הר מכוש: להוציא מֵעַז מתוק
English translation following the Hebrew article
כשהטכנולוגיה נתקלת בהר — המצביאות צריכה לעקוף אותו
ארצות הברית נחושה לפגוע קשות — ואולי אף להשמיד — את המתקן הגרעיני בהר מכוש שבקרבת נתנז, והצדק עמה. אם אכן הועברו למנהרותיו אלפי צנטריפוגות, ואם מאוחסנים בו ציוד גרעיני או חומר מועשר, הרי שהמתקן נועד לשמר את היכולת האיראנית לשקם את תוכנית הגרעין גם לאחר הפגיעה באתרים האחרים. נטרול יכולת זו הוא הראשון מבין שלוש מטרות המלחמה באיראן.
אולם כמו כל נכס החיוני למימוש אינטרס אסטרטגי, גם המתקן בהר מכוש מוגן היטב. על פי ההערכות, הוא חצוב בעומק של כמאה מטרים מתחת לסלע — מעבר ליכולת החדירה המיוחסת אפילו לפצצות חודרות הבונקרים הכבדות ביותר המצויות כיום בידי ארצות הברית. משום כך הפך ההר לאתגר הטכנולוגי העומד במרכז הדיון התקשורתי והצבאי המלווה את המלחמה.
אבל מעז עשוי לצאת מתוק. הקושי הטכנולוגי עשוי לכפות על ארצות הברית את מה שהיה עליה לעשות מלכתחילה: לעבור מחשיבה נקודתית של פגיעה במטרות לחשיבה מערכתית של הכרעת מערכות.
ההיסטוריה הצבאית מספקת דוגמאות רבות לנכסים חיוניים שהוגנו במידה כזאת שחיסולם הישיר נעשה קשה מאוד, ולעיתים כמעט בלתי אפשרי. ההגנה המרבית יצרה אמנם אתגר טכנולוגי, אך בראש ובראשונה היא יצרה אתגר מצביאותי.
המומחיות הטכנולוגית מתמקדת בשאלה: מה יאפשר לחדור אל הנכס המוגן ולהשמידו? המצביאות, שמאפיינה הראשי הוא חשיבה מערכתית, מוסיפה שאלה אחרת: מה יאפשר לנטרל את הנכס, לבודדו או להפכו לחסר ערך — גם בלי להשמידו — באמצעות מיטוט המערכת שבמסגרתה הוא מתקיים ושאותה הוא נועד לשרת?
קו מז'ינו: המבצר שנותר עומד והמדינה נפלה
הדוגמה הראשונה העולה על הדעת היא קו מז'ינו. צרפת הקימה לאורך גבולה המזרחי מערכת ביצורים אדירה, בעיקר מגבול שווייץ ועד לוקסמבורג, כדי למנוע פלישה גרמנית ישירה לאזורי אלזס ולורן ולתת לצבאה זמן להתגייס.
הקו לא היה מיזם טיפשי, כפי שנהוג לעיתים להציגו בדיעבד. הוא מילא את ייעודו הטקטי: הגרמנים לא הצליחו לפרוץ בקלות את מערך הביצורים העיקרי. אלא שדווקא משום שהיה מוגן כל כך, לא היה צורך לכובשו.
התוכניות הגרמניות המוקדמות לפלישה למערב היו שמרניות בהרבה והתבססו בעיקר על התקדמות דרך ארצות השפלה. אילו מומשו, הן היו עלולות להוביל להתנגשות חזיתית ממושכת עם עיקר כוחן של צרפת ובריטניה. אריך פון מנשטיין הציע להפוך את התוכנית: למשוך את עיקר הצבאות של בעלות הברית צפונה, לתוך בלגיה, ובאותו הזמן להחדיר את עיקר השריון הגרמני דרך הרי הארדנים — אזור שנחשב בלתי מתאים למעבר מהיר של כוח משוריין גדול ולכן הוגן בדלילות יחסית.
הצלחת המהלך אפשרה לגרמנים לחצות את נהר המז, להגיע אל תעלת למאנש, לנתק את הכוחות הבריטיים והצרפתיים שהתקדמו לבלגיה ולהביא להתמוטטות המערכת הצבאית הצרפתית.
קו מז'ינו עצמו נותר ברובו שלם. חלק ממבצריו עדיין היו כשירים ללחימה כאשר צרפת כבר ביקשה שביתת נשק. הנכס לא הושמד; המערכת שאותה נועד להגן קרסה סביבו. דווקא שלמותו ממחישה את הישגו של התכנון הגרמני: המבצר החזק ביותר נעשה חסר חשיבות בלי שהיה צורך לפצחו.
ויליאם פיט: להכריע את צרפת הרחק מצרפת
דוגמה שנייה מספקת מלחמת שבע השנים בשנים 1756–1763, שהייתה במובנים רבים מלחמת העולם הראשונה של העידן המודרני. בריטניה וצרפת נאבקו לא רק על מאזן הכוחות באירופה, אלא גם על השליטה בצפון אמריקה, באיים הקריביים, בהודו ובנתיבי הסחר העולמיים.
בריטניה הייתה נחותה מצרפת בכוח היבשה ולא הייתה מסוגלת להכריעה באמצעות פלישה ישירה לשטחה. ויליאם פיט האב, שניהל למעשה את האסטרטגיה המלחמתית של בריטניה, הבין כי אין הכרח לתקוף את צרפת במקום שבו הייתה חזקה. יש לתקוף את המערכת המאפשרת לה לממן את עוצמתה ולהחזיק במעמדה הבינלאומי.
פיט ניצל את יתרונותיה של בריטניה: הצי, יכולת הסחר, הנוכחות בצפון אמריקה ומספרם הגדול יותר בה של המתיישבים הבריטים ביחס למתיישבים הצרפתים. במקום לרכז את המלחמה בחזית היבשתית בצרפת, הוא הפך את האימפריה הצרפתית למרכז הכובד: המושבות, בסיסי הצי, נתיבי האספקה והקשרים הכלכליים שבין צרפת לבין נכסיה שמעבר לים.
הבריטים כבשו את קנדה הצרפתית, פגעו במעמדה של צרפת בהודו והשתלטו על מוקדים ימיים ומסחריים. בה בעת הם סבסדו את פרוסיה, שנשאה בחלק גדול מעול הלחימה היבשתית באירופה. בדרך זו הפעילה בריטניה את עוצמתה במקום שבו היה לה יתרון, וכפתה על צרפת להיאבק במערכת עולמית שלא הייתה מסוגלת להגן על כל חלקיה בעת ובעונה אחת.
גם כאן לא הוכרעה צרפת באמצעות פריצת מערך הגנה בחזיתה. היא הוכרעה באמצעות פירוק המערכת האימפריאלית והכלכלית שהעניקה לה את עוצמתה. המלחמה הסתיימה בעליית בריטניה למעמד המעצמה הימית והאימפריאלית המובילה בעולם.
החרמון: שתי מטרות שנתפסו בנפרד במקום מערכת אחת
דוגמה שלישית, מן הרמה הטקטית, מספק המבצע להשבת מוצב החרמון במלחמת יום הכיפורים.
הסורים, שהבינו היטב את חשיבותו המבצעית והמוראלית של המוצב הישראלי, הקימו במדרונות המובילים אליו מערך הגנה צפוף וחזק. הניסיון הראשון להשיבו, ב־8 באוקטובר 1973, נעשה בחיפזון ונבלם כבר במרחב ההגנה הקדמי.
לקראת הניסיון השני, ב־21 באוקטובר, ריכז צה"ל כוח גדול בהרבה. התוכנית כללה את כיבושם של שני מוצבים: המוצב הישראלי שנפל לידי הסורים והמוצב הסורי שמעליו. אולם מתכנן המבצע לא זיהה את הקשר המערכתי ביניהם. הוא התייחס אליהם כשתי מטרות נפרדות, ולפיכך הטיל על שתי חטיבות שונות לתקוף ולכבוש כל אחד מהם בנפרד.
חטיבת גולני תקפה את המוצב הישראלי מחזיתו — מלמטה למעלה, נגד מערך סורי מוכן שנהנה מיתרון הגובה. המוצב נכבש לבסוף, אך במחיר כבד. במקביל הונחת כוח מחטיבת הצנחנים בעורפו של המוצב הסורי העליון וכבש אותו כמעט ללא אבדות.
רק לאחר כיבוש המוצב הסורי הבחין מפקד הצנחנים במבנה המערכתי של מרחב החרמון. מרכז הכובד של המערכת הסורית היה המוצב הישראלי, שהחזקתו שללה מישראל נכס מודיעיני ומבצעי חשוב והעניקה לסוריה הישג מוראלי ניכר. אולם יכולתו של המוצב להוסיף ולהחזיק מעמד נשענה על שני נכסים חיוניים: המוצב הסורי שמעליו והציר שקישר את שני המוצבים לעומק הסורי ושימש לתגבור, לאספקה ולנסיגה.
מפקד הצנחנים הציע אפוא להמשיך מן המוצב הסורי שנכבש אל המוצב הישראלי — מלמעלה למטה ומעורפם של מגיניו — ובמקביל לנתק את הציר המוביל לסוריה. הצעתו לפי הידוע נדחתה כנראה. אילו התקבלה, ייתכן שהיה אפשר להשיב את המוצב הישראלי במחיר נמוך בהרבה מזה שנגבה בהסתערות החזיתית במעלה ההר.
חשיבה מערכתית מצביאית כבר בשלב התכנון הייתה עשויה להוביל לתוכנית שונה לחלוטין: במקום להטיל על שתי חטיבות לכבוש בנפרד שתי מטרות, אפשר היה להטיל על חטיבה אחת לכבוש את המערכת כולה. תחילה הייתה החטיבה תוקפת את המוצב העליון - הסורי דרך התורפה שבעורפו; לאחר מכן חוסמת את הציר לסוריה; ולבסוף ממשיכה אל המוצב הישראלי מעורפו, מן המקום הגבוה אל הנמוך.
נקודת ההכרעה בקרב לא הייתה אפוא פריצת חזיתו של המוצב הישראלי, אלא ההשתלטות על המוצב הסורי העליון וניתוק הציר לסוריה. בנקודה זו הייתה הכף מוטה: המוצב הישראלי שהוחזק בידי הסורים היה מאבד את הגנתו המערכתית, את הקשר שלו לעורף ואת יכולתו לקבל תגבור או לסגת. ייתכן שהיה מוסיף להילחם זמן־מה, אך כבר לא היה מסוגל למנוע את נפילתו. משיקול זה כנראה החליט מפקד הגדוד הסורי לנטוש את לוחמיו ולהימלט לעבר סוריה.
זהו בדיוק ההבדל בין חשיבה טכנית הרואה מטרות לבין חשיבה מצביאותית הרואה מערכות. החשיבה הטכנית זיהתה שני מוצבים, הקצתה כוח לכל אחד מהם וניסתה לכבוש כל מטרה בנפרד. החשיבה המצביאותית הייתה מזהה את מרכז הכובד, את הנכסים החיוניים ואת נקודת ההכרעה — וממוטטת את המערכת כולה באמצעות השתלטות על הרכיבים שקבעו את יכולתה להתקיים.
לא לפצח את ההר — לנתק אותו ממערכתו
גם המתקן הקבור בהר מכוש עשוי ליפול כפרי בשל אם המלחמה באיראן תנוהל לא על פי דוקטרינה של גריעה, שחיקה, ענישה ועלייה הדרגתית במדרגות ההסלמה, אלא על פי דוקטרינה של הכרעה מהירה.
בדוקטרינת הגריעה, כל נכס איראני מטופל כמעט כבעיה נפרדת: מנסים לאתרו, לחדור אליו ולהשמידו. כאשר מתגלה נכס החסין בפני אמצעי התקיפה הקיימים, הוא מוצג כמבוי סתום טכנולוגי המחייב פיתוח פצצה חזקה יותר, מציאת נקודת חדירה אחרת או פגיעה חוזרת באתר. מאחר והמערכת הכללית לא הוכרעה, במוקדם או במאוחר, האתר שב ומשוקם.
בדוקטרינת ההכרעה, לעומת זאת, הר מכוש אינו מטרה העומדת בפני עצמה. הוא רכיב בתוך מערכת מדינית, צבאית, כלכלית, אנרגטית, לוגיסטית ומדעית. ערכו תלוי ביכולתה של איראן לספק לו חשמל, כוח אדם, ידע, חומרי גלם, תחבורה, תקשורת, אבטחה ופיקוד — ובעיקר ביכולתו לשרת משטר ומערכת גרעינית שעדיין מסוגלים לפעול.
ארצות הברית אינה חייבת אפוא לבחור בין ויתור על הר מכוש לבין ניסיון לפצחו בכל מחיר. היא יכולה לשנות את המסגרת שבתוכה הבעיה נדונה: לא להתמקד בהשמדתו של רכיב מוגן יחיד, אלא בנטרול המערכת המעניקה לו את יכולתו לפעול ואת ערכו האסטרטגי.
הכרעה מערכתית כזאת מחייבת בליץ תקיפה מרוכז וסימולטני נגד מרכזי הכובד והנכסים החיוניים של המערכת האיראנית הניתנים לנטרול. התכלית איננה לצבור עוד ועוד מטרות שנפגעו, אלא לחולל במערכת - כנדרש לאור עקרון מלחמה 'רציפות והמשכיות' - הלם שישבור בעת ובעונה אחת את קשרי הפיקוד, התיאום והתלות ההדדית בין רכיביה.
כאשר קשרים אלה קורסים, המערכת חדלה להיות מערכת והופכת לאוסף של פריטים בלתי מחוברים. חלקם עשויים להישאר שלמים ואף להיות כשירים מבחינה טכנית, אך הם אינם מסוגלים עוד לפעול בתיאום, לתמוך זה בזה ולהפיק את העוצמה הסינרגטית שנוצרה קודם לכן מן השילוב ביניהם. זהו ההבדל בין גריעת רכיבים לבין הכרעת מערכת: הגריעה מקטינה בהדרגה את מספר הפריטים העומדים לרשות האויב; ההכרעה שוללת ממנו את היכולת להפוך את הפריטים שנותרו לעוצמה אפקטיבית.
במצב כזה גם המתקן בהר מכוש עשוי להישאר שלם מבחינה פיזית אך לאבד את ערכו האסטרטגי. הוא יהיה מבודד ממקורות הכוח, הידע, הפיקוד והתמיכה המאפשרים את הפעלתו. בהמשך יהיה אפשר לפקח עליו, לפרקו במסגרת הסדר סיום או לטפל בו באמצעים אחרים. כמו קו מז'ינו, הוא עלול להישאר מבוצר היטב — בתוך מערכת שכבר הוכרעה.
הר מכוש מציב בפני ארצות הברית אתגר ממשי, אך הוא גם מעניק לה הזדמנות לתקן את דוקטרינת המלחמה כולה. במקום להוסיף עוד פצצה לעוד תקיפה ולעוד מדרגת הסלמה, עליה לשוב אל עקרונה היסודי של אמנות המלחמה: אין הכרח להשמיד כל נכס חיוני של האויב; יש לשלול מן האויב את היכולת להשתמש בנכסיו למימוש רצונו.
החשיבה הטכנית מחפשת פצצה שתחדור אל המתקן. החשיבה המצביאותית מזהה את מרכזי הכובד ואת הנכסים החיוניים, מנטרלת אותם במהלך סימולטני וממוטטת את המערכת שהמתקן הוא אחד מרכיביה.
השאלה עכשיו היא אם וושינגטון — ואולי גם ירושלים — מוכנות באמת לעבור מן השאלה „איך מפצחים את ההר” לשאלה המצביאותית: „איך מסירים את האיום — גם בלי לפצח את ההר”.
אם יעשו זאת, ינצלו את המבוי הסתום שיצר הר מכוש כדי להחליף את דוקטרינת הטיפוס המייגע במדרגות ההסלמה, בדוקטרינת ההכרעה המהירה של המערכת האיראנית כולה — בין אם המטרה היא להביא לנפילת המשטר הקיים ולהחלפתו, ובין אם היא להשאירו על כנו, אך לשלול ממנו את היכולות המערכתיות הנדרשות להמשך המלחמה ולמימוש האיום הגרעיני. תהא המטרה אשר תהא, ההיסטוריה עוד עשויה להראות שמֵעַז — הר מכוש — יצא מתוק.
Pickaxe Mountain: Out of the Strong, Something Sweet
The United States seeks to destroy a nuclear facility buried too deep for its bombs to penetrate. Yet the crucial question is not merely how to crack the mountain, but how to collapse the system that gives the facility inside it its value.
The United States is determined to severely damage—and perhaps even destroy—the nuclear facility at Pickaxe Mountain near Natanz, and rightly so. If thousands of centrifuges have indeed been transferred into its tunnels, and if nuclear equipment or enriched material is stored there, the facility is intended to preserve Iran’s ability to rebuild its nuclear program even after the strikes on its other sites. Neutralizing this capability is the first of the war’s three objectives in Iran.
Yet like every asset essential to the pursuit of a strategic interest, the Pickaxe Mountain facility is heavily protected. According to estimates, it is buried beneath approximately one hundred meters of rock—beyond the penetration capability attributed even to the heaviest bunker-busting bombs currently in the American arsenal. The mountain has therefore become the technological challenge at the center of the media and military debate surrounding the war.
But something sweet may yet come out of the strong. The technological obstacle may compel the United States to do what it should have done from the outset: move from the point-by-point targeting of individual objectives to systemic thinking aimed at defeating entire systems.
Military history offers numerous examples of vital assets that were so heavily protected that destroying them directly became extremely difficult and sometimes nearly impossible. Maximum protection created a technological challenge, but first and foremost it created a challenge of generalship.
Technological expertise focuses on one question: What will make it possible to penetrate and destroy the protected asset? Generalship—whose defining feature is systemic thinking—adds another: What will make it possible to neutralize, isolate, or render the asset ineffective, even without destroying it, by collapsing the system within which it exists and which it was designed to serve?
The Maginot Line: The Fortress Remained Standing, but the State Fell
The first example that comes to mind is the Maginot Line. France constructed a vast system of fortifications along its eastern frontier, principally from the Swiss border to Luxembourg, to prevent a direct German invasion of Alsace and Lorraine and give the French Army time to mobilize.
The line was not a foolish project, as it is sometimes portrayed in hindsight. It fulfilled its tactical purpose: the Germans could not easily penetrate its principal fortifications. Yet precisely because it was so well protected, there was no need to capture it.
The early German plans for an invasion of the West were far more conservative and were based primarily on an advance through the Low Countries. Had they been implemented, they might have produced a prolonged frontal confrontation with the main French and British forces. Erich von Manstein proposed reversing the plan: draw the bulk of the Allied armies northward into Belgium while sending the main German armored force through the Ardennes—an area considered unsuitable for the rapid passage of a large armored force and therefore defended relatively lightly.
The maneuver enabled the Germans to cross the Meuse, reach the English Channel, sever the British and French forces that had advanced into Belgium, and bring about the collapse of the French military system.
The Maginot Line itself remained largely intact. Some of its fortresses were still capable of fighting when France sought an armistice. The asset was not destroyed; the system it was intended to protect collapsed around it. Its very survival demonstrates the achievement of German planning: the strongest fortress was rendered irrelevant without having to be cracked.
William Pitt: Defeating France Far from France
A second example is provided by the Seven Years’ War of 1756–1763, which was, in many respects, the first world war of the modern era. Britain and France fought not only over the balance of power in Europe, but also for control of North America, the Caribbean, India, and global trade routes.
Britain was inferior to France in land power and could not defeat it through a direct invasion of French territory. William Pitt the Elder, who effectively directed Britain’s wartime strategy, understood that France did not have to be attacked where it was strongest. Instead, Britain had to attack the system that enabled France to finance its power and sustain its international position.
Pitt exploited Britain’s advantages: its navy, commercial capabilities, presence in North America, and the greater number of British settlers compared with French settlers. Rather than concentrate the war on the European land front against France, he turned the French Empire into the center of gravity: its colonies, naval bases, supply routes, and economic links between France and its overseas possessions.
The British conquered French Canada, undermined France’s position in India, and seized maritime and commercial strongpoints. At the same time, they subsidized Prussia, which bore much of the burden of the land war in Europe. Britain thus applied its power where it possessed the advantage and forced France to struggle within a global system whose every component it could not defend simultaneously.
Here, too, France was not defeated by breaching a defensive system on its frontiers. It was defeated by dismantling the imperial and economic system that generated its power. The war ended with Britain’s rise as the world’s leading naval and imperial power.
Mount Hermon: Two Separate Targets Instead of a Single System
A third example, this time at the tactical level, is the operation to recapture the Israeli outpost on Mount Hermon during the Yom Kippur War.
The Syrians, fully aware of the outpost’s operational and symbolic importance to Israel, established a dense and powerful defensive array along the approaches to it. Israel’s first attempt to retake the outpost, on October 8, 1973, was launched hastily and stopped within the forward Syrian defensive zone.
For the second attempt, on October 21, the IDF assembled a much larger force. The plan called for the capture of two positions: the Israeli outpost that had fallen to the Syrians and the Syrian outpost above it. Yet the operation’s planner failed to recognize the systemic relationship between them. He treated them as two separate targets and consequently assigned two different brigades to attack and capture them independently.
The Golani Brigade attacked the Israeli outpost frontally—from the lower ground upward, against a prepared Syrian force enjoying the advantage of elevation. The outpost was eventually recaptured, but at a heavy cost. At the same time, a force from the Paratroopers Brigade was landed behind the upper Syrian outpost and captured it with almost no casualties.
Only after capturing the Syrian outpost did the paratroop commander recognize the systemic structure of the Mount Hermon battlefield. The center of gravity of the Syrian system was the Israeli outpost: holding it denied Israel an important intelligence and operational asset while giving Syria a significant symbolic achievement. Yet the outpost’s ability to continue holding out rested on two vital assets—the Syrian outpost above it and the route connecting both positions to the Syrian rear, which enabled reinforcement, resupply, and withdrawal.
The paratroop commander therefore proposed advancing from the captured Syrian outpost toward the Israeli one—from high ground to low and into the defenders’ rear—while simultaneously cutting the route to Syria. His proposal was rejected. Had it been accepted, the Israeli outpost might have been recaptured at a far lower cost than that exacted by the frontal assault uphill.
Systemic thinking rooted in generalship during the planning stage might have produced an entirely different plan. Instead of assigning two brigades to capture two targets separately, a single brigade could have been tasked with capturing the entire system. It would first have attacked the upper Syrian outpost through the vulnerability in its rear, then blocked the route to Syria, and finally advanced against the Israeli outpost from behind, moving from higher to lower ground.
The point of decision in the battle was therefore not the penetration of the Israeli outpost’s front, but the seizure of the upper Syrian position and the severing of the route to Syria. At that point, the balance would have tipped decisively. The Israeli outpost held by the Syrians would have lost its systemic protection, its connection to the rear, and its ability to receive reinforcements or withdraw. It might have continued fighting for some time, but it could no longer have prevented its own fall. This consideration probably explains the Syrian battalion commander’s decision to abandon his troops and flee toward Syria.
This is precisely the difference between technical thinking, which sees targets, and generalship, which sees systems. Technical thinking identified two outposts, assigned a force to each, and sought to capture each target separately. Systemic military thinking would have identified the center of gravity, the vital assets, and the point of decision—and then collapsed the entire system by seizing the components that determined its ability to function.
Do Not Crack the Mountain—Sever It from Its System
The deeply buried Pickaxe Mountain facility could likewise fall like ripe fruit if the war against Iran were conducted not according to a doctrine of degradation, attrition, punishment, and gradual movement up the escalation ladder, but according to a doctrine of rapid decision.
Under a doctrine of degradation, each Iranian asset is treated almost as a separate problem: locate it, penetrate it, and destroy it. When an asset proves impervious to existing strike capabilities, it is presented as a technological dead end requiring a more powerful bomb, a different point of penetration, or repeated attacks on the site.
Under a doctrine of decision, by contrast, Pickaxe Mountain is not an isolated target. It is a component within a political, military, economic, energy, logistical, and scientific system. Its value depends on Iran’s ability to provide it with electricity, personnel, expertise, raw materials, transportation, communications, security, and command—and above all on its ability to serve a regime and nuclear system that remain capable of functioning.
The United States therefore need not choose between abandoning Pickaxe Mountain and attempting to crack it at any cost. It can change the framework within which the problem is considered: instead of focusing on the destruction of a single protected component, it can neutralize the system that gives that component both its ability to function and its strategic value.
Systemic decision of this kind requires a concentrated blitz of simultaneous strikes against the Iranian system’s centers of gravity and vital assets that can be neutralized. The purpose is not to accumulate an ever-growing tally of damaged targets, but—in accordance with the principle of continuity and momentum in war—to shock the system and simultaneously break the bonds of command, coordination, and interdependence among its components.
Once these connections collapse, the system ceases to be a system and becomes a collection of disconnected parts. Some may remain intact and even technically operational, but they can no longer act in coordination, support one another, or generate the synergistic power previously created by their integration. This is the difference between degrading components and defeating a system: degradation gradually reduces the number of assets available to the enemy; decision deprives the enemy of the ability to transform the remaining assets into effective power.
Under such conditions, the Pickaxe Mountain facility might remain physically intact yet lose its strategic value. It would be isolated from the sources of power, knowledge, command, and support that make its operation possible. It could subsequently be monitored, dismantled under a war-termination agreement, or addressed by other means. Like the Maginot Line, it might remain heavily fortified—inside a system that had already been defeated.
Pickaxe Mountain presents the United States with a genuine challenge, but it also offers an opportunity to correct its entire doctrine of war. Instead of adding another bomb to another strike and another rung on the escalation ladder, Washington should return to a fundamental principle of the art of war: it is not necessary to destroy every vital enemy asset; it is necessary to deprive the enemy of the ability to use its assets to impose its will.
Technical thinking seeks a bomb capable of penetrating the facility. Generalship identifies the centers of gravity and vital assets, neutralizes them simultaneously, and collapses the system of which the facility is merely one component.
The question now is whether Washington—and perhaps Jerusalem as well—is truly prepared to move from asking, “How do we crack the mountain?” to asking the question of generalship: “How do we remove the threat—even without cracking the mountain?”
If they are, they can use the dead end created by Pickaxe Mountain to replace the doctrine of laboriously climbing the escalation ladder with a doctrine aimed at rapidly defeating the entire Iranian system—whether the objective is to bring about the fall and replacement of the current regime, or to leave it in place while depriving it of the systemic capabilities required to continue the war and realize the nuclear threat.
Whatever the objective, history may yet show that out of the strong—Pickaxe Mountain—came something sweet.
תגובות
הוסף רשומת תגובה