סנטקום מבקש רעיונות לענישת איראן - הצעה אחרת

          תגובה לפניית פיקוד המרכז האמריקני לקבלת רעיונות לענישת איראן

הפנייה החריגה של פיקוד המרכז האמריקני לקבלת רעיונות חדשים לפעולה נגד איראן מספקת הצצה נדירה אל המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכה האמריקנית.

על פי דיווח של CNN, קצין בענף המודיעין של סנטקום הפיץ לקבוצה רחבה של אנליסטים צבאיים בקשה להציע דרכים „יצירתיות ובלתי־שגרתיות” ללחוץ על איראן ולהענישה. גורמים צבאיים תיארו את הפנייה, הדומה למעין מיקור־המונים מקצועי, כצעד בלתי־רגיל. בתגובתו לא הכחיש סנטקום את הדיווח, אלא הסביר שמפקדו, האדמירל בראד קופר, נוהג לפנות לאנשי צוותו בלי קשר לדרגתם כדי לשפר את הביצועים המבצעיים.

התייעצות רחבה היא כמובן דבר ראוי. אולם קשה להתעלם מן העיתוי ומנוסח הבקשה. הפנייה נשלחה לאחר שבועות של תקיפות שלא שינו את עמדתה של איראן במשא ומתן, ובעת שהממשל האמריקני שוקל כיצד להמשיך במלחמה. במקביל הודה יו״ר המטות המשולבים, גנרל דן קיין, כי „לעוצמה האווירית יש גבולות”.

הפנייה מספקת ארבע עדויות חשובות על המלחמה שמנהלת ארצות הברית באיראן.

עדות ראשונה: זוהי מלחמת התשה

השימוש במילים „לחץ” ו„ענישה” אינו מקרי. הוא חושף את רעיון המלחמה האמריקני: להנחית על איראן רצף של מכות קשות, לגרוע בהדרגה מיכולותיה ולשכנע את הנהגתה כי המחיר נעשה כבד מכדי שתוכל להמשיך לשאתו. בשלב זה היא אמורה להתרצות, להגיע לשולחן המשא ומתן ולהסכים לתנאים שעד כה דחתה.

זוהי הגדרתה המעשית של מלחמת התשה. ארצות הברית אינה שוללת מאיראן את יכולתה להוסיף ולהילחם, אלא מנסה להשפיע בהדרגה על רצונה לעשות זאת. היא אינה מכריעה את האויב כדי להכניעו בתנאיה; היא מענישה אותו בתקווה שיסכים לנהל משא ומתן על תנאי הסיום.

התשה אינה בהכרח כשל. היא יכולה לשמש שלב זמני ומכוון בתוך תפיסה הכרעתית כוללת: המתנה מבוקרת עד להבשלת היכולות והתנאים המדיניים למהלך שיסיר את האיום. הכשל אינו בעצם השימוש בהתשה, אלא בהיעדר תוכנית מעבר ממנה להכרעה.

במלחמה שמנהלת כיום ארצות הברית באיראן אין סימן לתוכנית כזאת. ההתשה אינה גשר אל שלב הכרעה — היא האסטרטגיה עצמה. זהו ההבדל בין התשה כאמצעי לבין התשה כתחליף להכרעה.

עדות שנייה: הענישה אינה משיגה את מטרתה

אילו רצף המכות היה מביא את איראן לשולחן הדיונים בתנאים האמריקניים, לא היה סנטקום נזקק לקריאה חריגה לקבלת רעיונות נוספים לענישתה.

אין פירוש הדבר שאיראן אינה נפגעת. היא סופגת נזקים כבדים. אולם הכאבת האויב אינה זהה להשגת מטרת המלחמה. אם המכות אינן משנות את החלטותיו, הוספת מטרות ועונשים עלולה להגדיל את מצבור הנזק בלי לקרב את המלחמה לסיומה.

ארצות הברית יכולה לקבוע את עוצמתה של כל מכה שהיא מנחיתה על איראן. אין היא יכולה לקבוע כמה מכות יידרשו עד שההנהגה האיראנית תחליט להתרצות.

זהו יתרונה הגדול של איראן במלחמת ההתשה: ארצות הברית שולטת בעוצמת המכות, אך איראן שולטת במספר המכות שתסכים לספוג — ולמעשה במשך המלחמה, בעיתוי סיומה ובעקיפין בגובה מלאי החימושים של צבא ארה"ב. אם סבלנותה של וושינגטון תפקע לפני שכושר הסבל של טהרן יישבר, תוכל איראן להשיג את מבוקשה באמצעות הישרדות עד שהיריב יתעייף.

הלחצים שמפעילות מדינות האזור על וושינגטון להימנע מהסלמה מחזקים את היתרון הזה. ככל שהמלחמה נמשכת, מתרבות ההזדמנויות לשיקולים מדיניים, קואליציוניים וכלכליים לעצור את המכה הבאה לפני שהושגה תכליתה.

עדות שלישית: דוקטרינת השלילה נבחנת

ניהול המלחמה כמצבור של גריעות, מכות ועונשים עולה בקנה אחד עם תפיסת השלילה המזוהה עם אלברידג׳ קולבי והמשפיעה על מדיניות ההגנה האמריקנית: הפעלת כוח מוגבל ומדורג כדי למנוע מן היריב הישגים, לשנות את חישוביו ולהביאו למשא ומתן בלי להיגרר למלחמת הכרעה.

אלא שכאשר הגריעה ההדרגתית הופכת לתחליף להכרעה, המלחמה נעשית בלתי־נשלטת. למעצמה יש שליטה בעוצמתה של כל פעולה, אך לא במספר הפעולות שיידרשו עד שהאויב ישנה את רצונו. הבחירה בדרך שנועדה לכאורה לצמצם סיכונים מעבירה לאויב את השליטה בשעון המלחמה.

מן הפנייה של סנטקום מצטייר כי ארצות הברית הולכת ומאבדת את סבלנותה לפני שאיראן מאבדת את רצונה להמשיך. אם כך הדבר, זהו הישג איראני חשוב.

החלופה אינה ענישה חזקה יותר, אלא היגיון מלחמה אחר. מלחמת הכרעה אינה מנסה לשכנע את האויב לוותר באמצעות הצטברות כאב, אלא לשלול ממנו את יכולתו להמשיך להילחם ביעילות, ויהיה רצונו אשר יהיה.

היא מחייבת לזהות את מרכזי הכובד של מערכת המלחמה היריבה, את הנכסים החיוניים לתפקודה ואת התורפות בהגנתם; לרכז נגדם מאמץ; ולנטרלם באופן שיחולל תגובת שרשרת ויפרק את המערכת. לאחר הכרעת האויב אפשר להכתיב לו את תנאי סיום המלחמה. אין עוד צורך להמתין עד שיתרצה להגיע לשולחן המשא ומתן.

עדות רביעית: המצביא נעלם מן המלחמה

העובדה שהפנייה יצאה מענף המודיעין והופנתה לאנליסטים צבאיים חושפת כשל עמוק יותר.

המודיעין חיוני להכרת האויב, לחשיפת יכולותיו, לזיהוי תורפות ולאיתור מטרות. גורמי הירי-מנגד חיוניים להשמדתן. אך אין הם תחליף למצביאות, שתפקידה להגות את רעיון המלחמה התחבולני שיכריע את האויב, ולאורו למצות את משאבי הצבא, גם כשרובם ירי-מנגד, באופן שיחולל את ההכרעה.

הבעיה אינה שסנטקום מתייעץ. כל מטה מקצועי חייב לאסוף מידע, לבחון חלופות ולקיים משחקי מלחמה. הבעיה היא טשטוש הגבול בין איסוף החומר הגולמי לבין הסינתזה המצביאותית.

רעיון תחבולני מערכתי אינו מצבור של הצעות ואינו רשימת מטרות שאפשר למקר להמונים. הוא יצירה הגותית של מצביא הנולדת מתוך חיבור בין התכלית המדינית, הבנת מערכת האויב, עקרונות המלחמה והשתקפותם בתקדימי מלחמה, היכולות הזמינות והמציאות המשתנה.

מלחמת ההתשה המדויקת, המנוהלת כהשמדת מטרות בירי מנגד, יצרה קשר ישיר והדוק בין המודיעין, האוסף את המטרות, לבין גורמי האש, המשמידים אותן. ככל שהמעגל נעשה מהיר ויעיל יותר, כך נדחק המצביא מתפקידו הייחודי: לזהות לאור מטרת המלחמה את המערכת שיש למוטט ולפרק, לבחור את הנכס החיוני להמשך תפקודה ולהגות תחבולה שתביא לקריסתה.

כך נוצר מעגל המחזק את עצמו. דוקטרינת ההתשה מפחיתה לכאורה את הצורך בחשיבה תחבולנית מצביאותית; ככל שהחשיבה המצביאותית פוחתת היא מתנוונת, והצבא נעשה תלוי עוד יותר בגריעה, בענישה ובהשמדת מטרות. המודיעין מציע עוד מטרות, האש משמידה אותן — והמלחמה נמשכת.

זו אינה רק בעיה אמריקנית. גם בצה״ל דחק החיבור בין מודיעין לאש את המצביא והחליף את התחבולה המערכתית בהספקי מטרות. הצלחתה הטכנית של שרשרת התקיפה הסתירה את העובדה שהשמדת מטרות רבות אינה בהכרח מפרקת את מערכת המלחמה של האויב כדי להכריעו ולהכניעו מהר בתנאינו.

השאלה שסנטקום צריך לשאול איננה „במה עוד אפשר לפגוע?”, אלא „מה מחזיק את מערכת המלחמה האיראנית כמערכת, וכיצד אפשר לפרקה?”.

מודיעין מחפש מטרות. מצביאות מחפשת מערכות ואת הדרך האפקטיבית ביותר להכריען.

תגובה אפשרית לפניית סנטקום

אין זה חכם וגם לא אחראי להציע לסנטקום מטרות נוספות להחרפת ענישתה של איראן. נכון יותר לנצל את הקריאה כדי להציע לקיים סמינר מצביאים אמריקני־ישראלי לבחינת הסיבה העיקרית להתמשכות המלחמה: הבחירה לנהלה לאור דוקטרינת ההתשה, בלי תוכנית מעבר להכרעה.

לשני הצבאות היסטוריה מפוארת של מלחמות הכרעה מוצלחות, ולשניהם צורך משותף לחזק מחדש את המצביאות שדוקטרינת ההתשה ניוונה.

בסמינר אפשר לרענן בתמציתיות את עקרונותיה של מלחמת ההכרעה ולנתח מערכות שהוכרעו באמצעות תחבולות מצביאותיות מבריקות: תחבולת וושינגטון במערכת טרנטון, תחבולת וינפילד סקוט בכיבוש מקסיקו סיטי, תפניתו המהירה של פטון בקרב הבליטה, הנחיתה שתכנן מקארתור באינצ׳ון ותחבולת שוורצקופ במלחמת המפרץ הראשונה. גם המערכות שצה"ל ניהל במאה שעברה הם מקור עשיר בתחבולות והכרעות, מהן מבריקות. 

לאחר מכן, אם האמריקנים יסכימו לכך, יוכלו מצביאים משתי המדינות לבחון יחד, על יסוד המודיעין העדכני, רעיון תחבולני להכרעה מהירה של מערכת המלחמה האיראנית — באמצעים העומדים לרשות ארצות הברית וישראל - עיקרם אמצעי ירי-מנגד, ובלי לחרוג ממטרות המלחמה שנקבעו.

סמינר חירום הנערך בעיצומה של מלחמה אינו יכול להימשך יותר משעות אחדות. הוא עשוי להתניע חשיבה הכרעתית ולהביא להגיית רעיון מערכתי, אך אינו יכול להשלים פערי ידע ומיומנות שנוצרו במשך יותר משני עשורים של התרחקות בשני הצבאות מדוקטרינת ההכרעה.

לכן סמינר כזה יכול להיות רק מענה מיידי, לא תיקון יסודי. מאמר המשך יציג הצעה רחבה יותר לשיקום המצביאות שדוקטרינת ההתשה ניוונה, בהתבסס על ניסיון העבר שנצבר בצבאות ארצות הברית וישראל בשקום מקצועיות מצביאי הצבאות.

אין צורך בעוד רשימת מטרות לענישה חזקה יותר של איראן. יש צורך בהגדרה מחודשת של הבעיה ובמצביאים שיֵדעו לפתור אותה.

סנטקום ביקש רעיונות להרחבתה ולהעמקתה של ענישת איראן. ישראל יכולה להעמיד לרשותו הצעה אחרת; לא עוד מטרות, אלא מפתח: מעבר מענישה מרתיעה, גריעה והתשה — להכרעה מהירה.