ניצחון אינו זקוק ליחסי ציבור

תגובה למאמרו של מייקל דוראן - מכון הודסון - על סיום המלחמה באיראן

https://www.hudson.org/foreign-policy/how-iran-war-ends-michael-doran

הערה לקוראים:

בהמשך הפוסט מצורפת גם הגרסה המלאה והמפורטת של המאמר.

הגרסה הקצרה:

המלחמה מול איראן חשפה פרדוקס אסטרטגי עמוק. ישראל וארצות הברית השיגו הישגים צבאיים מרשימים, אך ככל שחולף הזמן מתבררת שאלה מטרידה יותר: האם הישגים אלה שינו את המציאות האסטרטגית באופן המצדיק את המחיר ששולם?

איראן נפגעה קשות. חלקים מתוכנית הגרעין שלה נפגעו, מערכי טילים הושמדו, שלוחיה באזור נחלשו וכלכלתה ספגה מכה משמעותית. אולם העובדה שכל אלה נכונים אינה עונה על השאלה החשובה ביותר: האם מטרות המלחמה הושגו?

אם נבחן את היעדים שהוצגו לציבור — הסרת האיום הגרעיני, צמצום האיום הבליסטי ופירוק מערך השלוחים האיראני — קשה לטעון כי מי מהם הושג במלואו. האיומים נפגעו, אך לא הוסרו. תוכנית הגרעין נותרה קיימת. יכולות טילים משמעותיות עדיין בידי איראן. הפרוקסיז נחלשו אך לא נעלמו.

כאן מתגלה הפער המרכזי של המערכה: המטרות היו מטרות של הכרעה, אך האמצעים שנבחרו היו אמצעים של התשה.

במקום לשלול מהמשטר האיראני את יכולתו להמשיך ולתפקד, נבחרה אסטרטגיה של שחיקה הדרגתית: חיסול מפקדים, פגיעה במתקנים והשמדת מלאים. אלה הישגים מבצעיים חשובים, אך הם אינם שקולים להכרעה. הם מפחיתים איום; הם אינם מסירים אותו.

התוצאה היא פרדוקס. בעוד ישראל וארצות הברית הציבו לעצמן מטרות רחבות ושאפתניות, איראן הציבה לעצמה יעד צנוע בהרבה: מניעת תבוסה והישרדות המשטר.

וכאשר צד אחד חייב להשיג הכול כדי לנצח, בעוד הצד השני צריך רק לשרוד כדי לא להפסיד, יתרונו של הצד החזק אינו בהכרח מתורגם לניצחון.

לכן, מבחינת טהרן, עצם העובדה שהמשטר שרד, תוכנית הגרעין ניתנת לשיקום, בידה מלאי טילים מאיימים, השפעתה על שלוחיה לא נחלשה ושבסוף המלחמה חזרו הצדדים לשולחן המשא ומתן, עשויה להיחשב כהצלחה אסטרטגית.

הבעיה איננה רק צבאית. היא תרבותית.

אסטרטגיית ההתשה נשענת על ההנחה שכאב מתמשך שוחק רצון. לעיתים קרובות זה נכון בדמוקרטיות מערביות, שבהן לחץ ציבורי מתורגם ללחץ פוליטי. אולם משטרים מהפכניים כמו איראן, וחלק מהארגונים הפועלים בחסותה, אינם תמיד פועלים לפי אותו היגיון.

במערב, שגשוג ויציבות נתפסים כמצב הטבעי של החברה. בתרבויות פוליטיות אחרות, הקרבה, סבל ומאבק ממושך עשויים להיתפס דווקא כביטוי לנחישות ולאמונה בצדקת הדרך. במצבים כאלה, התשה אינה בהכרח שוברת את היריב; לעיתים היא מעניקה לו זמן להפוך את עצם הישרדותו לניצחון.

המלחמה מול איראן חושפת לכן בעיה רחבה יותר מהשאלה האיראנית עצמה. במשך מאות שנים ביקש המערב לקצר מלחמות באמצעות הכרעה. המטרה הייתה פשוטה: לנצח במהירות כדי לחזור לבנייה, למסחר ולחיים אזרחיים תקינים.

בעשורים האחרונים חל שינוי. בהדרגה הוחלף רעיון ההכרעה ברעיון הניהול. במקום ניצחון — הכלה. במקום סיום ברור — ניהול מתמשך של סיכונים.

במקביל, התפתחה הטכנולוגיה הצבאית בקצב מסחרר. המערב למד לאתר כל מטרה, לפגוע בכל מטרה ולחסל כמעט כל מפקד ומנהיג. אולם הוא השקיע פחות מחשבה בשאלה כיצד כל היכולות הללו מתחברות למהלך אסטרטגי המייצר מצב סיום חדש וברור.

במילים אחרות, הוא למד לפגוע ולגרוע — אך שכח כיצד להכריע.

זו אולי התובנה החשובה ביותר שעולה מן המערכה מול איראן. השאלה איננה אם חיל האוויר היה יעיל או אם המודיעין היה מדויק. גם לא אם איראן נחלשה. השאלה היא האם המלחמה יצרה מציאות חדשה, או רק שיפרה את תנאי הפתיחה של הסיבוב הבא.

ייתכן שהבעיה העמוקה ביותר היא שהמערב אינו מתקשה עוד להילחם. הוא מתקשה להאמין בלגיטימיות של ניצחון - אולי בגלל אובדן ביטחונו בצדקת דרכו ועליונות ערכיו, כבמאה הקודמת.

שהרי הכרעה איננה רק פעולה צבאית. היא גם קבלת אחריות. מי שמכריע נדרש לעצב את המציאות שנוצרת לאחר מכן, לשאת במחיריה ולנהל את תוצאותיה לאור ערכיו, כבגרמניה ויפן אחרי מלחמת העולם השנייה. ניהול סיכונים מאפשר להימנע מאותה אחריות.

אם כך, הבעיה המרכזית שנחשפה במלחמה מול איראן איננה עוצמתה של איראן. היא מצבה של אמנות המלחמה במערב וביטחונו בערכיו.

מפני שבסופו של דבר, ניצחון אמיתי אינו זקוק להסברים ארוכים או לקמפיינים של שכנוע. הוא משנה את המציאות באופן שגם האויב מתקשה להכחיש.

ניצחון אינו זקוק ליחסי ציבור.

הגרסה המלאה:

תקציר 

המלחמה באיראן חשפה פער עמוק בין הישגים צבאיים מרשימים לבין היעדר הכרעה אסטרטגית. בעוד ישראל וארצות הברית הציבו לעצמן מטרות הדורשות הכרעה, הן ניהלו את המלחמה בכלים של התשה — ובכך אפשרו לאיראן להשיג את יעדה הצנוע בהרבה: הישרדות המשטר. המאמר בוחן את המערכה דרך הגותם של הרכבי, רמון ארון ובן־גוריון, ומראה כיצד המערב זנח את רעיון ההכרעה ואימץ את ניהול הסיכונים כתחליף. התוצאה: מלחמות ארוכות, מצבי סיום בלתי יציבים, ואובדן האמונה בלגיטימיות של ניצחון. מכאן שהבעיה האמיתית שנחשפה איננה איראן — אלא מצבה של אמנות המלחמה במערב ואולי אמונת המערב בדרכו.

המאמר

מאמרו של מייקל דוראן במכון הדסון הוא אחד הניתוחים הרציניים והמעניינים ביותר שפורסמו עד כה על המלחמה באיראן. בניגוד למבקרי המלחמה, דוראן מכיר בהישגיה הצבאיים המרשימים. בניגוד לתומכי הפלת המשטר, הוא מסביר מדוע הנשיא טראמפ בחר לעצור את המלחמה ולעבור למשא ומתן.

ייתכן בהחלט שהוא צודק ברבות מעובדותיו. איראן נפגעה קשות. תוכנית הגרעין שלה נפגעה. מערך הטילים שלה ספג מהלומות. שלוחיה נחלשו. כלכלתה נפגעה.

אלא שדווקא משום כך מתבקשת שאלה אחרת.

דוראן שואל אם איראן יצאה מן המלחמה חלשה יותר מכפי שנכנסה אליה. יהושפט הרכבי ורמון ארון היו שואלים שאלה שונה: האם הושגו מטרות המלחמה, והאם נבחרה אסטרטגיה המסוגלת להשיגן.

זו איננה מחלוקת על העובדות. זו מחלוקת על משמעותו של ניצחון.

הרכבי: המטרה אינה תואמת את שיטת המלחמה

לפי ההצהרות הרשמיות של ישראל וארצות הברית, למלחמה היו שלוש מטרות:

• הסרת האיום הגרעיני
• הסרת האיום הבליסטי
• הסרת איום הפרוקסיז

גם כיום קשה לטעון כי אחת משלוש המטרות הללו הושגה במלואה. הגרעין האיראני נפגע, אך לא הועבר לפיקוח אמריקני או בינלאומי מלא. תשתיות בליסטיות רבות הושמדו, אך בידי איראן נותרו מלאים משמעותיים וערים תת־קרקעיות. הפרוקסיז נחלשו, אך לא חדלו להתקיים ולהיות זרועותיה של איראן. לפיכך, ניתן לומר שהאיומים נפגעו – אך לא הוסרו.

בספרו מלחמה ואסטרטגיה הבחין יהושפט הרכבי בין שתי אסטרטגיות יסוד:

1. מלחמת הכרעה: שמטרתה הרס יכולת הלחימה של היריב והשגת תוצאה נחרצת במאורע בזמן קצר יחסית.
2. מלחמת התשה: שמטרתה שחיקה מצטברת של יכולותיו ורצונו של היריב בתהליך לאורך זמן.

אילו ביקשו ארצות הברית וישראל להסיר את שלושת האיומים במלואם, היה עליהן לבחור במלחמת הכרעה. מלחמה כזו לא הייתה מחייבת בהכרח פלישה קרקעית רחבת היקף. לרשות הנשיא עמד כוח צבאי חסר תקדים שכבר נפרס בזירה: נושאות מטוסים, מפציצים אסטרטגיים, עליונות אווירית כמעט מוחלטת ויכולת לפגוע בו־זמנית במערכות האנרגיה, התחבורה, התקשורת, הפיננסים והפיקוד של איראן.

לכן השאלה איננה מדוע לא נבחרה פלישה קרקעית. השאלה היא מדוע לא נבחרה אסטרטגיית הכרעה מערכתית, שהייתה עשויה לשלול מן המשטר בתוך זמן קצר את יכולתו להמשיך לנהל ולשלוט במדינה ולקיים את פרויקט הגרעין, הטילים והפרוקסיז.

יש הטוענים כי ההכרעה המערכתית נדחתה משום שאיש אינו יודע לנהל "יום שאחרי" באיראן בת שמונים ותשעה מיליון תושב. זו טענה רצינית. אך היא מחייבת מסקנה הפוכה מזו שהוסקה בפועל: אם ההכרעה בלתי אפשרית, יש לוותר על מטרות המצדיקות אותה, לא לרדוף אחריהן באמצעות אסטרטגיה שאינה מסוגלת להשיגן.

ההחלטה שלא להשתלט מראש על מיצרי הורמוז ממחישה היטב את הבעיה. במקום לשלול מאיראן כמהלך אמנעה מכין את מנוף הלחץ האסטרטגי החשוב ביותר שלה על הכלכלה העולמית, כלומר להכריע את יריביה במתקפת נגד, הושאר בידיה קלף שאפשר לה להשפיע על קצב המלחמה ועל תנאי סיומה.

במקום זאת נבחרה דרך אחרת: חיסול מפקדים, פגיעה במתקנים, השמדת מלאים וגריעת יכולות. אלה היו הישגים מבצעיים מרשימים, אך הישגים של התשה. זו אסטרטגיית לחימה שגם אם היא מסתיימת בניצחון, הוא מושג באופן הדרגתי, בתהליך ארוך שאין שליטה על משכו שנועד לשחוק את האויב ולהלאותו, אך לא להביאו למצב של חוסר אונים בארוע - כבאסטרטגיה של הכרעה. היא אינה מטילה אותו פרקדן ארצה, לפי הדימוי המפורסם של קלאוזביץ, באופן שישלול ממנו את היכולת להוסיף ולהתנגד בלחימה אפקטיבית ויאלץ אותו להיכנע.

מנקודת מבטו של הרכבי, נוצר אפוא פער יסודי בין המטרה לבין האמצעי. המטרה הייתה הסרת איום. האמצעי היה צמצום איום. במילים אחרות, לא מדובר בהכרח בהיעדר יכולת להכריע – אלא בהחלטה שלא להשתמש ביכולת כדי לנסות להכריע.

ארון: כיצד אפשרנו לאיראן להשיג את מטרתה

אם הרכבי היה שואל כיצד ניסו לנצח, רמון ארון היה שואל מה ביקש כל צד להשיג.

ארון הבחין בין אסטרטגיית ניצחון לבין אסטרטגיית אי־תבוסה.

לארצות הברית ולישראל הייתה לכאורה אסטרטגיית ניצחון: הסרת האיומים. לאיראן הייתה אסטרטגיה צנועה בהרבה: לשרוד. היא לא הייתה צריכה לכבוש שטח, לא הייתה צריכה להביס את ארצות הברית ולא הייתה צריכה להשמיד את ישראל. די היה לה למנוע מן המערב לכפות עליה תוצאה בלתי הפיכה.

כאן מתגלה הפרדוקס הגדול של המלחמה. מרגע שארצות הברית וישראל ויתרו על הכרעה ובחרו בהתשה, הן אפשרו לאיראן לנהל את המלחמה בדיוק בתנאים המתאימים ביותר לאסטרטגיית אי־התבוסה שלה. בעוד וושינגטון וירושלים היו צריכות להשיג הרבה כדי לנצח, טהרן הייתה צריכה להשיג מעט מאוד כדי לא להפסיד.

אם המלחמה מסתיימת במשטר ששרד, בתוכנית גרעין שכנראנ ניתן לשקמה בעתיד, במערך טילים שנותר בחלקו ובמשא ומתן החוזר למרכז הבמה – הרי שמנקודת מבטו של ארון, איראן השיגה את יעדה המרכזי.

האם המלחמה שינתה את מצב הסיום?

דוראן מדגיש, ובצדק, כי טראמפ איננו אובמה. הוא הגיע לשולחן המשא ומתן לאחר שהפעיל כוח צבאי חסר תקדים נגד איראן. אולם דווקא משום כך מתחדדת השאלה.

ככל שהסכם הגרעין של אובמה היה בעייתי, הוא לא היה תוצאה של מלחמה אזורית ממושכת, של שיבוש הסחר העולמי, של פגיעה בכלכלות האזור ושל נזקים כבדים לישראל, לארצות הברית ולבעלות בריתן. אם נקודת הסיום היא בכל מקרה משטר איראני ששרד, תוכנית גרעין המחייבת פיקוח מתמשך, מערך טילים שניתן לשקם, פרוקסיז שעדיין קיימים ומשא ומתן המלווה בהרתעה ובסנקציות – אזי לא די להראות שאיראן חלשה יותר. יש להסביר מהו השינוי האסטרטגי המצדיק את המחיר החריג ששולם כדי להגיע לנקודת הסיום הזאת.

זו איננה שאלה טקטית. זו איננה שאלה של הישגים מבצעיים. זו השאלה הקלאוזביציאנית הבסיסית: האם המלחמה והישגיה הצבאיים אפשרו לדרג המדיני ליצור מצב מדיני חדש? או שמא היא רק שינתה את תנאי הפתיחה של הסיבוב הבא?

יתר על כן, המבחן האסטרטגי איננו רק מה לא הושג אלא גם מה אבד.

איראן אמנם נפגעה, אך היא יצאה מן המלחמה כמשטר ששרד את המתקפה החזקה בתולדותיו. בעיני חלק משכנותיה היא אף הוכיחה עמידות ולכן מעמדה התחזק בעיניהן. ארצות הברית נתפסה בעיני רבים כמי שאינה מוכנה לממש את מלוא עוצמתה כדי לכפות הכרעה. ישראל מצאה עצמה שוב תלויה בהחלטות וושינגטון בשאלות הנוגעות לביטחונה הקיומי.

גם אם הערכות אלה שגויות, עצם היווצרותן היא חלק ממאזן התוצאות של המלחמה.

הפאקיר ההודי

בבסיס אסטרטגיית ההתשה עומדת הנחה פשוטה: כאב ממושך שוחק רצון. הנחה זו תקפה לעיתים קרובות בדמוקרטיות. אזרחים סובלים, מפעילים לחץ על הנהגה ומאלצים אותה לשנות מדיניות.

אלא שבאיראן, בחיזבאללה ובחמאס, הקשר הזה חלש בהרבה ולעיתים אף מתהפך. הסיבה איננה רק פוליטית. היא גם תרבותית.

הציוויליזציה המערבית המודרנית בנויה סביב שאיפה להפחתת סבל. שגשוג, ביטחון אישי, יציבות ורווחה נתפסים בה כמצב הטבעי של החברה. לכן פגיעה ממושכת באזרחים ובכלכלה מייצרת לחץ גובר לסיים מלחמות. אולם במזרח התיכון פועלות גם מסורות אחרות, שבהן סבל, הקרבה, עמידה ממושכת ומאבק רב־דורי אינם נתפסים בהכרח ככישלון. לעיתים הם נתפסים כביטוי לנחישות, לאמונה ואף לצדקת הדרך.

בתרבויות כאלה, התשה אינה בהכרח שוחקת את הרצון. לעיתים היא מחשלת אותו.

מנקודת מבט זו, אסטרטגיית "המכות הקשות והכואבות" דומה לניסיון לשבור פאקיר הודי באמצעות הוספת מסמר נוסף למיטתו. מי שאיננו מכיר את תרבותו מניח שהכאב הנוסף יכריע אותו. אלא שהפאקיר בחר מלכתחילה לשכב על מסמרים. הסבל איננו שובר את זהותו. הוא חלק ממנה.

כך גם איראן, חיזבאללה וחמאס. הסבל איננו בהכרח מערער את הלגיטימציה שלהם. לעיתים הוא מחזק אותה. הוא הופך להוכחה לצדקת הדרך, לסמל של עמידה ולהצדקה להמשך המאבק.

משום כך, אסטרטגיית ההתשה עלולה להיקלע לפרדוקס. היא גורעת יכולות ממשיות, אך במקביל מעניקה ליריב זמן להפוך את עצם הישרדותו להישג פוליטי, תרבותי ופסיכולוגי. זהו בדיוק המרחב שבו, לפי רמון ארון, אסטרטגיית אי־התבוסה פורחת. ככל שהמלחמה מתארכת מבלי לאיים על עצם קיומו של המשטר, כך גדל הסיכוי שהצד החזק ישחק את עצמו, בעוד הצד החלש יהפוך את עצם הישרדותו לניצחון.

מן המערב למזרח

הדיון הזה איננו עוסק רק באיראן. הוא עוסק בשינוי עמוק שעבר על המערב עצמו.

במשך מאות שנים ביקשה הציוויליזציה המערבית לקצר מלחמות ככל האפשר. מלחמה נתפסה כהפרעה זמנית לחיים של חירות, מסחר ושגשוג. מכאן נולדה תפיסת ההכרעה. מקלאוזביץ ועד בן־גוריון, מוושינגטון ואייזנהאור ועד יגאל אלון ואריק שרון, המטרה הייתה ליצור מצב חדש שיאפשר לחזור מהר ככל האפשר לחיים נורמליים.

אלא שבעשורים האחרונים אימץ המערב תפיסה אחרת: במקום הכרעה – ניהול; במקום ניצחון – הכלה; במקום סיום – המשכיות.

כך הפכו מלחמות קצרות למערכות הנמשכות שנים ואף עשורים. במובן זה איראן, חיזבאללה וחמאס אינם רק אויבי המערב. הם גם מוריו האסטרטגיים. המערב אימץ בהדרגה את תפיסת הזמן שלהם: לא מלחמות נפרדות אלא מלחמה אחת ארוכה.

תרבותית, זהו מהפך עמוק. ציוויליזציה שביקשה לצמצם ככל האפשר תקופות של אי־ודאות, חוסר ביטחון והקרבה, החלה להשלים עם מציאות של מלחמות מתמשכות. במובן מסוים, המערב חדל לכפות על אויביו את תפיסת הזמן שלו ואימץ את תפיסת הזמן שלהם.

הפיל שבחדר – ומי חסר בו

זהו הפיל שבחדר: החשש מאבדות לוחמים.

חשש זה איננו ביטוי לחולשה מוסרית. להפך. חברה דמוקרטית המקדשת את חיי אזרחיה וחייליה חייבת לשאוף לצמצם ככל האפשר את מחיר המלחמה. אולם מכאן לא נובעת המסקנה שיש לוותר על הכרעה. מכאן נובעת החובה למצוא דרכים חדשות להשגתה.

בפועל התרחש תהליך אחר. במשך עשרות שנים עבר המאמץ הצבאי בהדרגה מן הממד האופקי של התמרון היבשתי אל הממד האנכי של מודיעין, אוויר, חלל, סייבר ואש מדויקת. זהו שינוי טבעי ואף מבורך. הבעיה איננה המעבר עצמו. הבעיה היא שהוא לא לווה בהתפתחות מקבילה של אמנות המלחמה. הטכנולוגיה התקדמה ועימה היכולת הטכנית לחישוב פעולות צבאיות. היכולת המצביאית להגות רעיונות אסטרטגיים תחבולניים מכריעים, שקודמים לחישוב הטכני, פיגרה מאחור.

המערב למד כיצד לאתר כל מטרה, כיצד לפגוע בכל מטרה וכיצד לחסל כל מפקד. אך הוא השקיע הרבה פחות מחשבה בשאלה כיצד להשתמש בכל אלה כדי להביא את היריב למצב של חוסר אונים אופרטיבי ואסטרטגי.

במילים אחרות, הוא למד להפתיע אך שכח כיצד לתחבל; הוא למד לפגוע אך שכח כיצד להכריע.

אולם הכלל העתיק לא השתנה:

"כי בתחבולות תעשה לך מלחמה."

לא בהפתעות. לא בטכנולוגיות מרהיבות. לא במספר המטרות שהושמדו.

התחבולה איננה מטרה בפני עצמה. תפקידה להביא את היריב למצב שבו אינו מסוגל עוד למנוע ממכריעו להשיג את מטרותיו. משום כך, המעבר מן התמרון האופקי לתמרון האנכי היה צריך להיות מלווה בפיתוח אמנות מצביאות עדכנית – אמנות שתדע כיצד להשתמש בעליונות מודיעינית, אווירית וטכנולוגית כדי לכפות הכרעה אסטרטגית מהירה, גם אם היא מושגת בעיקר מן האוויר, מן הים, מן החלל או מן הסייבר, ולא רק כדי לגרוע יכולות ולהאריך את המאבק.

המלחמה באיראן מעלה את האפשרות שתהליך זה לא הושלם. אם כך, הבעיה איננה שהמערב ויתר על התמרון היבשתי. הבעיה היא שהוא עדיין לא פיתח במלואה את אמנות התמרון והתחבול החלופית שהייתה אמורה למלא את מקומו.

אם כך, השאלה איננה רק כיצד נלחמים, אלא גם לשם מה נלחמים. כאן חוזרים אל אחת התובנות היסודיות של בן־גוריון על מקומה של המלחמה במדיניות.

בן־גוריון ולנין

בן־גוריון נהג להביע הערכה להחלטתו של לנין לחתום על Treaty of Brest-Litovsk. לא משום שהעריץ את הקומוניזם, אלא משום שזיהה בהירות אסטרטגית ונחרצות ליישמה במקום פסיחה על הסעיפים. לנין הבין שרוסיה אינה יכולה גם להמשיך במלחמה וגם להשלים את המהפכה. לכן סיים את המלחמה ביוזמת רוסיה כדי להתמקד במטרה.

כך חשב גם בן־גוריון. מלחמה הייתה בעיניו אמצעי, לא מצב קבע. הוא ביקש לקצר מלחמות לא משום שהיה מיליטריסט, אלא להפך – משום שסלד מהן ורצה לחזור מהר ככל האפשר לבניין האומה.

בעיני בן־גוריון, מלחמה שאינה מסתיימת בניצחון או בהפסד ברורים גוזלת מן האומה את משאביה היקרים ביותר – זמן, משאבים ותשומת לב לאומית. בעולמו, מצב של "לא ניצחון ולא תבוסה" לא היה אסטרטגיה.

זו גם הסיבה שבגללה עיצב מדיניות הגנה לאומית המבוססת על מלחמות מנע קצרות להסרת איומים באיבם ועל העברת המלחמה במהירות לשטח האויב. לא מפני שאהב מלחמות, אלא מפני שביקש לצמצם ככל האפשר את משכן.

ניצחון לא זקוק ליחסי ציבור

מייקל דוראן ואני איננו חלוקים בעיקר על העובדות. אנו חלוקים על אמת המידה.

דוראן שואל האם המלחמה הצליחה.

הרכבי, ארון ובן־גוריון היו שואלים האם היא ניצחה.

• מנקודת מבטו של הרכבי, נבחרה אסטרטגיית מלחמה שלא התאימה למטרותיה המוצהרות.
• מנקודת מבטו של ארון, נבחרה אסטרטגיה שאפשרה לאיראן לממש את יעדה המרכזי – אי־תבוסה.
• מנקודת מבטו של בן־גוריון, המלחמה עצמה הפכה ממכשיר להשגת מטרה למצב קיום מתמשך הדוחה את האפשרות להשיגה.

אלא שאולי הבעיה עמוקה אף יותר.

במשך מאות שנים ביקשה הציוויליזציה המערבית לקצר מלחמות כדי לחזור לשלום, לבניין, למסחר ולחירות. המלחמה באיראן מעוררת את החשש שהמערב חדל לחפש ניצחון והחל להסתפק בניהול סיכונים. אם כך, הבעיה האמיתית שנחשפה במלחמה איננה איראן. היא מצבה של אמנות המלחמה במערב עצמו.

ייתכן שקיים רובד עמוק אף יותר. לאחר שהמערב זנח בהדרגה את רעיון ההכרעה, אימץ את רעיון ניהול הסיכונים וניוון את המצביאות, אולי הוא איבד בהדרגה את אמונתו בלגיטימיות של הכרעה ובאחריות הכרוכה בה.

שהרי הכרעה איננה רק פעולה צבאית. היא גם קבלת אחריות. מי שמכריע נדרש לעצב את המציאות החדשה שנוצרה. הוא נדרש לשלוט, לפקח, לבנות ולשאת באחריות לתוצאה. ניהול סיכונים פוטר אותו מן האחריות הזאת.

ייתכן אפוא שהמערב אינו חושש עוד מן המלחמה עצמה.

ייתכן שהוא חושש מן הניצחון. ויותר מכך, הוא אינו בטוח עוד, כפי שהיה במאה הקודמת, שהערכים שעליהם הוא מבקש להגן מצדיקים את המחיר הכרוך בהכרעת אויביו.

אולי משום כך מסכמת היטב את המחלוקת בין דוראן לביני אמרה עממית אנגלית עתיקה: Much Cry, Little Wool. הרבה מהומה. הרבה מאמץ. הרבה רהב ורעש. מעט מן התוצאה שלשמה התכנסו.

משום שבסופו של דבר, ניצחון אמיתי איננו זקוק להסברים או למסעות שכנוע.

הוא משנה את המציאות באופן שגם האויב מתקשה להכחיש.

ניצחון אינו זקוק ליחסי ציבור.

https://www.misgavins.org/shai-whoever-wins-doesnt-have-to-explain/

https://www.makorrishon.co.il/opinions/article/338821