טראמפ בהר ראשמור: האזהרה שהפריעה לחגיגה

שתי המהפכות הדמוקרטיות הגדולות של העת החדשה נאבקות מחדש על בכורתן. תוצאת המאבק תקבע לא רק את דמותה של אמריקה, אלא גם את ערכי הסדר העולמי שהיא עיצבה.

באירוע חגיגי מאין כמותו — ערב חגיגות 250 שנה לעצמאות ארצות הברית — בחר הנשיא דונלד טראמפ להכניס אל החגיגה אזהרה חריפה. במקום להסתפק בזיקוקים, בדגלים ובדברי הלל להישגיה של ארצות הברית, הוא הזהיר מפני התחדשותו של האיום הקומוניסטי והפרוגרסיבי הרדיקלי בתוך החברה האמריקנית עצמה. טראמפ הגדיר את הקומוניזם כאיום קיומי על החירות האמריקנית וכאיום הגדול ביותר שנשקף לארצו.

מדוע להטיל עננה כה כבדה על חגיגת יום הולדתה ה־250 של ארצות הברית?

דווקא ההפרעה הזאת לחגיגה היא שהעניקה לנאום את חשיבותו. טראמפ לא ביקש רק להזכיר לאמריקנים את הישגיהם; הוא ביקש להזהיר אותם מפני האפשרות שהמדינה החוגגת 250 שנות עצמאות תמשיך להתקיים מבחינה מוסדית, אך תחדל להיות אמריקה מבחינה ערכית.

כיום פועלים במערב שני כוחות מנוגדים לכאורה, שעשויים להוביל לאותה תוצאה היסטורית: המפרק הפרוגרסיבי יוצר ריק מוסרי, לאומי וציוויליזציוני, ואילו הממלא הג'יהאדיסטי נכנס אל הריק וממלא אותו בתוכן טוטלי משלו. אין ביניהם ברית או תיאום, ולעיתים הם אף רואים זה בזה אויבים; אך האחד מפרק את הבית, והשני ממתין להיכנס אליו.

בנאומו בהר ראשמור הצביע טראמפ בעיקר על חלקו הראשון של התהליך: איום הפירוק הפנימי של התשתית הערכית של הציוויליזציה האמריקנית.

מה קבוע מראש?

משפט המפתח להבנת המאבק אינו מצוי דווקא בנאומו של טראמפ, אלא בדבריו של זוהראן ממדאני על אמריקה. לדבריו, עוצמתה של ארצות הברית נובעת מיכולתה לקלוט מהגרים ומכך ש״אין בה דבר שקבוע מראש״.

חלקו הראשון של המשפט נטוע עמוק במסורת האמריקנית. אמריקה אכן נבנתה במידה רבה על יכולתה יוצאת הדופן לקלוט מיליוני מהגרים ולהפוך אותם לאמריקנים.

אך החלק השני מעורר שאלה יסודית: אם אין באמריקה דבר שקבוע מראש, מהו הדבר שאליו נקלט המהגר? אם הכול פתוח לשינוי, מהי הזהות שאליה הוא מצטרף? ואם כל דור רשאי להגדיר מחדש את ערכי היסוד של האומה, באיזה מובן מדובר עדיין באותה רפובליקה שנוסדה לפני 250 שנה?

כאן עובר קו השבר האמיתי.

המהפכה האמריקנית לא נועדה לשחרר את האדם מכל גבול. היא נועדה לשחררו משלטון שרירותי כדי שיוכל להיות אחראי לגורלו ולשאת בחובותיו כלפי עצמו, משפחתו, קהילתו והרפובליקה.

החירות האמריקנית נבנתה על גבולות: גבולות לכוחו של השלטון, גבולות לכוחו של הרוב, גבולות לחירותו של היחיד במקום שבו היא פוגעת בחירות זולתו, וגבולות מוסריים שגם המדינה וגם האדם כפופים להם.

מול התפיסה הזאת ניצבת התפיסה שלפיה אין דבר שקבוע מראש: חברה שאין לה גרעין קבוע, אמת קודמת או גבולות שאינם נתונים למשא ומתן מתמיד.

המאבק בין שתי המהפכות

בסוף המאה ה־18 התחוללו משני עברי האוקיינוס האטלנטי שתי מהפכות דמוקרטיות גדולות: האמריקנית והצרפתית. שתיהן מרדו בסדר הישן ודיברו בשם האדם, החירות והשוויון, אך הן יצאו מנקודות מוצא שונות מאוד.

המהפכה האמריקנית הייתה, ביסודה, מהפכה של גבולות ואחריות שלא לחצות אותם. היא העמידה במרכז את האדם החופשי, אך החירות לא הייתה מתנה ללא מחיר. האדם נדרש לשאת בחובות כלפי עצמו, משפחתו, קהילתו והרפובליקה. מילוי החובות הללו הוא שיוצר את התשתית המעשית והמוסרית לקיומן של זכויות בעלות כיסוי.

המהפכה הצרפתית פתחה מסלול אחר. היא העמידה במרכז את זכויות האדם, אך החובות שאמורות להעניק לזכויות הללו כיסוי ממשי הלכו והיטשטשו. ככל שהזכות נעשתה מוחלטת יותר, כך נחלשה השאלה מי נושא בחובה, באחריות ובמחיר המאפשרים את מימושה.

ארבעה נשיאים, ארבע אזהרות

ולא במקרה נישא הנאום דווקא בהר ראשמור — שם חקוקים ארבעה נשיאים שכל אחד מהם, ברגע מכריע, הזהיר מפני איומים ערכיים פנימיים על הרפובליקה:

• וושינגטון התריע מפני פלגנות הרסנית המאיימת על האיחוד.
• ג'פרסון הניח את יסודותיה של תפיסה שלפיה זכויות האדם קודמות לשלטון ומגבילות אותו.
• לינקולן נלחם כדי לשמור על שלמות האומה ולהחיל עליה בעקביות את עקרון השוויון.
• תיאודור רוזוולט קרא לאחריות ול״חיים עמלניים״ מול רפיון והתנערות מחובה.

האיום שעליו מצביע טראמפ שונה באופיו. קודמיו התמודדו עם מחלוקות ומאבקים קשים בתוך המסגרת הערכית של הרפובליקה; טראמפ מצביע על איום המופנה כלפי המסגרת עצמה.

וושינגטון התריע מפני פילוג בין חלקי האומה, לא מפני כפירה בעצם הרעיון שיש אומה אחת הראויה לאיחוד. לינקולן נלחם על יישום עקבי של עקרון השוויון, לא נגד שלילת עצם קיומם של עקרונות המחייבים את כולם. תיאודור רוזוולט קרא לחיים עמלניים מול רפיון, לא משום שהוטל ספק בעצם קיומן של חובות האדם.

האיום שעליו מצביע טראמפ עמוק יותר במובן אחר: אין מדובר בוויכוח על יישומה הנכון של המסגרת, אלא בכפירה בעצם הרעיון שקיימת מסגרת מוסרית קודמת שהאדם והמדינה כפופים לה.

זהו, במונחי הטיעון שלעיל, המאבק המחודש בין שתי המהפכות: המהפכה האמריקנית, שהגבילה את חירות האדם באמצעות אחריות, גבולות וחובות, מול המסורת הרדיקלית שצמחה מן המהפכה הצרפתית ושואפת לשחרר את האדם גם מן הגבולות שלא בחר בהם בעצמו.

אין זה עוד מאבק על עמדה בתוך המבנה. זהו מאבק על עצם קיומו של המבנה.

מראשמור לסיני

בשני ההרים — ראשמור וסיני — עומד במרכז האדם החופשי, ובשניהם מזכירים לו שחירותו מוגבלת. בסיני נאמר: אתה חופשי, ולכן אתה אחראי להגבלת עצמך. בראשמור מזכירים ארבעת הנשיאים: אתה חופשי, ולכן אתה מוגבל על ידי חובותיך.

המערב זקוק כיום לניסוח מחודש של העיקרון הזה: האדם חופשי, אך חירותו מתקיימת בתוך גבולות מוסריים. אל הריק שנוצר עם פירוקם מבקש הממלא הג'יהאדיסטי להיכנס, ולמלא אותו במטען ערכי הקורא תיגר על חירות האדם.

האזהרה שנשמעה בהר ראשמור יכולה להפוך להזמנה. הנשיא טראמפ יכול לכנס במקום שבו השמיע אותה את מנהיגי המערב, כדי לברר יחד את השאלה שכמעט נעלמה מסדר היום שלהם: מהם הערכים המשותפים שעליהם מבקש העולם החופשי להגן?

המערב מרבה לכנס ועידות על ביטחון, כלכלה, סחר, אקלים וטכנולוגיה. אך כל אלה הם אמצעים. הגיעה העת לכנס ועידה על התכלית: איזו תפיסת אדם, איזו תפיסת חירות ואיזה סדר מוסרי מבקש העולם החופשי לקיים ולהעביר לדורות הבאים?

האזהרה שהפריעה לחגיגה יכולה להיות תחילתו של הבירור.

ראשמור, המקום שבו הוזהרה אמריקה מפני אובדן ערכיה, יכול להיות המקום שבו מנהיגי המערב ישאלו מחדש מה עליהם לשמור כדי להישאר חופשיים.