכולתו ואת רצונו להמשיך במלחמה. לכן אין בידיו לקבוע את משכה ואת עיתוי סיומה.
כאן מצוי הקשר בין שני מאמריו של שלח. במאמרו במכון למחקרי ביטחון לאומי הוא מציין כי תפיסת „הרתעה, התרעה והכרעה” לא אושרה פורמלית. במאמרו ב״הארץ״ הוא דורש לסיים את מלחמת ההתשה בשל מחירה. בין שני המאמרים ניצבות שתי המהפכות: החלפת תפיסת ההגנה הלאומית והסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא התשה.
אי־אפשר להבין את המלחמה שאין לה סוף בלי להבין כיצד נשללה מישראל היכולת לכפות את סיומה.
היכן היו שומרי הסף המקצועיים?
חשיבות מאמריו של שלח אינה רק בטענות המועלות בהם. הם ממחישים את הצורך הדחוף להשיב את המקצועיות לדיון בענייני ביטחון ולבחון אותו לאור תורת ההגנה, עקרונות המלחמה, כללי אמנות המלחמה והניסיון ההיסטורי.
ההינתקות מן היסודות האלה לא חוללה רק בלבול מושגי. היא גרמה לתקלות מקצועיות חמורות: ההרתעה הוצבה במקום ההכרעה; ההתרעה במקום המוכנות להפתעה; האש מנגד במקום התמרון; גריעת היכולות במקום שלילת יכולתו של האויב להילחם; והפוגות זמניות במקום מצב סיום יציב.
היא מחייבת גם בירור של תפקידי מכוני המחקר לביטחון לאומי. במשך כשני העשורים שקדמו ל־7 באוקטובר, וגם לאחריו, לא התפתח דיון ציבורי שיטתי במשמעות החלפת תפיסת ההגנה הלאומית ובהשלכות הסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא התשה.
מכוני המחקר נועדו לשמש שומרי סף מקצועיים: לבחון את הנחות המערכת, לזהות סטייה מעקרונות היסוד ולהתריע כאשר תפיסה לא מאושרת משנה את דוקטרינת הצבא ואת יכולתה של המדינה להגן על עצמה. כאשר שינוי כה עמוק אינו נחשף ואינו עומד לדיון ציבורי ומדיני, שומרי הסף אינם ממלאים את ייעודם במידה הנדרשת.
כאשר החשיבה מתנתקת מעקרונות המלחמה, היא מתנתקת גם מן המציאות. האויב אינו מורתע משום שהערכנו שהוא מורתע; ההתרעה אינה מובטחת משום שבנינו עליה; מלחמה אינה מסתיימת משום שהתעייפנו ממנה; והכרעה אינה מושגת משום שהכרזנו על חתירה אליה.
עפר שלח רואה את מחירה של מלחמה שאין לה סוף, אך אינו מסביר כיצד נקלעה אליה ישראל. התשובה היא שתי המהפכות שהוסתרו מן הדיון: תחילה הוחלפה תפיסת ההגנה הלאומית בלי שאושרה בהליך הנדרש; לאחר מכן הוסב צה״ל, בחסותה, מצבא הכרעה לצבא הרתעה והתשה.
מלחמה ממושכת אינה מוכיחה שההכרעה היא סיסמה שאבד עליה הכלח. היא מוכיחה מה קורה למדינה חסרת עומק קרקעי, שכמשקל נגד היא לא פיתחה עומק בחשיבה מצביאית מקצועית, בצה״ל ומחוצה לו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה