לבנון 2026: הלקח שנשכח מחורב
החלטת ארצות הברית לכפות הפסקת אש בלבנון, המגבילה את יכולתה של ישראל להגיב על שחיקת לוחמיה ותושבי הצפון כפי שהייתה רוצה וכפי שלדעת רבים היא צריכה להגיב, מעוררת בישראל זעם ותסכול.
יש הרואים בכך הוכחה נוספת לכך שגם לאחר שנות לחימה ארוכות ישראל איננה נהנית מחופש פעולה מול אויביה. אחרים מאשימים את וושינגטון בהקרבת האינטרס הישראלי על מזבח שיקוליה האזוריים והגלובליים.
אלא שבמבט היסטורי רחב יותר מתברר שאין כאן שום חידוש.
למעשה, אילו היה דוד בן־גוריון חי כיום, ספק אם היה מופתע מן המהלך האמריקני. ייתכן שהיה מופתע דווקא מן ההפתעה הישראלית.
בן־גוריון הניח מראש שמעצמות יתערבו במלחמותיה של ישראל וינסו לעצור אותן לפני השלמתן. לא משום שהיו עוינות לישראל, אלא משום שכך פועלות מעצמות. הן אינן מנהלות את מדיניותן לפי צורכי ישראל אלא לפי האינטרסים הרחבים שלהן.
משום כך בנה בן־גוריון תפיסת ביטחון שהנחת היסוד שלה הייתה פשוטה: ישראל חייבת להכריע את אויביה במהירות, לפני שהלחץ המדיני יספיק לעצור אותה.
הנחה זו לא נולדה בתיאוריה אלא בניסיון מעשי. כבר ערב הקמת המדינה הפעילו משרד החוץ האמריקני וג'ורג' מרשל לחץ כבד לדחות את הכרזת העצמאות. זמן קצר לאחר מכן הגיע המבחן האמיתי.
במבצע חורב, בסוף 1948 ובתחילת 1949, ביצע צה"ל מהלך תחבולני מבריק ורחב היקף לסיני, שנועד לנתק ולכתר את הצבא המצרי. אולטימטום אמריקני אילץ את ישראל לעצור ולסגת לפני השלמת המהלך — תקלה שהותירה את הצבא המצרי ברצועת עזה ותרמה להפיכתה לפצע פתוח המלווה את ישראל עד היום.
הלקח שבן־גוריון הפיק היה עמוק הרבה יותר מהשאלה אם לסגת מסיני אם לאו. הוא הבין שלישראל לעולם לא יעמוד זמן בלתי מוגבל להשגת מטרותיה. במוקדם או במאוחר יגיע לחץ מדיני שיכפה סיום מערכה. לכן אין די בהישג צבאי — יש להשיגו לפני ששעון החול המדיני מתרוקן.
זו הייתה אחת מאבני היסוד של תפיסת הביטחון הישראלית המקורית.
חורב הייתה רק הראשונה בשורה ארוכה של תזכורות: 1956, 1967, 1973, לבנון הראשונה, מלחמת המפרץ — ועד ללבנון ועזה של ימינו. ארצות הברית פועלת כיום כפי שפעלה מאז 1948: תומכת בישראל, אך גם מגבילה אותה כאשר הדבר משרת את האינטרס האמריקני.
החידוש איננו בוושינגטון. החידוש הוא בירושלים.
מאז תחילת המאה השתנתה תפיסת המלחמה הישראלית. צה"ל, שנבנה כצבא הכרעה מהירה, הפך בהדרגה לצבא הרתעה המבוסס על שחיקה, גריעה וניהול ממושך של סיכונים. המלחמות התארכו. מושג ההכרעה נדחק לשוליים.
אלא ששעון החול המדיני לא נעלם. המעצמות לא השתנו. רק צה"ל השתנה.
וכאשר צבא שנבנה למלחמות שחיקה פוגש את אותה מגבלת זמן מדינית — התוצאה כמעט בלתי נמנעת: המלחמה נעצרת לפני הסרת האיום.
אם ארצות הברית אינה מאפשרת כיום לישראל להשלים את המערכה בלבנון, אין בכך הפתעה. זהו בדיוק התרחיש שעל בסיסו בנה בן־גוריון את תפיסת הביטחון שלו.
וושינגטון לא שינתה את כללי המשחק. ישראל שכחה אותם.
היא איננה אוכלת את התבשיל שבישלה וושינגטון. היא אוכלת את התבשיל שבישלה לעצמה.
אולם הטעם המר של התבשיל הזה אינו חייב להיות סוף הסיפור. הוא יכול להיות תחילתו של לקח מציל. ישראל כבר הוכיחה בעבר שהיא יודעת להפיק לקחים ממשברים, לשנות כיוון ולבנות את כוחה מחדש. היא מסוגלת לעשות זאת גם היום.
די אם תחזור להבין את מה שבן־גוריון הבין כבר ב-1948: הזמן אינו בן ברית. ולכן מלחמה חייבת להיות מתוכננת מראש כך שתשיג את יעדיה לפני שהשעון המדיני יעצור אותה.
הלקח של חורב לא אבד. הוא רק נשכח.
אם אכן מתברר שחיזבאללה עושה כל שביכולתו כדי למוטט את הפסקת האש, הרי שמבחינת ישראל אין זו רק הפרה של הסכם.
זוהי הזדמנות קצרת מועד, שאותה יש לנצל להפעלת מאמץ אסטרטגי מרוכז שלא ייועד להמשך שחיקת חיזבאללה, אלא להכרעתו המהירה ולהכנעתו בתנאי ישראל.
זהו מבחנה המעשי של תפיסת ההגנה הלאומית המקורית, וזהו גם האתגר המשותף המרכזי העומד כעת בפני צה"ל וההנהגה המדינית.
אם יעמדו בו, עשוי הטעם המר של התבשיל שבישלנו לעצמנו להפוך סוף־סוף ללקח מציל.
לקריאה נוספת בבלוג:
- "הגנה היא התקפה דחויה לשעת הכושר" — 14.4.2024 https://www.hananshai.com/2024/04/blog-post_14.html
- "בלי הסרה אין הסדרה" — 30.10.2024 https://www.hananshai.com/2024/10/blog-post_30.html
- "אין זמן – הערכת מצב אסטרטגית עד כאן" — 8.3.2026 https://www.hananshai.com/2026/03/blog-post_8.html
תגובות
הוסף רשומת תגובה