לא מרד גנרלים – מחדל מקצועי מצביאי: התנערות מעקרונות המלחמה וכלליה
עקרונות המלחמה מבטיחים שהחלטות צבאיות תהיינה סיכון מקצועי מחושב ולא הימור. כאשר צבא מתנער מהם, הוא אינו מאבד רק את יכולת ההכרעה. הוא מאבד את המצפן המקצועי שמאפשר לתקן טעויות בתוך ממלכת אי־הוודאות הנקראת מלחמה.
בעקבות פרסום ספריהם החדשים של ארז תדמור ("מרד הגנרלים") ושל עמוס הראל ("06:29"), ששניהם עוסקים בליל 7 באוקטובר, מתעורר מחדש הדיון הציבורי בשאלת יחסי האמון בין הדרג הצבאי לדרג המדיני ובמחדלי המערכת כולה.
ספרו של ארז תדמור חושף פרטים על חוסר האמון ששרר בין חלקים במערכת הביטחון לבין הדרג המדיני. ספרו של עמוס הראל, לעומת זאת, מציג תיאור מפורט ומקיף של השעות הדרמטיות ושל קריסת הקונספציה. שני התחקירים ראויים להערכה על היסודיות. עם זאת, גם אם כל פרטיהם מדויקים, ספק אם בכך נמצא ההסבר המלא לאסון ונספחיו מאז 2023. השאלה אינה רק מי לא העביר מה למי בשעות שלפני האסון, אלא מדוע מערכת הביטחון כולה – על כל רבדיה – לא הייתה ערוכה כראוי מלכתחילה.
כדי להבין מדוע, צריך להתחיל במקום אחר לגמרי.
מתח בין הדרג המדיני לדרג הצבאי אינו תקלה ההיסטוריה הישראלית מלמדת כי מתח ואפילו עוינות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי אינו תופעה חריגה אלא כמעט מצב טבעי. יתרה מזאת, לא פעם היו המתחים הללו גם פוליטיים ואידיאולוגיים במובהק – אך לעיתים הם שיקפו דווקא אחריות מקצועית של הדרג הצבאי.
בתקופת הקמת המדינה (1947–1948) התנהל עימות חריף בין בן־גוריון לבין חלקים מהנהגת ההגנה והפלמ"ח. המחלוקת לא הייתה רק מקצועית אלא גם פוליטית ותרבותית. בן־גוריון ביקש להקים צבא ממלכתי הכפוף לממשלה הנבחרת, בעוד שחלק ממפקדי הפלמ"ח ראו עצמם ממשיכיה של תנועה מהפכנית יריבה למפא"י בעלת מסורת ודרך משלה.
במקביל התנהל ויכוח חריף על הערכת האיום. בן־גוריון סבר שהמלחמה האמיתית תהיה בתום המנדט הבריטי מול צבאות ערב הסדירים ולכן דרש להצטייד בנשק מתאים. חלק מן הפיקוד הבכיר התמקד עדיין במאבק מול הכנופיות הערביות. משנתקל בהתנגדות נאלץ לעקוף את המערכת ולהטיל על טדי קולק את משימת רכש הנשק שהגיע ערב הקמת המדינה ותרם לבלימת הסורים בדגניות ולעצירת המצרים באזור עד הלום.
במהלך ההפוגה הראשונה התחולל "מרד האלופים" הראשון, כאשר בכירים רבים עזבו את המטכ"ל בשעה שצה"ל נזקק לו כאוויר לנשימה. זמן קצר לאחר מכן הגיע המשבר סביב פירוק הפלמ"ח, וכונה לימים "מרד האלופים" השני. גם "עסק הביש" (1954), מבצע קדש (1956), תקופת ההמתנה (1967), מלחמת יום הכיפורים (1973) ומלחמת לבנון הראשונה (1982) לוו במחלוקות קשות – מהן על רקע פוליטי, במתחים עמוקים ואף בהסתרת מידע מהדרג המדיני ובאי-ציות להנחיותיו.
דוגמה בולטת למחלוקת מקצועית דווקא בריאה התרחשה לקראת ביקורו הדרמטי של אנואר סאדאת בירושלים ב־1977. בעוד שהדרג המדיני בחר להעניק משקל רב ליוזמת השלום המצרית, הרמטכ"ל מוטה גור סבר שפניו של סאדאת אינם בהכרח לשלום והורה לצה"ל להגביר את הכוננות. סאדאת ידע על כך, העריך את המקצועיות שבדבר, ולחץ את ידו של גור עם ירידתו מן המטוס באומרו: "I'm not bluffing".
זהו אולי אחד הביטויים היפים ביותר לאיזון שעליו דיברו קלאוזביץ והרכבי. המדינאי ניסה למנוע מלחמה. המצביא, נאמן לעקרון מלחמה מכונן 'אבטחה', נערך לאפשרות שהמדינאי טועה. איש מהם לא חרג מתפקידו. איש מהם לא פגע בסמכות האחר. להפך – כל אחד מהם מילא את ייעודו המקצועי.
כלומר, מחלוקות, מתחים, חוסר אמון ולעיתים אף עימותים בעלי רקע פוליטי ואידיאולוגי בין הדרג המדיני לבין הדרג הצבאי מלווים את מדינת ישראל כמעט מראשיתה. בכל המקרים הללו, חרף חומרתם, צה"ל עדיין נבחן על פי ייעודו המקצועי: הכרעת איומים והסרתם במהירות. אף אחד מן האירועים הללו אינו מסביר את 7 באוקטובר.
השילוש של קלאוזביץ והאיזון שנשבר קלאוזביץ הסביר כבר לפני כמאתיים שנה כי מדינה מנהלת מלחמה באמצעות שלושה מוקדי כוח: הממשלה, הצבא והעם. הממשלה מייצגת את התבונה המדינית, הצבא את המקצוע הצבאי ואת ההתמודדות עם אי־הוודאות של המלחמה, והעם את התשוקות, הרגשות והנכונות לשאת במחירים.
בין שלושת הקודקודים הללו, ובעיקר בין המדינאי לבין איש הצבא, מתקיימת משיכת חבל מתמדת. המדינאי מבקש למנוע מלחמות. המצביא נדרש להכין את המדינה לאפשרות שמאמציו של המדינאי ייכשלו. זה אינו פגם במערכת, אלא מנגנון איזון.
כפי שהדגיש יהושפט הרכבי, מבחנה העליון של המדינאות הוא היכולת לממש אינטרסים לאומיים באמצעים מדיניים, כלכליים ודיפלומטיים ולהימנע ככל האפשר ממלחמה. אלא שדווקא משום שזהו תפקידו, מתחדדת אחריותו של הדרג הצבאי. תפקידו לבנות ולשמר את רשת הביטחון שתופעל כאשר המדיניות תיכשל. זהו האיזון שנשבר.
לא מרד בממשלה – התנערות מיסודות מקצוע המלחמה לאסון 7 באוקטובר קדמה תופעה חמורה בהרבה מכל אי־דיווח כזה או אחר. לא מרד בממשלה. לא מרד בראש ממשלה. אלא התנערות מקצועית מוסדית מיסודות אמנות המלחמה.
במשך עשרות שנים נשענה תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל על רעיון פשוט: בהיעדר עומק להכלת מתקפה בתוך גבולות המדינה, כאשר מתפתח איום צבאי משמעותי יש להסירו מחוץ לגבולות המדינה באמצעות הכרעתו המהירה של האויב במלחמת מנע יזומה בשטחיו. זה היה ההיגיון שלאורו צה"ל נבנה, אורגן, צויד, אומן, נלחם וניצח במלחמות ישראל במאה הקודמת.
אלא שבמהלך שנות התשעים וראשית שנות האלפיים התרחש בצה"ל מהפך דוקטרינרי עמוק. לאור הנחה בלתי נתפסת מקצועית, לפיה במלחמות העידן החדש "לא צריך יותר להביס את האויב", הוחלפה דוקטרינת ההכרעה בדוקטרינת הרתעה שהתבססה על גריעת מטרות, הכאה במכות כואבות, הכלה, ניהול סיכונים, צריבת תודעה ויצירת משוואות – הכול באמצעות אש מנגד ופשיטות מוגבלות, ללא מהלכים מתמרנים אופרטיביים להסרת איומים ע"י הכרעת האויב בשטחיו, כמו בקדש, ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ובמבצע של"ג.
זה לא היה שינוי סמנטי. זה היה שינוי בייעודו של הכוח הצבאי. והשאלה שטרם נענתה היא האם שינוי כה דרמטי אושר אי־פעם על ידי הדרג המדיני, והאם הוצגה בפניו המשמעות המלאה: ויתור על הסרת איומים באיבם, מלחמות ממושכות שמחייבות גיוס מילואים לתקופה ארוכה, פגיעה במעמדה של ישראל בעולם ומחיר כבד לעורף האזרחי.
התנערות מעקרונות המקצוע התנערות, לא רק מדוקטרינת ההכרעה אלא מעקרונות המלחמה שבבסיסה, אינה דומה לטעות בשיקול דעת או לכשל מודיעיני. היא דומה להחלטה של ארגון המהנדסים למרוד בעול הכבד שמטיל עליהם חוק הכבידה. מהנדסים רשאים להתווכח על שיטות בנייה, אך אינם רשאים לבטל את כוח הכבידה.
כך גם במקצוע הצבאי. מצביאים רשאים להתווכח על דרכי היישום של עקרונות המלחמה, אך אינם רשאים להתנער מהם. כשם שאין הנדסה בלי חוקי הפיזיקה, אין מצביאות בלי עקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים.
השקט שנקנה והאיום שגדל למרות כשלונה של דוקטרינת ההרתעה במלחמת לבנון השנייה (2006) ובצוק איתן (2014), הלכה והשתרשה תפיסה שלפיה ניתן לרכוש תקופות שקט ממושכות באמצעות הרתעה, הסדרים כלכליים והכלה. מבחינת הדרג המדיני הייתה לכך משיכה מובנת. אך כאן בדיוק אמור היה להיכנס תפקידו המקצועי של הדרג הצבאי: לשאול מה קורה מעבר לגבול בזמן שהשקט נשמר.
חיזבאללה וחמאס לא רק התעצמו באמצעי ירי מנגד לעבר ישראל, הם חוללו במצבה הביטחוני של ישראל מהפכה של ממש: הוספת כוח מתמרן יבשתי שתכליתו לבצע מתקפת פתע של גדודים וחטיבות לשטח ישראל, לכבוש יישובים וליצור הישגים טריטוריאליים בשעות הראשונות. דווקא לנוכח התפתחות זו היה מצופה מן הדרג הצבאי להציג לדרג המדיני כבר ב־2016 מסקנה חד־משמעית: בהעדר עומק להכלת מתקפת פתע אפשרית בשטחי המדינה, לא ניתן עוד להסתפק בקניית שקט. חובה להסיר את האיום שהתפתח בלבנון ובהמשך גם ברצועה ולהכין לשם כך סד"כ ותוכניות מגירה.
מבחן התוכניות שלא היו יש דרך פשוטה לבחון אם אכן התחולל שינוי עמוק: לשאול אילו תוכניות מגירה הוכנו – או נכון יותר, אילו תוכניות מגירה לא הוכנו כפי שהיה במאה הקודמת.
לא הוכנו, כידוע ממידע גלוי, תוכניות מגירה להסרת האיום באמצעות מתקפת מנע יזומה שתשלול מן האויב את האפשרות לבצע מתקפת פתע. ולא הוכנו תוכניות מגירה למתקפת נגד אופרטיבית מהירה במקרה שמתקפת פתע כזאת תצליח בכל זאת.
אילו הסימנים שהצטברו בליל 7 באוקטובר היו מנותחים לאור עקרונות המלחמה – ובעיקר העקרון המכונן 'אבטחה' וכללי צורת הקרב "הגנה" – יש יסוד סביר להניח שפעולות מיידיות שהיו ננקטות היו משבשות את מתקפת הפתע כבר בראשיתה ומצמצמות באופן משמעותי את ממדי האסון.
הסימנים לא נותחו כך, מאותה סיבה שגם תוכניות ההגנה בגבולות הנגב המערבי ולבנון לא תאמו עוד את עקרונות המלחמה וכלליה: ההתנערות מהם הייתה ארוכת שנים.
אם גם בתחקור המלחמה מתעלמים מעקרונות אלה ונבחנת האפשרות שהיה "מרד גנרלים", אפשר להעלות גם את הטענה ההפוכה: לא מרד גנרלים, אלא נאמנות-יתר של הדרג הצבאי למדיניות "השקט" של הדרג המדיני, תוך הזנחת רשת הביטחון המקצועית שנועדה להגן על המדינה דווקא כאשר המדיניות נכשלת.
מלכודת ההרתעה וההתרעה מאז מלחמת יום הכיפורים נשענה תפיסת ההגנה על הנחה מפוכחת – ההנחה שהנחתה גם את מקימי צה"ל, אך נזנחה לפני 1973: אסור להניח שצה"ל מרתיע ושהמודיעין יתריע (התרעה מצבית). דווקא משום כך הייתה המערכת אמורה להיערך לאפשרות ששני המנגנונים ייכשלו.
אלא שבפועל, מול איום אופרטיבי חמור שהלך ונבנה מטרים ספורים מיישובים ישראליים, תוך התעלמות מכך שישראל חסרה עומק אופרטיבי ואפילו טקטי להכלת מתקפת פתע, ובלי להתחשב בהנחה המקצועית הבסיסית שלפיה קו המגע הקדמי בהגנה לעולם עלול להיפרץ – נשענה הגנת מערב הנגב והצפון כמעט לחלוטין על הרתעה והתרעה. ההתייחסות לאיומים לא השתנתה גם לאחר גיבושו של מסמך "חומות יריחו".
ההתנערות השנייה להתנערות הדוקטרינרית הצטרף צמצום משמעותי של הדרג המתמרן־מסתער – דווקא לאחר מלחמת לבנון השנייה, בניגוד להמלצות ועדות החקירה והבדיקה שהנחו את צה"ל ב-2007 לשוב להתארגן ולפעול לאור עקרונות המלחמה וכלליה ודוקטרינת ההכרעה.
מחירו של ויתור על ההכרעה האסון לא החל ב-7 באוקטובר 2023, אלא שנים קודם לכן, רשמית בספטמבר 2006 עם פרסומה של תפיסת ההפעלה החדשה של צה"ל. בגללה איומים שלא הוסרו הם תפחו לממדים מפלצתיים. מרכז הכובד החדש של צה"ל – מודיעין מדויק וירי מנגד – נוטרל על ידי העלמת שדה הקרב למנהור מתחת לפני הקרקע. בגלל ניוונו של דרג ההכרעה המתמרן, נאלצה ישראל אחרי שהותקפה להסיר את האיומים ברצועה ובלבנון באמצעים של גריעה, הכאבה והרתעה ולא לשם הכרעה מהירה. לפיכך, המערכה ברצועה נמשכה מעל שנה וחצי ולא הסתיימה בכיבושה, ובלבנון מעל שנתיים וחצי. יישובים פונו, כלכלה וחברה שובשו.
האבסורד הגיע לשיאו כאשר נשיא ארה"ב הציע, בגלל אי הצלחת ישראל להסיר את איום חיזבאללה בלחימת גריעה ושחיקה ארוכה, להטיל את הסרתו על הסורים. הסרת איום צבאי על יישובי ישראל, בעיתוי המתאים ובהתחשב בשעון החול המדיני, אינה אמורה להיות משימתו של גורם זר – היא משימתו של צה"ל.
סיכום
הוויכוח על מה הועבר לראש הממשלה בליל 7 באוקטובר חשוב, אך הוא עוסק בשעות האחרונות שלפני האסון ומתמקד בשאלה מי לא צלצל בפעמונים ומדוע.
השאלה החשובה באמת עוסקת בעשורים שקדמו לו, והיא עמוקה הרבה יותר.
שדה הקרב הוא ממלכת אי־הוודאות. לעולם אין למצביא מידע מושלם. גם המודיעין הטוב ביותר אינו מבטל את אי־הוודאות, אלא רק מצמצם אותה. דווקא משום כך התפתחו במשך אלפי שנים עקרונות המלחמה וכלליה. תפקידם לאפשר למצביא לקבל בתנאי אי־ודאות החלטות שהן סיכון מקצועי מחושב, ולא הימור.
כאשר החלטה מתקבלת על בסיס עקרונות המלחמה, גם אם היא מתבררת בדיעבד כשגויה, ניתן בדרך כלל לתקנה תוך כדי לחימה באמצעות הערכת מצב שוטפת מתמשכת. זהו מנגנון התיקון העצמי של מקצוע הפיקוד.
אלא שכאשר צבא מתנער מעקרונות המלחמה עצמם ומאמץ ברמה האופרטיבית דוקטרינה המנותקת מהם, הוא אינו מאבד רק את יכולת ההכרעה. הוא מאבד גם את מנגנון ההערכה שלפני הלחימה ואת מנגנון התיקון במהלכה. מרגע זה, ההחלטות נעשות דומות יותר ויותר להטלת קובייה.
לכן, השאלה האמיתית אינה רק האם הדרג המדיני ידע על הסבת צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה. השאלה היא האם, כאשר אישר את תקציבי הביטחון, את תוכניות בניין הכוח, את הרכש ואת אופי הפעלת הכוח, הוא ידע שהפיקוד הצבאי התנער מעקרונות המקצוע שעליהם נשען מקצוע המצביאות במשך אלפי שנים, מהדוקטרינה שאפשרה לצה"ל לנצח בכל מלחמות המאה הקודמת ומהנחיות וועדות 2007.
גם אם יתברר שהדרג המדיני טעה, לא הבין את עומק השינוי הדוקטרינרי או לא נתן לו את המשקל הראוי, אין בכך כדי לגרוע מאחריותו המקצועית של הדרג הצבאי. תפקידו של הצבא אינו להניח שהמדיניות תמיד תצליח, אלא להבטיח שגם אם תיכשל, תיוותר בידי המדינה היכולת להסיר במהירות את האיום. לשם כך נועדה רשת הביטחון המקצועית שעליה דיברו קלאוזביץ והרכבי.
שהרי אם מבחנה העליון של המדינאות הוא למנוע מלחמות, מבחנה העליון של המצביאות הוא להבטיח שכאשר המדיניות נכשלת — המדינה עדיין מסוגלת לנצח במהירות ולהסיר את האיום. זו הייתה אחריותו המקצועית החד־משמעית של הדרג הצבאי.
גם אם יתברר שמידע אכן לא הועבר לראש הממשלה בליל 7 באוקטובר, שורש האסון אינו שם.
הוא מצוי בהתנערות מעקרונות המלחמה וכלליה — ההתנערות שממנה צמחו דוקטרינת ההרתעה המבוססת על גריעה, הכאבה ושחיקה; פירוק הדרג המתמרן; היעדר תוכניות מגירה להכרעה; ובאורח כמעט בלתי נמנע גם אסון 7 באוקטובר והמציאות הקשה בגבול לבנון ביוני 2026.
בשל ההתנערות מן המצפן המקצועי, כאשר – כצפוי – פעמוני ההתרעה לא צלצלו, ההפתעה הפכה, לראשונה בתולדות ישראל, להישג אופרטיבי מכריע בידי האויב. זה היה בדיוק התרחיש שמדיניות ההגנה הלאומית שעיצבו מייסדי המדינה נועדה למנוע.
תגובות
הוסף רשומת תגובה