החלפת ראש המל"ל – הזדמנות לבדק בית בביטחון הלאומי

         החלפת ראש המל"ל – הזדמנות לבדק בית בביטחון הלאומי 

תקציר מנהלים

החלפת ראש המל"ל היא הזדמנות נדירה לבחון מחדש את אופן ניהול הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. מאז הקמת המדינה גובשה בישראל תפיסת הגנה לאומית (National Defense) ברורה למדי, אולם שלושה נדבכים יסודיים אחרים מעולם לא גובשו לכדי מסמכי יסוד סדורים: 1. ייעודה של מדינת ישראל; 2. ערכיה של מדינת ישראל; 3. תפיסת הביטחון הלאומי שלה (National Security).

כתוצאה מכך, מדינת ישראל פועלת כבר קרוב לשמונים שנה ללא מסמך אב המגדיר מהו יעדה הלאומי, מהם הערכים שעליהם היא מושתתת, כיצד יש להבטיח את יכולתה לממש את ייעודה, וכיצד יש לבחון את פעולתן של כלל מערכות המדינה.

מסמך זה מציע לראות בהחלפת ראש המל"ל הזדמנות לגיבוש שלושה מסמכי יסוד משלימים: 1. מסמך ייעודה של מדינת ישראל; 2. מסמך ערכיה של מדינת ישראל; 3. תפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל. רק לאחר גיבושם ניתן יהיה לגזור מהם מדיניות לאומית, אסטרטגיות ממשלתיות, סדרי עדיפויות תקציביים והערכת מצב לאומית כוללת.

המאמר

1. מבוא: שלושת החסרים הגדולים

החלפת ראש המל"ל היא אירוע מנהלי שגרתי לכאורה. אולם דווקא לאחר שנים של משברים ביטחוניים, מדיניים וחברתיים, היא יוצרת הזדמנות נדירה לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד שעליהן נשען ניהול המדינה.

שלוש סוגיות מחייבות טיפול: 1. הראשונה היא היעדרה של תפיסת ביטחון לאומי סדורה; 2. השנייה היא היעדרה של הגדרה מוסכמת לערכיה של מדינת ישראל; 3. השלישית היא טשטוש הגבולות בין מודיעין, הערכת מצב צבאית והערכת מצב לאומית.

שלוש סוגיות קשורות זו בזו. אי אפשר להגדיר ביטחון לאומי בלי להגדיר תחילה את ייעוד המדינה. אי אפשר להגדיר מדיניות לאומית בלי להגדיר את הערכים שלאורם היא אמורה לפעול. ואי אפשר לבצע הערכת מצב לאומית בלי להגדיר מהו הכיוון שאליו מבקשת המדינה להתקדם. במילים אחרות, לפני שמחליטים כיצד להגן על המדינה, יש להגדיר לשם מה היא קיימת. רק לאחר גיבושם ניתן יהיה לגזור מדיניות לאומית, אסטרטגיות ממשלתיות, סדרי עדיפויות תקציביים והערכת מצב לאומית כוללת – ולמנוע את הישנות הכשלים של העשורים האחרונים.

2. ייעוד המדינה – הנקודה שממנה הכול מתחיל

הדיון על ביטחון לאומי מתחיל בדרך כלל בשאלות של עוצמה צבאית, כלכלה, יחסי חוץ, טכנולוגיה או חוסן חברתי. אולם כל אלה הם אמצעים. לפני הדיון באמצעים חייבת לבוא השאלה היסודית: לשם מה קיימת מדינת ישראל?

לכאורה התשובה פשוטה. מדינת ישראל קיימת כדי להבטיח את קיומו של העם היהודי. אלא שתשובה זו אינה מספקת. שהרי מדינת ישראל לא הוקמה רק כדי להבטיח את עצם קיומם הפיזי של היהודים. היא הוקמה כדי לאפשר לעם היהודי לממש את ייעודו ההיסטורי.

מגילת העצמאות, שנוסחה בהובלת דוד בן־גוריון, אינה מותירה מקום רב לספק. היא קובעת כי מדינת ישראל: "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל." זהו אחד המשפטים החשובים ביותר במסמך המכונן של המדינה. אין מדובר רק בהצהרה חגיגית. מדובר בהגדרת כיוון. מדינת ישראל אינה מוגדרת שם רק כמקלט לאומי ליהודים ואף לא רק כביטוי לזכותם להגדרה עצמית. היא מוגדרת כמדינה המבקשת לממש בחיי המעשה את חזונם המוסרי של נביאי ישראל. חזון זה נשען על הרעיון העתיק שהופיע כבר בדברי הנביא ישעיהו: "ונתתיך לאור גויים." כלומר, קיומו של העם היהודי אינו תכלית בפני עצמה. הוא נושא עמו שליחות רחבה יותר.

קונצנזוס רחב מכפי שנהוג לחשוב

מעניין לגלות כי בשאלה זו התקיימה הסכמה רחבה בהרבה מכפי שנהוג לחשוב כיום. בן־גוריון לא פיתח את רעיונותיו בחלל ריק. המורה הרוחני החשוב ביותר שלו היה ברל כצנלסון. ברל ראה בציונות הרבה יותר מתנועת שחרור לאומית. בעיניו, היא הייתה מפעל תרבותי ומוסרי שנועד לשמר ולהמשיך את הקשר עתיק היומין בין העם היהודי לבין מקורותיו הרוחניים. במאמרו הידוע "חורבן ותלישות" הזהיר כבר בשנות השלושים מפני מצב שבו תצליח הציונות לבנות בארץ מוסדות, יישובים וכלכלה, אך תאבד את הקשר למקורות התרבות והמוסר שהעניקו לה את משמעותה.

גם הרצל לא ראה בציונות פרויקט של הצלה פיזית בלבד. הוא ראה ביהודים אומה היסטורית בעלת ייעוד ייחודי ובמדינת היהודים כלי שיאפשר לה לשוב ולתרום לאנושות מתוך עצמאות וריבונות. הוא לא ניסח רעיון זה במונחי "חזונם של נביאי ישראל", כפי שעשו מאוחר יותר ברל ובן־גוריון, אך גם בעיניו הציונות הייתה הרבה יותר ממפעל מקלט לאומי.

זאב ז'בוטינסקי, אף שהיה חלוק על בן־גוריון בשאלות רבות ובניגוד למנהיגים אחרים בא מבית חילוני ולא זכה בחינוך יהודי מסורתי, ראה אף הוא במדינה היהודית הרבה יותר ממסגרת של ריבונות וביטחון. לצד רעיון "קיר הברזל" המפורסם שלו, הוא הדגיש שוב ושוב את הצורך במדינה יהודית בעלת תוכן תרבותי, מוסרי וחינוכי עמוק.

גם הרב קוק ראה בתחיית ישראל הרבה יותר מאשר פתרון למצוקת היהודים. בעיניו, שיבת העם היהודי לארצו הייתה חלק מתהליך של תחייה רוחנית ומוסרית שנועד להקרין על האנושות כולה.

ואפילו בעולם החרדי, שלעתים מוצג כעומד מחוץ למפעל הציוני, קשה להתעלם מן המשותף. אף שהחזון איש חלק על מנהיגי הציונות בשאלות יסוד רבות, הוא ראה בעם ישראל נושא של ייעוד היסטורי ורוחני החורג בהרבה מן הקיום הפיזי והפוליטי. מחלוקתו עם בן־גוריון הייתה על תוכנו של הייעוד ועל הדרך לממשו – לא על עצם קיומו.

הרצל, ברל, בן־גוריון, ז'בוטינסקי, הרב קוק והחזון איש נחלקו על סוציאליזם וקפיטליזם, על דת ומדינה, על גבולות הארץ ועל דרכי הפעולה הפוליטיות. אך כולם הניחו כי למדינת ישראל יש ייעוד החורג מעצם קיומה הפיזי. כולם ראו בה מכשיר למימוש ייעודו ההיסטורי של העם היהודי. דווקא התפיסה שלפיה מדינת ישראל היא מסגרת ניהולית ניטרלית בלבד, נטולת ייעוד לאומי, תרבותי או מוסרי, אינה מאפיינת את מחשבתם של מייסדי הציונות ומקימי המדינה.

הגדרה מוצעת לייעודה של מדינת ישראל

לאור מגילת העצמאות, ולאור המכנה המשותף הרחב של הוגי הציונות ויריביהם, ניתן להציע הגדרה תמציתית לייעודה של מדינת ישראל: ייעודה של מדינת ישראל הוא להיות אור לגויים באמצעות הקמת חברת מופת המושתתת על חזונם המוסרי של נביאי ישראל ועל עקרונות החירות, הצדק והשלום. 

דווקא בתקופה שבה חלק מן הדמוקרטיות המערביות מתקשות לשמר את הערכים שבזכותם ניצחו במאה הקודמת את הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם, שאלת ייעודה של ישראל נעשית רלוונטית מאי פעם. אולם צדקה מתחילה מבית. לפני שישראל מבקשת לתרום להתחדשותו הערכית של המערב, עליה לבצע בדק בית ערכי משלה. עליה להגדיר מחדש מהו ייעודה, מהם הערכים שעליהם היא מושתתת, וכיצד היא מבקשת לממשם במאה העשרים ואחת.

3. ערכיה של מדינת ישראל

אם ייעוד המדינה מגדיר לאן היא מבקשת להגיע, ערכיה מגדירים כיצד עליה לפעול בדרך לשם. לכאורה גם שאלה זו כבר הוכרעה. מגילת העצמאות קובעת כי מדינת ישראל תושתת על: חירות, צדק ושלום לאור חזונם של נביאי ישראל. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מוסיף וקובע כי זכויות האדם בישראל יכובדו ברוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אולם למרות מרכזיותם של מושגים אלה, מעולם לא גובש מסמך יסוד המגדיר באופן שיטתי את משמעותם. החלל שנוצר התמלא במשך השנים בפרשנויות שונות ולעיתים אף סותרות. בפועל, חלק גדל והולך מן השיח הציבורי, המשפטי והחינוכי בישראל נשען על פרשנות ליברלית שמקורה בהגות המערבית המודרנית. אין בכך כדי לשלול את תרומתה ההיסטורית הגדולה של המסורת הליברלית, אלא להצביע על הצורך בהבהרת היחס בינה לבין המסורת היהודית שעליה מושתתת המדינה. בנקודת יסוד אחת היא מתנגשת חזיתית עם מסורת ישראל ועם חזונם של נביאי ישראל. בעוד שהיהדות מניחה קיומה של אמת אובייקטיבית, שממנה נגזרים עקרונות מוסריים מחייבים, נוטה הרלטיביזם הליברלי לראות ערכים ומוסר כתוצר של העדפות אנושיות, הסכמות חברתיות או זכויות הפרט בלבד.

זהו ויכוח פילוסופי עמוק. אך השלכותיו מעשיות ביותר. הוא משפיע על מערכת החינוך, על מערכת המשפט, על השיח הציבורי ועל האופן שבו מדינת ישראל מבינה את עצמה. לכן, לצד גיבוש תפיסת ביטחון לאומי, ראוי לשקול מהלך משלים: חיבור מסמך יסוד בשם "ערכיה של מדינת ישראל". מסמך זה לא יחליף את מגילת העצמאות. מטרתו תהיה לפרש ולהבהיר את משמעותם של הערכים המופיעים בה, האמורים לאחד לא רק חילונים ודתיים, אלא בגלל האוניברסאליות שלהם, גם את אזרחיה הלא יהודים של המדינה. לאחר אישורו בהסכמה ציבורית רחבה או בחקיקה מתאימה, ניתן יהיה לצרפו כנספח למגילת העצמאות, ללמדו במערכת החינוך ולהטמיעו בהדרגה במוסדות המדינה. כשם שתפיסת הביטחון הלאומי אמורה להגדיר את כיוונה האסטרטגי של המדינה, כך מסמך ערכי כזה אמור להגדיר את מצפנה המוסרי.

4. תפיסת הביטחון הלאומי (National Security)

אם ייעודה של המדינה הוא להיות אור לגויים באמצעות הקמת חברת מופת המושתתת על חזונם המוסרי של נביאי ישראל, ואם ערכיה נועדו להגדיר את הדרך שבה עליה לפעול לשם כך, מתבקשת השאלה הבאה: כיצד מבטיחים את יכולתה של המדינה לממש ייעוד זה לאורך זמן?

כאן נכנסת לתמונה תפיסת הביטחון הלאומי. חשוב להדגיש: ביטחון לאומי (National Security) אינו זהה להגנה לאומית (National Defense). ההבחנה בין השניים היטשטשה במשך השנים, אך היא חיונית להבנת תפקידו של המל"ל. ההגנה הלאומית עוסקת בהגנת קיומה של המדינה מפני איומים צבאיים. הביטחון הלאומי עוסק ביכולתה של האומה להתקיים, להתחדש, להתפתח ולהגשים את ייעודה לאורך זמן. ההגנה הלאומית מגינה על המדינה. הביטחון הלאומי מעניק לה את יכולתה להתפתח ואת סיבת קיומה.

תפיסת הביטחון הלאומי של בן־גוריון

בן־גוריון מעולם לא ניסח מסמך רשמי שכותרתו "תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל". אולם הוא שב וחזר עליה בנאומיו ובמאמריו, במיוחד באלו שעסקו בחלוציות ובהגשמה. אפשר לתמצת אותה בשתי מילים: חלוציות והגשמה תמידיים. שני המושגים אינם זהים. חלוציות היא היכולת לזהות את האתגר הבא, לפרוץ דרך חדשה, לחדש ולהעז. הגשמה היא ההתמדה במימושו של המעשה החלוצי עד להפיכתו למציאות. החלוציות מסמנת את הכיוון. ההגשמה בונה אותו. כך היה בראשית הציונות. החלוצים זיהו את האתגר. המגשימים בנו יישובים, ייבשו ביצות, הקימו מוסדות, קלטו עלייה, הקימו מדינה, בנו צבא ופיתחו את "כיפת ברזל" ואת "החץ". וכך ראוי שיהיה גם כיום.

החלוציות וההגשמה של המאה ה־21

החזיתות השתנו, אך העיקרון נותר בעינו. כיום מתבטאת החלוציות בין היתר במדע, בטכנולוגיה, בתעשיית ההייטק והבינה, בתעשיית החלל, ברפואה מתקדמת, באנרגיה, במים, בחיזוק החברה הישראלית, וביוזמות מדיניות פורצות דרך. ההגשמה היא המאמץ המתמשך להפוך הישגים אלה לחלק קבוע מן המציאות הלאומית.

כשם שהחלוצים של ראשית המדינה לא הסתפקו בחזון ההתיישבות אלא הקימו בפועל יישובים, קלטו עלייה ובנו צבא, כך נדרשים כיום חלוצים ומגשימים בתחומי הכלכלה, המדע, החברה, החינוך והמדיניות. יוזמות אזוריות חדשות, כדוגמת רעיון "בני אברהם", המבקש לבנות שותפות אסטרטגית, כלכלית ותרבותית בין ישראל לבין עמי האזור המתונים, הן דוגמה למעשה חלוצי בזירה המדינית – כשם שההתיישבות בנגב הייתה מעשה חלוצי בזירה הלאומית בשנות החמישים. במובן זה, ביטחון לאומי איננו רק הגנה על הקיים. הוא היכולת המתמשכת של האומה לזהות חזיתות חדשות, לפרוץ אליהן ולהתמיד במימושן.

5. תפיסת ההגנה הלאומית (National Defense)

בניגוד לתפיסת הביטחון הלאומי, בתחום ההגנה הלאומית הותיר בן־גוריון מורשת ברורה ומגובשת. בנאומו בכנסת ב־20 ביוני 1950 קבע עיקרון יסוד: הגנת ישראל לא תתבצע על אדמתה. היגיון זה נבע ממאפייניה לייחודיים של ישראל: שטח קטן, היעדר עומק אסטרטגי, נחיתות דמוגרפית, תלות במילואים, ומגבלות הזמן המדיני.

מכאן נגזרה תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל: הסרת איומים מעבר לגבול, מלחמות מנע בעת הצורך, יוזמה התקפית, העברת הלחימה לשטח האויב, הכרעה מהירה, וקיצור משך המלחמה. תפיסה זו שימשה את ישראל במשך שנים רבות והביאה להישגים מרשימים.

הסטייה מן התפיסה

במשך השנים התחולל שינוי עמוק במערכת ההגנה הלאומית. צה"ל, שנבנה במקור כצבא מכריע שנועד לממש את תפיסת ההגנה הלאומית של בן־גוריון, הוסב בהדרגה לצבא המבוסס על הרתעה, הכלה ושחיקה. המעבר הזה לא אושר מעולם במסגרת דיון לאומי מסודר. לא קדמה לו החלטת ממשלה המצהירה על שינוי תפיסת ההגנה הלאומית. ולא נערכה בחינה שיטתית של משמעותו ארוכת הטווח.

תוצאותיו ניכרות ברצף מלחמות ההתשה שמנהלת ישראל מאז 2006. שיאו של תהליך זה היה מתקפת 7 באוקטובר. גם לאחריה, חרף הישגים מבצעיים מרשימים והקרבה עצומה של החברה הישראלית, ישראל מתקשה להסיר את האיומים במהלכים מכריעים כפי שהיה מקובל בעבר. אין פירוש הדבר שכל שינוי אסטרטגי הוא בהכרח שגיאה. אולם כל שינוי כזה חייב להיות תוצאה של דיון לאומי מודע ולא תוצר של סחף ארגוני מצטבר. זהו בדיוק אחד מתפקידיה של הערכת מצב לאומית מתמשכת.

6. תפקידו האמיתי של המל"ל

מכאן נגזר גם תפקידו האמיתי של המל"ל. המל"ל אינו אמור להתחיל באיסוף תוכניות העבודה של משרדי הממשלה ולנסות לתאם ביניהן. זהו תהליך הפוך. הסדר הנכון הוא: 1. ייעוד המדינה 2. ערכי המדינה 3. תפיסת הביטחון הלאומי 4. מדיניות לאומית קונקרטית 5. אסטרטגיות הגופים 6. תקציבים 7. הערכת מצב לאומית שוטפת-מתמשכת למעקב אחר יישום האסטרטגיות וחוזר חלילה.

כלומר, תחילה יש להגדיר לאן המדינה מבקשת להגיע. לאחר מכן להגדיר את הערכים שלאורם תפעל. מתוכם לגזור את תפיסת הביטחון הלאומי. ממנה לגזור מדיניות. ומהמדיניות לגזור אסטרטגיות ותוכניות פעולה. רק לאחר מכן ניתן לבחון האם המערכת פועלת בכיוון שנקבע.

מדוע נחוצה הערכת מצב לאומית שוטפת - מתמשכת?

לאחר אישור האסטרטגיות על ידי הממשלה והקצאת המשאבים הדרושים למימושן, תפקידו של המל"ל אינו מסתיים. להפך. בשלב זה מתחיל אחד מתפקידיו החשובים ביותר: ביצוע הערכת מצב לאומית כוללת שוטפת ומתמשכת. תפקידה אינו רק לזהות איומים והזדמנויות. תפקידה לבחון האם כלל מערכות המדינה ממשיכות לפעול בהתאם לייעודה, לערכיה, לתפיסת הביטחון הלאומי שלה ולמדיניות שאישרה הממשלה.

דוגמה אחת לכך היא השינוי שהתחולל במערכת ההגנה הלאומית. דוגמה נוספת היא מערכת החינוך. בעוד שמגילת העצמאות קבעה כי המדינה תקום "לאור חזונם של נביאי ישראל", הלכו במשך השנים ונחלשו לימודי התנ"ך, ההיסטוריה היהודית וארון הספרים היהודי. התוצאה היא שדורות רבים של תלמידים מסיימים את לימודיהם כשהיכרותם עם המקורות התרבותיים שעליהם נשענת זהותה של המדינה מוגבלת ביותר. דווקא מפני שתהליכים אלה התרחשו בהדרגה, קשה היה לזהותם בזמן. אין זה מקרה שכבר בשנות השלושים הזהיר ברל כצנלסון מפני סכנה זו במאמרו "חורבן ותלישות".

7. מי הוא המעריך הלאומי?

החלוקה בין מודיעין, הערכת מצב צבאית והערכת מצב לאומית היטשטשה עם השנים. ראוי להשיבה על כנה.

אמ"ן

אמ"ן הוא גוף המודיעין הצבאי של צה"ל. ראש אמ"ן הוא קצין המטה המקצועי של הרמטכ"ל בתחום המודיעין. תפקידו: לאסוף מידע, לעבד מידע, לנתח מידע, להעריך איומים צבאיים, להעריך יכולות אויב, ולהעריך בניין כוח והיערכות. אמ"ן מפיק: הערכת מודיעין צבאית. הערכת מודיעין מדינית היא מחוץ לתחומו - קביעה של בן גוריון - שחיוני לשוב ולחדשה. 

הרמטכ"ל

לשולחן הממשלה אסור שיגיעו מידע מודיעיני גולמי ואף לא הערכת מודיעין כשלעצמה. מבחינת המדינאי מידע מודיעיני הוא חסר משמעות ללא ניתוחו המבצעי. לכן הגורם המוסמך להציג לממשלה את הערכת המצב הצבאית הכולית הוא הרמטכ"ל. הוא זה שמשלב: את תמונת האויב, את משמעותה המבצעית, דרכי פעולה אפשריות, את דרך הפעולה המומלצת על ידו, ואת הדרישות מן הדרג המדיני הנחוצות למימושה. הרמטכ"ל מציג: הערכת מצב צבאית.

המל"ל

הערכת המצב הלאומית היא עניין אחר לחלוטין. היא כוללת: ממד מדיני, ממד חברתי, ממד כלכלי, ממד חינוכי, ממד דמוגרפי, ממד טכנולוגי, ממד ביטחוני ובישראל גם ממד היסטורי לאומי. תפקידה לבחון את משמעותם המצטברת של כל הגורמים הללו ביחס לייעודה של המדינה, לערכיה, לתפיסת הביטחון הלאומי שלה ולמדיניות שאישרה הממשלה.

לפיכך: המעריך הלאומי אינו אמ"ן. האחריות להערכת המצב הלאומית מוטלת על ראש הממשלה, והמל"ל הוא גוף המטה (המטכ"ל הלאומי) שנועד לסייע לו בביצועה. 

אפשר לסכם זאת בפשטות: אמ"ן מספק הערכת מודיעין צבאית. הרמטכ"ל מציג הערכת מצב כולית צבאית. המל"ל באמצעות קמ"ן מדיני מציג הערכת מצב כולית לאומית בלווית המלצותיו לראש הממשלה. 

8. המל"ל איננו מטכ"ל נוסף

חשוב להדגיש כי חיזוק מעמדו של המל"ל אינו בא על חשבון מעמדו המקצועי של צה"ל. הסמכות המקצועית העליונה בעניינים צבאיים היא הרמטכ"ל. המל"ל רשאי ואף חייב לבחון אם לצה"ל יש תוכניות מגרה למימוש מדיניות ההגנה הלאומית והאם התוכניות תואמות את מטרות המלחמה והן עומדות באילוצים המדיניים, הכלכליים והחברתיים שנקבעו, והאם הן משרתות את מדיניות ההגנה הלאומית ומשתלבות במדיניות הלאומית הכולית.

אולם מרגע שנקבעו המטרות והאילוצים, השאלה כיצד להשיגם מבחינה צבאית היא עניין מקצועי מובהק. הקביעה הסופית בנושא זה חייבת להישאר בידי הרמטכ"ל. המל"ל אינו אמור להחליף את המטכ"ל, כשם שהמטכ"ל אינו אמור להחליף את המל"ל.

איושו של המל"ל

מכאן נגזרת גם שאלת איושו של המל"ל. אם ייעודו הוא לעסוק בייעוד המדינה, בערכיה, בתפיסת הביטחון הלאומי ובהערכת מצבה הכולל של המדינה, אין סיבה שיאויש בעיקר באנשי צבא שפרשו זה מקרוב. להפך. ראוי לחזק בו תחומי מומחיות שבהם ישראל בכלל וצה"ל בפרט סובלים זה שנים מחסר מתמשך: היסטוריה צבאית, הגות אסטרטגית, תולדות תפיסת הביטחון של ישראל, פילוסופיה מדינית והגות יהודית, יחסים בינלאומיים, ספרות בכלל וספרות של אמנות המלחמה בפרט.

לצד אנשי מקצוע מנוסים, המל"ל זקוק יותר מכל לאנשי רוח. לאנשים שעיסוקם הוא בשאלות של ייעוד, משמעות, אסטרטגיה ותפיסות יסוד. המטכ"ל נדרש לדעת כיצד להפעיל כוח. המל"ל נדרש לדעת ולברר ללא הפסק לשם מה ואת צדקת הדרך.

9. סיכום והמלצות לראש המל"ל הנכנס

ראש מל"ל חדש לא ייבחן רק ביכולתו לנהל דיונים על איראן, עזה או לבנון ופיתוח אמל"ח לעשורים הקרובים. המבחן החשוב יותר יהיה האם יצליח לקדם את גיבושם של שלושה מסמכי יסוד החסרים למדינת ישראל כמעט שמונים שנה: 1. ייעודה של מדינת ישראל; 2. ערכיה של מדינת ישראל; 3. תפיסת הביטחון הלאומי (National Security) של מדינת ישראל. 

רק לאחר שיוגדרו שלושת אלה ניתן יהיה לרענן את מדיניות ההגנה הלאומית שהוזנחה ולכן התרחש לדעת כותב דברים אלה אסון 7 באוקטובר ולגזור מהם: אסטרטגיות ממשלתיות; תקציבים; ולערוך הערכות מצב לאומיות שוטפות.

בכך יוכל המל"ל למלא סוף־סוף את ייעודו המקורי: המתכלל העליון של המעשה המדינתי ויד ימינו של המעריך הלאומי של מדינת ישראל. ראש המל"ל הנכנס יכול להפוך חילופי גברי שגרתיים לתחילתו של מפנה אסטרטגי היסטורי – אם יבחר להוביל את גיבושם של שלושת מסמכי היסוד החסרים שעליהם אמורה להישען מדינת ישראל במאה ה־21 ולרענן, מהר ככל האפשר, את מדיניות ההגנה הלאומית המקורית. 

https://www.misgavins.org/shai-the-important-mission-of-the-head-of-the-national-security-council/