רם עמנואל - קולוניאליסט תרבותי?

מי שהיה שותף בכיר למדיניות שהותירה אחריה הרס במזרח התיכון, טלטלה באירופה וגלי הדף באמריקה, מגיע לישראל כדי להטיף לה כיצד להבין את שכניה.

תקציר

בביקורו בישראל הזהיר רם עמנואל כי מדיניות ממשלת נתניהו מסכנת את עתידה של ישראל ואת יחסיה עם ארצות הברית. לביקורתו יש שותפים רבים בישראל, אך עמנואל אינו רק מבקר מן החוץ: כראש סגל הבית הלבן של ברק אובמה הוא היה שותף בכיר לממשל שניסה לעצב את המזרח התיכון על פי הנחות היסוד של הליברליזם המערבי — ושמדיניותו הותירה אחריה שורה של כישלונות קשים.

המאמר טוען כי בבסיס תפיסתו של עמנואל עומד סוג חדש של קולוניאליזם תרבותי. לא קולוניאליזם המבקש לכבוש עמים, אלא כזה המתקשה להאמין שהאחר באמת אחר. מתוך תפיסה פרוגרסיבית המפרקת זהויות של לאום, דת, מסורת וזיכרון היסטורי, הוא מניח שגם חברות אחרות יוותרו בסופו של דבר על זהויותיהן ועל מאבקיהן אם יוצעו להן דמוקרטיה, רווחה ושגשוג כלכלי.

הניסיון במצרים, בלוב, באיראן ובזירה הפלסטינית מלמד אחרת. זהויות לאומיות, דתיות ואידיאולוגיות אינן נעלמות מול תמריצים כלכליים, והניסיון להנדס חברות מבחוץ עלול להסתיים בהתפרקות מדינות, בעקירת מיליונים ובהתפשטות גלי ההדף אל אירופה ואל ארצות הברית עצמה.

המאמר מצביע גם על פער עמוק בשאלת האחריות. עמנואל דורש מנתניהו לשאת באחריות לתוצאות מדיניותו — דרישה לגיטימית — אך אינו מחיל אותו מבחן על המדיניות שהיה שותף לעיצובה ועל תפיסת העולם שהוא ממשיך לייצג.

מעבר לחשבון עם עמנואל עצמו, לראיון יש גם ערך מודיעיני עבור ישראל. הוא חושף את נקודת התורפה של האליטה המטיפה לה: הפער בין הביטחון המוסרי שבו היא שופטת אחרים לבין תוצאות המדיניות שקידמה בעצמה. מכאן נגזרת מסקנה אסטרטגית: ישראל אינה צריכה להסתפק בהתגוננות ובהסברת צדקתה. עליה להעביר את המערכה למגרשם של מבקריה, לחשוף את הכשל הרעיוני ואת תוצאותיו, ולפתוח במתקפת רעיונות על עתידן של החירות, האחריות והזהות במערב.

המאמר המלא

בביקורו האחרון בישראל בחר רם עמנואל, מבכירי המפלגה הדמוקרטית ולשעבר ראש סגל הבית הלבן של הנשיא ברק אובמה, להטיח בישראל ובממשלתה האשמה קשה. ישראל, לדבריו, נמצאת במשבר חסר תקדים, מאבדת את תמיכת ארצות הברית ופוגעת בעתידה משום שממשלתה מתנערת מן הצורך לקדם תהליך מדיני ופתרון קבע מול הפלסטינים.

לביקורתו על מדיניות נתניהו יש שותפים רבים בישראל. אבל כאשר רם עמנואל מגיע לישראל כדי ללמד אותה כיצד לנהוג במזרח התיכון, אי אפשר שלא לשאול שאלה פשוטה: מה למד הוא עצמו מן המדיניות שהיה שותף בכיר לעיצובה?

השאלה הזאת חשובה במיוחד משום שעמנואל אינו רק פוליטיקאי אמריקני בעל דעה על ישראל. הוא היה האיש הקרוב ביותר לנשיא אובמה בשנים שבהן עיצב ממשלו את אחת התפיסות הכושלות ביותר שהופעלו במזרח התיכון: האמונה שאפשר לעצב את חברות האזור מחדש על פי הנחות היסוד של הליברליזם המערבי.

מאחורי המילים המכובסות "חזון מדיני", "אופק אזורי" ו"פתרון מוסכם" מסתתרת אותה הנחת יסוד ישנה: אם רק יוצע לכל אדם הסדר הגיוני מספיק, ביטחון אישי, רווחה כלכלית וזכויות פוליטיות, הוא יבחר בפשרה, יוותר על מאבקים היסטוריים ויתנהג כאזרח ליברלי ורציונלי.

זו אינה רק תמימות. זהו קולוניאליזם תרבותי – קולוניאליזם ללא כיבוש, קולוניאליזם של "שחרור". זהו קולוניאליזם ללא כיבוש — לא מפני שנעדר ממנו הלהט המיסיונרי של מסע צלב, אלא להפך: מפני שהוא מכחיש שיש לו בכלל תוכן אידיאולוגי, ומציג את עצמו כניטרלי, רציונלי, אוניברסלי.

מפרקים זהויות – ומתקשים להבין אותן

שורשיו של הקולוניאליזם הזה נמצאים באחד ממאפייניו הבולטים ביותר של הליברליזם הפרוגרסיבי: פירוק הזהויות. הליברליזם הקלאסי ביקש לשחרר את האדם מעריצות השלטון. הליברליזם הפרוגרסיבי מבקש לשחרר אותו גם מן הזהויות שירש: הלאום, הדת, המסורת, המשפחה והזיכרון ההיסטורי. במקום לראות בהן מסגרות המעניקות לאדם שייכות, משמעות וחובות, הוא נוטה לראות בהן מבני כוח המגבילים את חירותו.

וכאן נולד הפרדוקס. מי ששם לעצמו למטרה לפרק זהויות בחברה שלו, מתקשה להבין את עוצמתן בחברות אחרות. מי שרואה בלאום מבנה חברתי שאפשר לפרק, מניח שגם עמים אחרים יוותרו בסופו של דבר על תביעות לאומיות תמורת שגשוג כלכלי. מי שהפך את הדת לעניין פרטי, מתקשה להבין חברות שבהן הדת היא מקור של זהות, סמכות, חוק ומחויבות היסטורית. ומי שרואה באדם בראש ובראשונה יחיד אוטונומי המחפש רווחה, ביטחון ומימוש עצמי, מניח שגם המצרי, הלובי, האיראני והפלסטיני הם בעצם ליברלים אמריקנים שעדיין לא השתחררו מן המבנים המעכבים אותם.

זהו הבסיס לקולוניאליזם התרבותי של רם עמנואל ושל המחנה הרעיוני שהוא מייצג: לא שנאת האחר, אלא חוסר יכולת להאמין שהאחר באמת אחר. הם אינם רוצים לכבוש אותו. הם רוצים לשחרר אותו מעצמו.

אובמה ידע טוב יותר ממובארק

בעיצומה של ההתקוממות נגד שלטונו של חוסני מובארק, קרא הנשיא אובמה להתחיל את מעבר השלטון "עכשיו". מובארק הזהיר אותו מפני התוצאות. הוא הזהיר את הנשיא האמריקני מכך שהוא אינו מבין את התרבות המצרית ואינו מבין מה יקרה אם יעזוב מיד. בריאיון אחר ניסח את אזהרתו בפשטות: אם אעזוב עכשיו, יהיה כאוס.

אבל אובמה ידע טוב יותר. הנשיא האמריקני, שישב בוושינגטון, היה משוכנע שהוא מבין את שאיפותיו האמיתיות של העם המצרי טוב יותר מן האיש ששלט במצרים במשך שלושים שנה. ממשלו הניח שלאחר סילוקו של השליט הסמכותני ייפתח הנתיב לדמוקרטיה מתונה.

מובארק נפל. בבחירות עלה לשלטון מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים. מצרים נכנסה לטלטלה עמוקה, ובסופו של דבר חזר הצבא למרכז הבמה והקים מחדש משטר סמכותני.

האירוניה קשה להחמצה: בשם קידום הדמוקרטיה סייע הממשל האמריקני להפלת משטר סמכותני; התוצאה הייתה עליית האחים המוסלמים, משבר חריף ולבסוף הקמתו מחדש של משטר סמכותני.

בלוב – הרס גדול יותר

בלוב הייתה התוצאה הרסנית עוד יותר. המערב סייע להפלת משטר קדאפי, אך לא ידע להעמיד במקומו סדר מדיני יציב. המדינה התפרקה למיליציות, מוקדי כוח וממשלים יריבים, ומוסדותיה נשחקו. אסון הסכרים בדרנה, שבו נספו אלפים, היה המחשה טרגית למחירה של מדינה שהתפרקה. ממשל אובמה ידע היטב מה הוא מבקש להרוס. הוא פשוט לא ידע מה ימלא את החלל.

איראן – המחיר בדם ישראלי

גם ביחס לאיראן חזרה אותה תבנית. ממשל אובמה האמין שהסכם הגרעין וההקלה בסנקציות יוכלו לפתוח דרך לשינוי בהתנהלותה של איראן ולהשתלבותה ההדרגתית בסדר האזורי והבינלאומי. רם עמנואל, שכבר לא כיהן אז בממשל אך היה מבכירי המחנה הפוליטי והרעיוני של אובמה, הביע בפומבי תמיכה בהסכם.

בפועל, איראן לא נטשה את שאיפותיה האזוריות ולא הפכה למדינה "נורמלית". ההקלה הכלכלית אפשרה לה להפנות משאבים להמשך פיתוח הגרעין, יכולותיה הצבאיות ולחיזוק רשת השלוחים האזורית שלה — חיזבאללה, המיליציות בעיראק ובסוריה, החות'ים בתימן וגם חמאס, שזכה לאורך שנים לחימוש, מימון ואימון איראניים, וחולל ב־7 באוקטובר 2023 את הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה.

גם כאן, כמו במצרים ובלוב, התבררה הסכנה שבהנחה כי תמריצים כלכליים ופתיחות מדינית יוכלו לרכך משטרים ותנועות בעלי זהות אידיאולוגית עמוקה. איראן קיבלה את ההקלות, אך לא ויתרה על זהותה, על שאיפותיה האזוריות או על מלחמתה באמצעות שלוחים.

והמחיר שולם, הפעם, גם בדם ישראלי.

הבומרנג הגיע לאירופה

אחת התוצאות האסטרטגיות החמורות של התפרקות הסדר המדיני במזרח התיכון הייתה עקירתם של מיליוני בני אדם. גלי הפליטים וההגירה שינו את פניהן הדמוגרפיים, התרבותיים והפוליטיים של מדינות אירופה. אוכלוסיות בעלות זהות דתית-קהילתית חזקה פגשו יבשת שהאליטות שלה החלישו זה שנים את הלגיטימיות של הזהות הלאומית שלהן. נוצרה אסימטריה תרבותית מסוכנת.

מהמזרח התיכון לאמריקה: המפרק והממלא

גם בארצות הברית נוצר מפגש מוזר בין הליברליזם הפרוגרסיבי, שמפרק זהויות ומסורת, לבין האסלאמיזם הפוליטי, שמביא זהות חזקה ותובענית. המפרק מרוקן את הבית, הממלא מגיע עם תוכן חלופי. שניהם רואים במורשת המערבית אויב משותף.

לא רק מוסר כפול

הבעיה בדבריו של עמנואל עמוקה אף מן המוסר הכפול. היא טמונה ביומרה לדרוש מישראל להמשיך לראות את המזרח התיכון דרך המשקפיים של האליטה האמריקנית שהוא מייצג – אותה אליטה שביקשה להנדס חברות ומשטרים בהתאם להנחות מערביות. תוצאות הניסוי הזה ניכרות היטב: מדינות שהתפרקו, חברות שנקרעו, מיליונים שנעקרו.

הפלסטינים אינם אמריקנים שטרם התעוררו

אותו כשל חוזר בגישתו של רם עמנואל לסכסוך הישראלי־פלסטיני. המערב מניח שאם יוצע לפלסטינים הסדר הוגן דיו, הם יסכימו לפשרה; אם יוצע להם שגשוג כלכלי, יעדיפו אותו על פני המשך המאבק; אם תוקם להם מדינה, יוותרו על תביעות שאינן מתיישבות עם קיומה של ישראל.

ייתכן שזה יקרה יום אחד. אבל מדיניות אינה יכולה להתבסס על התקווה שהאחר כבר חושב כמוך, רק מפני שאינך מסוגל לשאת את האפשרות שהוא חושב אחרת.

הדבר בולט במיוחד בשאלת הפליטים. המערב מבין היטב שמימוש מלא של זכות השיבה הפלסטינית לתוך ישראל פירושו חיסולה של המדינה היהודית. לכן הוא דורש למעשה מן הפלסטינים לוותר על מרכיב מרכזי בנרטיב הלאומי שלהם.

בשנים 1967–1987, כפועל יוצא ממדיניותו של משה דיין – מדיניות ה'גשרים הפתוחים' שביקשה לקיים כיבוש שקט, נטול התערבות מרבית בחיי היומיום, תוך שמירה על זרימה חופשית יחסית של אדם וסחורה – היה המרחב הכלכלי בין ישראל לשטחים משולב בפועל, ברמת היחיד, בשני הכיוונים: שיירות של פועלים פלסטינים חצו את כביש אשקלון-תל אביב מדי בוקר, ואלפי ישראלים נהרו בכיוון ההפוך לשווקי ג'נין, שכם וחברון. השילוב הכלכלי הזה לא היה הצעה תיאורטית שהוצעה ונדחתה – הוא התקיים, תפקד, ונמשך כעשרים שנה.

חשוב להבין: דיין לא טעה כפי שטועה עמנואל. הוא לא הניח ששילוב כלכלי יוביל בהדרגה לפתרון מדיני-לאומי או לוויתור על תביעות ריבוניות. להפך – הוא ביקש במכוון תחליף לו: דרך לנהל את הכיבוש ללא הכרעה מדינית. וכך אכן קרה: השילוב תפקד היטב, ובכל זאת לא מנע את פרוץ האינתיפאדה ב-1987. זו ההוכחה הטובה ביותר לכשל בהנחת היסוד של עמנואל: אינטגרציה כלכלית ורצון הדדי ברמת הפרט אינם 'קונים' ויתור לאומי-קולקטיבי. הזהות והשגשוג פועלים על צירים נפרדים – ודיין, בניגוד לעמנואל, ידע זאת מלכתחילה.

הפלסטינים מתארים את אסונם ההיסטורי כאילו נפל עליהם מן השמים, תוך התעלמות מוחלטת מאחריות מנהיגיהם לדחיית אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית לצד מדינה יהודית ופנייתם למלחמה שנועדה להשמדת המדינה היהודית יום לאחר ההכרזה על הקמתה. האסון הוא תמיד מעשה ידיו של האחר.

רם עמנואל נוהג באופן דומה. כאשר מדיניות נתניהו מסתיימת באסון, יש לדעתו כתובת ברורה לאחריות. אבל כאשר המדיניות שהוא עצמו היה שותף בכיר לעיצובה מסייעת לערער סדרים, לפרק מדינות ולהותיר אחריה מיליוני עקורים, חברות מרוסקות ואלפי הרוגים - בהם גם נטבחי 7 באוקטובר — האחריות נעלמת. אלה הופכים ל"תהליכים", ל"טלטלות" ול"תוצאות מורכבות".

החלופה: ריאליזם מזרח־תיכוני המכבד את האחר

החלופה אינה שנאת ערבים, זלזול באסלאם או האמונה שהאזור נידון למלחמת נצח. ההפך הוא הנכון. החלופה היא להפסיק לנסות להפוך את האחר לגרסה שלנו.

ריאליזם מזרח־תיכוני מתחיל בהכרה בכך שחברות שונות פועלות מתוך מסורות שונות, תפיסות שונות של כבוד, סמכות, דת, לאומיות, ניצחון והפסד. הסדר מדיני אינו תחליף ליחסי כוח. הוא נבנה עליהם.

שלום יציב יכול לצמוח כאשר שני הצדדים מבינים מה הם יכולים להשיג ומה לא. זוהי משמעותו העמוקה של קיר הברזל. גם הסכמי אברהם הוכיחו שאין צורך להפוך מדינות ערב לדמוקרטיות ליברליות כדי לקיים איתן יחסים. אפשר לבנות ברית על אינטרסים משותפים, איומים משותפים ותועלת הדדית.

זהו כבוד אמיתי לאחר: לא לדרוש ממנו להפוך להיות כמוך כתנאי לכך שתוכל לחיות לצידו. ישראל תשמור בידיה את האחריות הביטחונית העליונה, תוך מתן אפשרות לפלסטינים לנהל את חייהם האזרחיים בעצמם, על פי תרבותם ובחירתם. זו חלופה מכבדת יותר מהקולוניאליזם הליברלי.

הראיון כחומר מודיעיני

אלא שמעבר לחשבון האישי עם רם עמנואל, לראיון שלו יש ערך נוסף: הוא מספק חומר מודיעיני לתכנון מתקפת ההשפעה הישראלית בארצות הברית. הוא חושף לא רק את עומק הביקורת על ישראל, אלא גם את נקודת התורפה של האליטה המטיפה לה — הפער בין ביטחונה המוסרי המוחלט לבין התוצאות ההרסניות של המדיניות שקידמה בעצמה: לישראל, למזרח התיכון, לאירופה ולארצות הברית.

המסקנה הישראלית אינה צריכה להיות עוד מאמץ להסביר לרם עמנואל ולמחנה שהוא מייצג מדוע ישראל צודקת. עליה להיות הפוכה: להעביר את המערכה למגרשם, לחשוף את הכשל הרעיוני של התפיסה שהם מייצגים ואת תוצאותיה ההרסניות, ולשאול את הציבור האמריקני איזו תפיסת חירות, אחריות וזהות תאפשר לארצות הברית ולמערב לשרוד.

ורם עמנואל עדיין מטיף

רם עמנואל אינו פרשן מהיציע. הוא היה שותף מרכזי בממשל שהוביל את הניסוי הכושל. הניסוי נכשל — ועדיין אין חשבון נפש. הוא דורש מנתניהו אחריות, אך אינו מחיל את אותו מבחן על עצמו ועל המדיניות שהיה שותף בכיר לעיצובה.

לביקורתו יש שותפים בישראל, אך יש הבדל מכריע: אם נתניהו, לשיטתו, מסכן את שלום ישראל — תפיסת העולם שעמנואל מייצג ממשיכה לסכן את שלומה של ארצות הברית ואת שלום ישראל והעולם.

יש לכך גם ממד נוסף, שאינו מהותי בלבד אלא גם סגנוני. עמנואל, כך נראה מן הריאיון הטליוויזיוני עמו, לא דיבר מתוך מתינות של מי שמכיר במורכבות הכישלון שהיה שותף לו, אלא מתוך זחיחות בוטחת. זהו בדיוק ההפך מן הצניעות המתבקשת ממי שמדיניותו הותירה אחריה את התוצאות שתוארו כאן. מי שנכשל בקנה מידה כזה, ומבקש בכל זאת להטיף למדינה אחרת כיצד לנהל את ענייניה, חייב לפחות לגלות היסוס, ספק עצמי ומודעות לגבולות הידיעה שלו. עמנואל לא גילה דבר מכל אלה — ואולי בכך, יותר מכל, הוא ממשיך את אותה תפיסה עצמה שהובילה לכישלונות שתיארנו: ביטחון עצמי שאינו נסמך על עדות, אלא ניזון מהחדר שבו הוא נאמר.

נתניהו חייב דין וחשבון לישראלים. אבל לפני שרם עמנואל מטיף לנו, ראוי שייתן דין וחשבון על תוצאות המדיניות שהיה שותף בכיר לעיצובה.

אלא שספק אם חשבון נפש כזה יגיע. כמו חסידיהן של תפיסות אידיאולוגיות כושלות בעבר, גם רם עמנואל עוד עשוי להסביר שהבעיה לא הייתה במדיניותו — אלא בעמי המזרח התיכון שסירבו להתנהג בהתאם לה.

ומכאן עולה השאלה המעשית: כיצד הופכת ישראל את התובנה הזאת מאבחנה למתקפת רעיונות על הזירה האמריקנית?

על כך — במאמר הבא.