בלי הכרעה — מי יפרק את חמאס?

אי אפשר להסב מבחירה את צה״ל לצבא התשה, ובכך לוותר על הכרעת האויב ועל הכנעתו בתנאינו בשדה הקרב — ואז לצפות, במעין הוקוס פוקוס, לממש את מטרות המלחמה ולהכניעו בתנאינו באמצעות משא ומתן מדיני

ביממה האחרונה מתפתח בישראל ויכוח ציבורי ער על מצב הסיום של המלחמה נגד חמאס ברצועת עזה. במרכזו עומדת מפת הדרכים לפירוק חמאס מנשקו, נסיגת צה״ל מן הקו הצהוב, העברת האחריות ברצועה לממשל פלסטיני טכנוקרטי ולכוח ייצוב בין־לאומי, ופתיחת הדרך לשיקומה של עזה.

תושבים וראשי רשויות בנגב המערבי מזהירים מפני התקדמות בתהליך השיקום כל עוד חמאס לא פורק מנשקו ולא איבד את כוחו הצבאי והשלטוני. לטענתם, כל עוד חמאס שולט באוכלוסייה ובמשאבים ומוסיף לקיים את מנגנוניו מעבר לקו הצהוב, הוא יכול לנצל את השיקום כדי להתארגן מחדש. כוח בין־לאומי שאינו רוצה ואינו מסוגל להילחם בחמאס עלול להגביל את חופש הפעולה של צה״ל בלי להסיר את האיום הנשקף ליישובי העוטף.

הממשלה משיבה כי הקו הצהוב לא יוזז עד שחמאס יפורק מנשקו וממנהרותיו ורצועת עזה תפורז. היא גם מתחייבת להמשיך במדיניות החיסולים מן האוויר. לשיטתה, השליטה הצבאית בשטח משמשת ערובה לביצוע ההסכם ומנוף שבאמצעותו ניתן לכפות על חמאס תהליך מדורג של פירוק. רק עם התקדמות הפירוז תתקדם גם הנסיגה הישראלית.

מבקרי הממשלה מצביעים, לעומת זאת, על הפער שבין ההצהרה הישראלית לבין העמימות שבמפת הדרכים: האם כל הנשק, לרבות הנשק הקל, יימסר ויוצא משימוש, או שמא חלקו רק יאוחסן; מי ישמיד את המנהרות ואת מתקני הייצור; מי יאכוף את ההסכם אם חמאס יסרב לקיימו; והאם הנסיגה ופירוק הנשק ייעשו בזה אחר זה, כפי שדורשת ישראל, או במקביל, כפי שעולה מדברי נציגי מועצת השלום.

בתוך הוויכוח הזה הציב הרמטכ״ל לשעבר גדי איזנקוט מבחן פשוט ונכון: כל הסכם צריך להיבחן לפי השאלה אם הוא משיג את מטרות המלחמה — השמדת כוחו הצבאי־שלטוני של חמאס או פירוקו. כל תוצאה פחותה מכך היא כישלון.

זו נקודת המשען הארכימדית של הדיון. היא גם מגלמת את לב המחדל הביטחוני הגדול, שאסון 7 באוקטובר היה רק קצה הקרחון שלו.

את תוצאות ההכרעה אי אפשר להפיק במשא ומתן

כדי להשיג את מטרת המלחמה — הסרת האיום — היה צריך להכריע את חמאס, לשלול ממנו את היכולת להמשיך להילחם באפקטיביות, ורק אז להכתיב לו את תנאי הכנעתו ופירוקו. כך פעלה ישראל במלחמות המאה הקודמת.

אפילו במלחמת יום הכיפורים, שבה הופתע צה״ל וספג בתחילתה כישלונות טקטיים קשים, הוא לא הוכרע ברמה האופרטיבית. הוא התאושש, העביר את המלחמה לעומק שטחי האויב, כיתר את הארמייה השלישית במצרים והגיע בעומק סוריה למצב שאיים ישירות על דמשק. ההישגים האופרטיביים הללו אפשרו לישראל לסיים את המלחמה מעמדת כוח ולהכתיב תנאי הפסקת אש שהאויב לא היה יכול לכפות עליה לאחר הישגיו הראשוניים.

יש להבחין כאן בין הכרעה להכנעה. הכרעה היא שלילת יכולתו של האויב להמשיך להילחם באפקטיביות. הכנעה היא קבלת תנאי הסיום המוכתבים לו בעקבות הכרעתו. צירופן יוצר ניצחון חרוץ — conclusive victory — שבטעות מכונה לעיתים ״ניצחון מוחלט״.

״חרוץ״ מתאר את תוצאת המלחמה: הושגה הכרעה המאפשרת לכפות את תנאי סיומה. ״מוחלטת״ מתארת, לעומת זאת, סוג מלחמה והיקף יעדים. ניצחון חרוץ נדרש אפוא לא רק במלחמה מוחלטת, אלא גם בשתי צורות המלחמה המציאותיות האחרות — מלחמה מוגבלת ומלחמה טוטאלית. בכל אחת מהן משתנים היעדים ותנאי הסיום, אך כדי לכפותם נדרשת הכרעה צבאית היוצרת יחסי כוחות שאינם מותירים את השגתם תלויה ברצונו הטוב של האויב.

כאשר האויב לא הוכרע והוא מוסיף להחזיק בכוח צבאי, במערכת שלטונית, באוכלוסייה ובמשאבים, אין מכתיבים לו תנאי כניעה. מנהלים עמו משא ומתן. הוא יכול לסרב, להתמקח, לדרוש תמורות, להתנות את פירוקו בנסיגת ישראל ולהמתין לכך שהלחץ הבין־לאומי יעשה למענו את מה שלא הצליח להשיג בשדה הקרב.

לכן עצם השאלה אם חמאס יסכים להתפרק מנשקו מלמדת שהמלחמה לא השיגה את תכליתה. אילו הוכרע, פירוקו לא היה תלוי בהסכמתו, ברצונן של קטר וטורקיה או בנכונותו של כוח בין־לאומי לאכוף עליו את ההסכם.

בין מלחמת הכרעה למלחמת התשה

ההבדל בין מלחמת הכרעה למלחמת התשה אינו רק הבדל בקצב הלחימה, בעוצמת האש או במספר המטרות המותקפות. הוא הבדל בתכלית המלחמה.

מלחמת הכרעה נועדה לשלול במהירות את יכולתו האפקטיבית של האויב להמשיך להילחם. היא מבקשת לזהות את מרכז הכובד של מערכת המלחמה שלו, למוטטו ולחולל בעקבות זאת קריסה מערכתית. לאחר שהאויב איבד את יכולתו לפעול כמערכת מלחמה, אפשר לכפות עליו את תנאי הסיום גם אם רצונו להילחם לא השתנה.

מלחמת התשה נועדה לתכלית שונה לחלוטין. בהיעדר יכולת או רצון להכריע היא מנחילה לאויב הצטברות של גריעה, נזק, ענישה וכאב, בתקווה שיחליט כי מחיר המשך המלחמה נעשה גבוה מדי ויסכים להפסיקה. היא אינה שוללת ממנו את יכולת הלחימה אלא מנסה לשנות את רצונו להשתמש בה. משום כך היא מסתיימת בשולחן הדיונים: ההסכמים אינם מוכתבים לאויב אלא נדונים עמו.

מאז תפיסת ההפעלה שאומצה בצה״ל באמצע העשור הראשון של המאה, ובאה לידי ביטוי מובהק במלחמת לבנון השנייה, הוסב צה״ל בהדרגה מצבא הכרעה שנועד להסיר איומים בעומק שטחי האויב באמצעות מהלכים אופרטיביים יבשתיים מכריעים, לצבא גריעה, התשה והרתעה המבוסס במידה רבה על ירי מנגד.

במקום לתחבל כיצד למוטט במהירות את מערכת המלחמה של האויב, הוא ביקש להפעיל עליו רצף של מכות מדודות וכואבות כדי לשנות את רצונו להילחם. בהתאם לכך נוון וצומצם הדרג המתמרן היבשתי — מקור עוצמתו של צה״ל המכריע ואבן הראשה של מלחמות ההכרעה שניהל במאה הקודמת — ואילו האש מנגד, המודיעין למטרות והיכולת לגרוע נכסים ופעילים הועצמו.

שלוש יכולות שאבדו

הסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא התשה והרתעה שללה מישראל שלוש יכולות ביטחוניות הקשורות זו בזו.

הראשונה היא היכולת להסיר איומים בעודם באיבם במלחמת מנע. במקום ליזום מלחמת מנע מעבר לגבול לפני שהאיום יגדל לממדים המקשים מאוד על הסרתו, ישראל השלימה עם התעצמותם של חמאס וחיזבאללה וניסתה לרסנם באמצעות הרתעה, הכלה וסבבי גריעה. האיומים שלא הוסרו ב־2006 וב־2014 צמחו במשך השנים למערכות צבאיות גדולות ומבוצרות, מעל הקרקע ומתחתיה.

השנייה היא היכולת להגן על יישובי הגבול מפני מתקפת פתע יבשתית של הדרגים המתמרנים שנוספו לצבאות חמאס וחיזבאללה. לישראל אין עומק אופרטיבי המאפשר לה להכיל מתקפה יבשתית בשטחים ריקים ולהתאושש לאחר מכן. תורת הגנה מקצועית חייבת להניח שהמגן עלול להיות מופתע בעיתוי ההתקפה, במקומה ובעוצמתה, ושקו המגע הקדמי עלול להיפרץ.

לכן הגנת היישובים אינה יכולה להישען על מודיעין, גדר ואש מנגד בלבד. בהיעדר עומק נקבע בתפיסת ההגנה הלאומית של ישראל כי איומים אפשריים יוסרו בעודם באיבם באמצעות מלחמת מנע יזומה בעומק שטחי האויב. אולם מדיניות זו לא יושמה, ובשל ניוונו וצמצומו של הדרג המתמרן היבשתי נשללה בהדרגה גם היכולת ליישמה.

כך נותרו יישובי הנגב המערבי, וגם יישובי הצפון, ללא הגנה אמיתית מפני התרחיש המקצועי המחייב: ההרתעה קורסת, ההתרעה נכשלת, קו המגע נפרץ — ויישובים נכבשים במהירות.

השלישית היא היכולת להסיר את האיום באמצעות מתקפת־נגד מאוחרת, לאחר שלא הופעלה מלחמת מנע וההגנה נכשלה. כאשר התברר ב־7 באוקטובר שחמאס לא הורתע ושמערכת ההגנה קרסה, נדרש צה״ל לכבוש במהירות את מרחבי המפתח ברצועה, למוטט את המערכת הצבאית־שלטונית של חמאס ולשלול ממנה את היכולת להמשיך להילחם.

אולם צבא שכוחותיו נבנו במשך שנים לגריעה, לפשיטות מוגבלות ולירי מנגד התקשה להעמיד דרג מתמרן יבשתי כשיר ובהיקף הדרוש למהלך הכרעה מהיר ברצועה שרושתה במשך שנים במערכת מנהרות מסועפת. כך קרה גם מול המערכת הצבאית האדירה שבנה חיזבאללה בלבנון.

התוצאה היא מעגל סגור: ישראל נמנעה מהסרת האיומים כאשר עוד היה קל יחסית להסירם; בהיעדר עומק לא הייתה יכולה לבנות בשטחה הגנה שתוכל למנוע את התממשותם אם ההרתעה וההתרעה ייכשלו; וכאשר התממשו, חסרה לה היכולת המתאימה להסירם במהירות באמצעות מתקפת־נגד מכריעה.

כך נותרה ישראל ללא אף אחת משלוש שכבות הביטחון שנדרשו לה: לא מלחמת מנע להסרת האיום בעודו באיבו, לא הגנה המסוגלת למנוע את כיבוש היישובים לאחר שההרתעה וההתרעה קרסו, ולא מתקפת־נגד מכריעה להסרת האיום לאחר שהתממש ולהכתבת תנאי ישראל לאויב.

לא מתקפת מנע, לא הגנה ולא מתקפת־נגד. כלום, מלבד גדר מערכת למניעת חדירתם של מחבלים בודדים שכצפוי קרסה ונחדרה בפתיחת המתקפה.

המבחן הנכון חושף כשל מערכתי

המבחן שהציב איזנקוט להסכם נכון לחלוטין. אם בסיום התהליך חמאס מוסיף להתקיים כמערכת צבאית־שלטונית, גם אם מצומצמת, מוכה וחבולה, המסוגלת להשתקם, להתארגן ולחדש את האיום, מטרת המלחמה לא הושגה.

אולם אם מיישמים את המבחן ברצינות, אי אפשר להפעילו רק על ההסכם המתגבש בשולחן המשא ומתן. יש להחילו גם על תפיסת המלחמה שהביאה את ישראל אל השולחן בלי שחמאס הוכרע.

מי שהציב את המבחן אינו פרשן חיצוני לתהליך שהוליד את הפער בין מטרת המלחמה לתוצאתה. הוא עצמו שירת בשנים שבהן הוסב צה״ל מצבא הכרעה לצבא גריעה, התשה והרתעה, ובהמשך כיהן כרמטכ״ל. דווקא משום כך, הכרתו כיום בצורך להחיל את מבחן ההכרעה נושאת משקל מיוחד: היא הודאה מבפנים בכך שהתהליך שהוא היה חלק ממנו הרחיק את הצבא מהיכולת שהוא עצמו מגדיר כתנאי הכרחי להצלחה. אך אין מדובר בכשל אישי שלו בלבד, ואף לא בכשל של רמטכ״ל יחיד. מדובר בתהליך מערכתי שנמשך שנים רבות, תחת רמטכ״לים, אלופים, שרי ביטחון וממשלות מתחלפים.

במהלך התהליך הזה החליפה המערכת הצבאית את השאלה כיצד למוטט את מערכת המלחמה של האויב בשאלה כיצד לגרוע מיכולותיו, להכאיב לו ולהרתיעו מהמשך הלחימה. בהתאם לכך הועדפו אש מנגד, מודיעין למטרות, חיסולים ופשיטות מוגבלות, ואילו הדרג המתמרן היבשתי — הכוח שנועד להעביר את המלחמה לעומק שטח האויב ולהכריעו — נוון וצומצם.

מלחמת לבנון השנייה חשפה את תוצאות השינוי. המלחמה הסתיימה בלי שחיזבאללה הוכרע ובלי שישראל יכלה להכתיב לו את תנאי סיומה. התנאים נקבעו בהחלטת מועצת הביטחון 1701, ואכיפתם נמסרה במידה רבה לידי ממשלת לבנון והקהילה הבין־לאומית. חיזבאללה לא פורק מנשקו, ובשנים שלאחר מכן הגדיל מאוד את כוחו הצבאי מעל הקרקע ומתחתיה.

ועדת שומרון, שחקרה את תפקוד המטכ״ל במלחמה, קבעה (2007) כי בשנים שקדמו לה התפתחה בצה״ל תפיסת הפעלה שהעדיפה אש מנגד והשפעה על תודעת האויב על פני תמרון מכריע, וכי בעקבותיה דוללו והוזנחו כוחות היבשה. מסקנותיה חייבו למעשה את השבת יכולת ההכרעה לצה״ל — אך השינוי הנדרש לא מומש.

מסמך הסבת צה"ל מצבא הכרעה לצבא התשה שנקרא ״תפיסת ההפעלה״ אמנם נגנז, אך ההיגיון שעמד בבסיסו לא נעלם. המערכת הצבאית הוסיפה לבנות את כוחה ולהפעילו בעיקר לשם גריעה, ענישה והרתעה. במקום לשלול מן האויב את יכולתו להילחם, היא ביקשה להעלות את מחיר השימוש ביכולת זו עד שישנה את רצונו.

דוקטרינת הדאחייה — ענישה במקום הכרעה

ההיגיון הזה קיבל לאחר מלחמת לבנון השנייה ביטוי מובהק בדוקטרינת הדאחייה.

על פי הדוקטרינה, במלחמה הבאה יופעל כוח אש רב ולא־פרופורציונלי נגד תשתיות ומרחבים שמהם פועל האויב. תכליתו אינה בהכרח למוטט במהירות את מערכת המלחמה של האויב ולשלול ממנו את היכולת להמשיך להילחם, אלא להנחיל לו ולסביבתו נזק כבד כל כך, עד שהמחיר ישנה את רצונו וירתיעו מהמשך הלחימה.

בכך מגלמת דוקטרינת הדאחייה את המעבר מהכרעה להתשה ולהרתעה. במקום לתחבל כיצד לשלול מן האויב את יכולת הפעולה, היא מבקשת להכאיב לו עד שיחליט שלא להשתמש בה. מרכז הכובד עובר מן המערכת הצבאית של האויב אל חישובי הכדאיות שלו: לא כיצד למוטט את כוחו, אלא כיצד לגרום לו להגיע למסקנה שמחיר הפעלתו גבוה מדי.

זוהי תפיסה מפתה במיוחד לצבא המבקש להימנע מתמרון יבשתי עמוק ומן האבדות הכרוכות בו. היא מאפשרת להפעיל עוצמת אש גדולה מן האוויר, לפגוע בנכסים רבים ולהציג הישגים כמותיים מרשימים — מספר מטרות שהותקפו, פעילים שסוכלו ותשתיות שנהרסו. אולם כל עוד מערכת המלחמה של האויב מוסיפה לתפקד, הישגים אלה אינם מצטברים בהכרח להכרעה. האויב יכול לספוג את הנזק, לשקם את יכולותיו ולחזור ולהילחם כאשר התנאים נוחים לו.

דוקטרינת הדאחייה אינה אפוא תורת הכרעה אלא תורת ענישה. היא אינה שוללת מן האויב את היכולת להמשיך בלחימה, אלא מבקשת לשנות את רצונו באמצעות איום במחיר כבד. זהו בדיוק ההיגיון של מלחמת התשה: הצטברות של גריעה, כאב ועונש שנועדה להביא את האויב לשולחן המשא ומתן — לא הכרעה המאפשרת להכתיב לו את תנאי הכנעתו.

חיסול מנהיגים אינו הכרעה

לצד הפגיעה בתשתיות הפך סיכול מנהיגים ופעילים בירי מנגד לאחד הכלים המרכזיים בדוקטרינת הגריעה וההתשה. הוא משבש את פעולת האויב, פוגע בניסיונו המצטבר, מאלץ אותו להשקיע בהגנת בכיריו ועלול לחולל בתוכו בלבול ומאבקי ירושה.

אולם חיסול מנהיגים אינו שקול להכרעת הארגון שבראשו עמדו. ארגון צבאי־פוליטי אינו אדם יחיד אלא מערכת הכוללת מפקדות, יחידות, נשק, תשתיות, מקורות מימון, שליטה באוכלוסייה ומנגנון לגיוס ולהכשרת מחליפים. סיכול מנהיג עשוי להחליש את המערכת ולפתוח חלון הזדמנויות להכרעתה; הוא אינו ממוטט אותה בהכרח.

גם כאן ניכר ההבדל בין גריעה להכרעה. הגריעה שואלת כמה מפקדים ופעילים סוכלו וכמה נכסים הושמדו. ההכרעה שואלת אם בעקבות הפגיעה חדלה מערכת המלחמה של האויב לתפקד ואם נשללה ממנה היכולת להוסיף להילחם באפקטיביות.

מבצע הביפרים, הפגיעה במערכי הקשר וסיכול חלק ניכר מצמרת חיזבאללה היו הישגים מודיעיניים ואופרטיביים מרשימים. הם חוללו בארגון הלם עמוק ויצרו לישראל חלון הזדמנויות נדיר. אולם החלון לא נוצל למהלך הכרעה שהסתיים בפירוק המערכת הצבאית של חיזבאללה ובהכתבת תנאי כניעתה.

חיזבאללה נחלש מאוד, אך לא פורק מנשקו, לא ויתר על קיומו כצבא עצמאי ולא נכנע לתנאי ישראל. המערכה הסתיימה בהסכם שנדון בתיווך בין־לאומי, ויישומו הוסיף להיות תלוי בגורמים שאינם ישראל.

מכאן שגם המהלומה המרשימה ביותר אינה הכרעה אם אינה מנוצלת למיטוט מערכת המלחמה של האויב. מבצע הביפרים וסיכול ההנהגה יכלו לשמש מהלכי פתיחה למלחמת הכרעה; כאשר הם נעשים תחליף לה, הם נשארים מהלכי גריעה רבי־עוצמה בתוך מלחמת התשה.

אותו היגיון הופעל גם מול חמאס. סבבי הלחימה נועדו ״להחזיר את ההרתעה״, לגרוע יכולות, לפגוע בנכסים ובפעילים ולדחות את העימות הבא. הם לא נועדו להסיר את האיום באמצעות מיטוט המערכת הצבאית־שלטונית של חמאס. כך יכול היה הארגון לספוג מכות, ללמוד, להשתקם ולבנות במשך שנים מערכת צבאית מבוצרת מעל הקרקע ומתחתיה.

כל מנהיג שסוכל הוחלף באחר, וכל פגיעה בצמרת הארגון לא ביטלה כשלעצמה את מנגנוני הפיקוד, השליטה באוכלוסייה, הגיוס, הנשק והמנהרות. כל עוד המערכת הצבאית־שלטונית מוסיפה להתקיים, רשימת בכירים שסוכלו יכולה להעיד על הצלחות מבצעיות רבות — אך אינה מוכיחה שמטרת המלחמה הושגה.

חיסול מנהיגים יכול לפתוח את הדרך להכרעה, אך אינו יכול להחליף אותה. בלי מהלך המנצל את ההלם כדי למוטט את מערכת המלחמה של האויב, הסיכול נשאר הישג של גריעה — לא ניצחון חרוץ.

כאשר קרסו ההרתעה וההתרעה ב־7 באוקטובר, התבררה חולשתה היסודית של התפיסה: אויב שלא הוכרע נשאר בעל יכולת לבחור מתי לשוב ולהילחם. ואילו צה״ל, שבנה את כוחו לגריעה ולהרתעה במקום להכרעה, התקשה להעמיד במהירות את הכוח היבשתי שנדרש למיטוט המערכת שאותה אפשר במשך שנים לא להסיר אלא רק להרתיע.

מכאן שהפער בין מטרת המלחמה — השמדת כוחו הצבאי־שלטוני של חמאס — לבין תוצאתה אינו מתחיל בהסכם הנדון כעת. הוא נוצר שנים קודם לכן, כאשר צה״ל ויתר על ההכרעה כתכלית המארגנת של בניין כוחו והפעלתו.

המבחן שהוצב להסכם צריך אפוא לשמש גם לבחינתה של תפיסת המלחמה המערכתית כולה: אם צה״ל נדרש להסיר את האיום, מדוע נבנה והופעל במשך שנים כדי להתיש את האויב ולהרתיעו, ולא כדי להכריעו?

הקו הצהוב אינו הכרעה

הקו הצהוב הוא נכס טריטוריאלי ומנוף לחץ חשוב, אך הוא אינו הכרעה. כל עוד חמאס מוסיף להתקיים כמערכת צבאית־שלטונית מעברו האחר, הוא יכול להמשיך להילחם, לסרב להתפרק, להתנות תנאים ולהמתין לשינוי הנסיבות. השאלה מי יפרק אותו אינה שאלה משפטית או דיפלומטית בלבד. היא השאלה הצבאית שלא נענתה במהלך המלחמה.

הבטחת הממשלה להמשיך בחיסולים מן האוויר אינה משיבה על השאלה. חיסולים יכולים לגרוע מפקדים, לשבש פעילות ולהכאיב לארגון, אך הם אינם מפרקים כשלעצמם את מערכת המלחמה שלו. הצגת המשך החיסולים כתחליף להכרעה מלמדת שהמערכת מוסיפה להציע את אותו כלי שהביא אותה למצב הנוכחי: עוד גריעה, עוד ענישה ועוד תקווה שהאויב ישנה את רצונו.

אם הממשלה אכן עומדת על פירוקו המלא של חמאס, עליה להבהיר לא רק איזה תנאי היא דורשת ממנו, אלא איזו יכולת ישראלית תכפה עליו את התנאי אם יסרב. אם אין לכך תשובה, אין מדובר בתוכנית להסרת האיום אלא בתקווה שהאויב יסכים מרצונו לוותר על הכוח שהמלחמה לא שללה ממנו.

אי אפשר להסב מבחירה את צה״ל לצבא התשה, ובכך לוותר על הכרעת האויב ועל הכנעתו בתנאינו בשדה הקרב — ואז לצפות, במעין הוקוס פוקוס, לממש את מטרות המלחמה ולהכניעו בתנאינו באמצעות משא ומתן מדיני. זהו מקרה מובהק של מעשה זמרי וציפייה לשכר כפינחס.

https://www.misgavins.org/shai-an-agreement-is-not-a-substitute-for-a-decision/