כשדוקטרינת המשוואות מחליפה את אמנות המלחמה

הכרעה שוברת משוואה. התשה שוחקת אותה. דוקטרינת המשוואות נועדה לשמר אותה ולכן היא אינה ראויה לשמש כתורת מלחמה של מדינה דמוקרטית

כאשר הנשיא טראמפ הורה אתמול לישראל ולאיראן להפסיק מיד את הירי, הוא לא רק ניסה למנוע חילופי אש. הוא ביטא – אולי מבלי להתכוון – את מהותה של דוקטרינת המשוואות שהשתלטה בהדרגה על החשיבה האסטרטגית במזרח התיכון.

בדוקטרינת ההכרעה, הירי נפסק כאשר אחד הצדדים משיג את מטרתו. בדוקטרינת ההתשה, הירי נפסק כאשר אחד הצדדים אינו מסוגל עוד לשאת את מחיר המאבק. בדוקטרינת המשוואות, הירי נפסק כאשר קיים חשש שהמשך הירי יפר את האיזון העדין שעליו נשען "המשחק" כולו.

במשך אלפי שנים הכירה אמנות המלחמה שתי אסטרטגיות יסוד: הכרעה והתשה. הראשונה מבקשת להשבית במהירות את מערכת היריב. השנייה מבקשת להשיג זאת בהדרגה. שתיהן חלוקות על הדרך אך מסכימות על היעד: להביא את המלחמה לסיומה.

דוקטרינת המשוואות, הנשענת במידה רבה על רעיונותיו של תומס שלינג, שונה באופן מהותי מדוקטרינת ההכרעה המזוהה עם קלאוזביץ ומאסטרטגיית ההתשה המזוהה עם דלבריק. היא אינה מבקשת להכריע את היריב ואף לא להתישו. היא נזהרת במכוון מכל פעולה שעלולה להוביל להכרעה או אפילו להתשה משמעותית, מחשש להסלמה בלתי נשלטת. בכך היא מייצגת תפיסה חדשה: לא ניצחון, לא כפייה, אלא ניהול מתמשך של העימות.

ניתן לתמצת את ההבדל כך:

• הכרעה – השבתה מהירה של המערכת היריבה.
• התשה – שחיקה הדרגתית של המערכת היריבה.
• משוואות – שמירה על שיווי משקל בין שתי המערכות.

הכרעה והתשה שייכות לאותה משפחה: שתיהן מבקשות לשנות את המציאות באמצעות הפעלת כוח. דוקטרינת המשוואות שייכת למשפחה אחרת – היא מבקשת לייצב את המציאות, לא לשנותה, גם כשיש כוח לשנותה.

הדוגמה הקלאסית הייתה המדיניות מול חמאס בעזה לפני 7 באוקטובר. במקום מלחמת מנע יזומה להסרת האיום, בחרה ישראל בסבבי תגובה מידתיים, מסרים, איתותים והחזרה מהירה לשגרה. האויב ניצל כל הפוגה להתעצמות שיטתית והכנת המכה הקשה ביותר שספגה המדינה מאז הקמתה.

לדמוקרטיה התמונה שונה לחלוטין מדינה דמוקרטית קיימת כדי להגן על חיי אזרחיה ולאפשר להם חיים בביטחון, בחירות ובשגשוג. עימות מתמשך שוחק את כל אלה: הוא פוגע בכלכלה, מחליש לכידות חברתית, מעמיס על המילואים ויוצר אי-ודאות כרונית.

בניגוד למשטרים מהפכניים וארגוני טרור, הרואים בזמן בעל ברית אסטרטגי, עבור דמוקרטיה הזמן הוא לעיתים קרובות אויב. כאן ראוי להיזכר בעיקרון היסוד של בן-גוריון: ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה מלחמות ארוכות. עליה להעביר את המלחמה במהירות לשטח האויב, לקצר את משכה ולהכריעה לפני שהשעון המדיני-כלכלי-חברתי יפעל נגדה.

דוקטרינת המשוואות בנויה על היגיון הפוך. היא רואה בזמן משאב, לא אילוץ.

פרדוקס מובנה כאשר דמוקרטיה מאמצת דוקטרינה זו, היא נכנסת למשחק שנוח יותר לאויביה הלא דמוקרטיים. היא חושבת שהיא מנהלת את המערכת – אך בפועל היא מנוהלת על ידה. האויב מתעצם, בוחר את מועד ההסלמה הבא ומכתיב את הקצב.

אך הנזק אינו רק אסטרטגי. לאורך זמן דוקטרינת המשוואות משנה את אופן החשיבה של המפקדים ואת מקצוע המלחמה עצמו.

באסטרטגיית ההכרעה נדרש המצביא להפעיל את מלוא עקרונות אמנות המלחמה: יוזמה, התקפיות, ריכוז מאמץ, רציפות, תחבולה, הפתעה וניצול הצלחה. כל אלה מכוונים להשבתת המערכת היריבה בזמן הקצר ביותר.

בדוקטרינת המשוואות מתרחש שינוי מהותי: יוזמה הופכת לסיכון. התקפיות עלולה לערער את האיזון. ריכוז מאמץ עלול להוביל להכרעה בלתי רצויה. תחבולה עלולה לגרום לתגובה בלתי צפויה.

לכן היא מעדיפה תגובה על פני יוזמה, מידתיות על פני ריכוז, איתות על פני הפתעה, זהירות על פני התקפיות. המידתיות כבר אינה מגבלה – היא הופכת לעקרון מארגן של כל המערכת. תפקידה אינו לנצח ואף לא לשחוק, אלא לשמר את המשוואה כשם שאלגברה מבקשת לשמר את השוויון בין אגפיה.

הקשר להרתעה דוקטרינת המשוואות היא תולדה כמעט בלתי נמנעת של המעבר מצבא שתכליתו הכרעת האויב לצבא שתכליתו הרתעתו. צבא שמבקש להכריע שובר את המשוואה. צבא שמבקש להתיש שוחק אותה. צבא שמבקש להרתיע מנהל אותה. אין זה מפתיע שככל שנחלשו תפיסת ההכרעה והיכולת האופרטיבית לממשה, וככל שהתחזקה תפיסת ההרתעה, הלכו ותפסו את מקומן בשיח הביטחוני הישראלי תפיסות של מידתיות, הכלה, מסרים, איתותים ומשוואות.

הדימוי הרפואי אין מדובר במחלה חשוכת מרפא שהרופא לומד "לחיות עמה". מדובר במחלה שניתן לרפא – גם אם לא בקלות – אך הרופא בוחר שלא לנסות. הוא מתמקד באיזון מתמשך: כשהמחלה מתגברת – הוא מגיב; כשהיא נחלשת – הוא מרפה. כך נוצרת יציבות יחסית, אך המחלה נשארת ולכן שוחקת.

דוקטרינת המשוואות אינה רק ויתור על הכרעה. היא ויתור על עצם השאיפה להכריע – לא משום שהדבר בלתי אפשרי, אלא משום שהמערכת למדה לראות בשאיפה זו סיכון גדול יותר מהמחלה עצמה.

סיכום

מלחמה במשוואות אלגבראיות היא מצב שבו משתמשים במלחמה לא כדי לפתור בעיה, אלא כדי לשמר איזון בין אגפיה. אלא שבמלחמה, בניגוד לאלגברה, אין ערך לשימור המשוואה כשלעצמה. ערכה של אסטרטגיה נמדד ביכולתה לפתור את הבעיה שלשמה נוצרה ואם ניתן, מהר ככל האפשר.

כאשר שימור המשוואה הופך חשוב יותר מן הפתרון, המשחק אמנם נמשך – אך מטרת המלחמה אובדת.

ואולי אין זה מקרי שהמאמר נפתח בציון הוראתו של הנשיא טראמפ לשני הצדדים להפסיק את האש. מנקודת מבטה של דוקטרינת המשוואות, עצם הפסקת הירי היא ההישג המרכזי. אולם במלחמה אין סימטריה. יש תוקפן ויש מותקף. יש מי שמבקש לערער את הסדר הקיים ויש מי שמבקש להגן עליו. מלחמת המשוואות מתעלמת מהבסיס המוסרי הזה למלחמה. כאשר השאיפה ליציבות גוברת על הצורך לפתור את הבעיה שגרמה למלחמה, היא עלולה להפוך ממכשיר להגנת הקיום ולהשגת שלום ולכן לגיטימי מוסרית, למנגנון המשמר את גורמי העימות ולכן פסול מוסרית.

ומדינות אינן מקיימות צבאות כדי לנהל משחקים. הן מקיימות אותם כדי להגן על קיומן, על חירותן ועל עתידן. כאשר המשוואה הופכת חשובה מן הפתרון, המשחק אולי נמשך — אך מטרת המלחמה אובדת. וכאשר אובדת מטרת המלחמה, אובדת בסופו של דבר גם צידקתה.