חוקרים את אסון 7 באוקטובר בקונספציה שיצרה אותו
מדוע הדיון הציבורי מתמקד במודיעין במקום בתפיסת ההגנה שקרסה
אחת האירוניות הגדולות של הדיון הציבורי על אסון 7 באוקטובר היא שהקונספציה שקרסה באותו בוקר ממשיכה להשפיע גם על הדרך שבה הדיון הציבורי עוסק בקריסתה.
בדיוק כפי שלאחר מלחמת יום הכיפורים התמקד הדיון בשאלת ההתרעה המודיעינית במקום בתפיסת ההגנה שעליה נשענה המדינה, כך מתנהל גם כיום חלק גדול מן השיח הציבורי.
חוקרים את האסון באמצעות אותה מסגרת חשיבה שתרמה להיווצרותו.
קריסות וְלִקְחָן
אסון קריסת ההגנה על יישובי הנגב המערבי מזכיר שני אסונות ישראליים מפורסמים: אסון קריסת גשר המכביה ואסון קריסת אולמי ורסאי.
בשני המקרים לא התחילו את החקירה בשאלה מי הבחין ראשון בסדק, מי התעלם מהתרעה או מי קיבל החלטה שגויה ברגע האחרון.
השאלה הראשונה הייתה פשוטה יותר: האם הקונסטרוקציה עצמה הייתה נכונה?
בגשר המכביה התברר שהגשר תוכנן על בסיס הנחה שיעברו עליו קבוצות קטנות יחסית של אנשים. בפועל הופעל עליו עומס גדול בהרבה והוא קרס.
באולמי ורסאי התברר ששיטת הבנייה עצמה לא סיפקה את מרווח הביטחון הדרוש לעומסים שהופעלו עליה.
בשני המקרים היו גם טעויות אנוש, ליקויי פיקוח ושרשרת החלטות שגויות.
אך כל אלה היו משניים לשאלה הבסיסית:
האם המבנה עצמו תוכנן לעמוד בתרחיש המסוכן ביותר שעלול להתרחש?
זוהי גם השאלה הראשונה שהייתה צריכה להישאל לאחר 7 באוקטובר.
היא כמעט לא נשאלה.
בעולם ההנדסה קוראים לכך קונסטרוקציה.
בעולם הצבאי והאסטרטגי קוראים לכך קונספציה.
לא במובן המצומצם של הערכה מודיעינית לגבי כוונות האויב, דבר פסול מקצועית לכשעצמו, אלא במובנה הרחב: הרעיון המבצעי והאסטרטגי שעל בסיסו נבנים תפיסת ההגנה, תוכניות המלחמה, בניין הכוח, הכוננות והמוכנות למלחמה.
כשם שקונסטרוקציה קובעת כיצד ייבנה גשר, כך קונספציה קובעת כיצד תיבנה מערכת ההגנה של מדינה.
וכשם שכשל בקונסטרוקציה עלול להביא לקריסת גשר או בניין, כך כשל בקונספציה עלול להביא לקריסת מערכת הגנה שלמה.
בליץ התחקירים
בשבועות האחרונים התפרסמו שורה של תחקירים, ספרים ומאמרים חשובים על הלילה והבוקר של 7 באוקטובר.
ביניהם בלטו פרק מספרו החדש של העיתונאי עמוס הראל ("06:29"), מאמר הביקורת של אל"ם (מיל') רפאל בוכניק ב־News1, ופרסומים נוספים של כתבים וחוקרים ובהם איתי אילנאי.
תרומתם של מחקרים ותחקירים אלה חשובה.
הם שופכים אור על סימנים מחשידים שלא חוברו לתמונה אחת, על כשלים בהעברת מידע, על עיכובים בקבלת החלטות ועל טעויות בהערכת המצב.
הם מסייעים להבין כיצד קרסה מערכת ההתרעה בזמן אמת.
אך דווקא משום שהם כה מפורטים ומעמיקים, הם מחדדים עוד יותר את השאלה שכמעט אינה נשאלת:
מדוע נבנתה מלכתחילה תפיסת הגנה שתלויה במידה כה רבה בהצלחת מערכת ההתרעה?
אפשר לדמות זאת לחקירת קריסת גשר.
בירור השאלה איזה בורג נשבר ראשון הוא חיוני.
אך לפני שאלת הבורג חייבת להישאל שאלת הגשר.
אותו דפוס חזר כבר ב־1973
גם לאחר מלחמת יום הכיפורים התמקד הדיון הציבורי כמעט כולו בשאלת ההתרעה המודיעינית.
השאלות הללו היו חשובות, אך הן הסתירו את השאלה החשובה באמת:
האם תפיסת ההגנה שעליה נשענה ישראל לאחר מלחמת ששת הימים הייתה עדיין נכונה?
חמישים שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, אזרחים רבים בישראל יודעים להסביר מה הייתה "הקונספציה" המודיעינית.
מעטים יודעים להסביר מה היה המחדל העמוק יותר: קונספציה מבצעית שעבר זמנה.
מלחמת יום הכיפורים חשפה למעשה שתי טעויות קונספטואליות שונות, אך קשורות זו בזו.
הטעות הראשונה הייתה אי־עדכונה של תפיסת ההגנה הלאומית לאחר מלחמת ששת הימים.
ישראל שלפני 1967 הייתה מדינה חסרת עומק אופרטיבי, ולכן נאלצה לבנות את הגנתה על הסרת איומים באיבם ביוזמת ישראל ועל העברת המלחמה במהירות לשטח האויב.
ישראל שלאחר 1967 הייתה מדינה בעלת עומק אופרטיבי משמעותי בסיני וברמת הגולן.
מציאות חדשה זו חייבה עיצוב מחדש של תפיסת ההגנה הלאומית: הכלה של מתקפת פתע בשטח ישראל תוך ניצול היתרונות המקצועיים של שלב ההגנה בפתיחת המלחמה, כקדימון למעבר למתקפה ולהכרעה בשטח האויב
התאמה כזו לא נעשתה.
הטעות השנייה הייתה בניית הכוננות הלאומית על קבלת התרעה מודיעינית מצבית.
גם לפני 1967 התרעה כזו לא הייתה מובטחת.
מקרה רותם בשנת 1960 ומשבר מאי 1967 המחישו זאת היטב.
אולם לאחר 1967 הפכה ההנחה הזאת בעייתית הרבה יותר.
כאשר הצבאות ניצבו זה מול זה לאורך תעלת סואץ וברמת הגולן, וכאשר מרחקי ההתרעה הצטמצמו ממאות קילומטרים למטרים ספורים, היכולת לקבל התרעה מצבית אסטרטגית ואופרטיבית המבוססת על תנועות כוחות גלויות הצטמצמה באופן דרמטי.
במילים אחרות, דווקא כאשר ההתרעה נעשתה קשה יותר להשגה, היא הייתה אמורה להפוך לפחות חיונית.
הישגי 1967 אפשרו כאמור לבסס את הגנת המדינה על הכלת מתקפת פתע בשטחים שבשליטתה, ניצול יתרונות ההגנה, ורק לאחר מכן מעבר למתקפת נגד ולהכרעה — גם בלי תלות בקבלת התרעה מוקדמת.
אלא שתפיסת ההגנה לא עודכנה.
כך נוצר מצב פרדוקסלי: תפיסה מבצעית שנבנתה למציאות שלפני 1967 המשיכה להתקיים גם לאחר שהמציאות השתנתה מן היסוד, והוסיפה להישען על מרכיב ההתרעה המצבית שהפך לקשה עוד יותר להשגה.
לכן המחדל של 1973 לא היה רק בכך שההתרעה לא הגיעה.
המחדל היה בכך שהגנת המדינה נבנתה באופן שהיה עלול לקרוס אם ההתרעה לא תגיע.
שתי הטעויות הללו נפגשו ב־1973.
חמישים שנה לאחר מכן הן שבו ונפגשו ב־7 באוקטובר — אלא שהפעם כבר לא נותר העומק האופרטיבי שהיה לישראל ב־1973, וגם לא רבים מאמצעי הלחימה והידע המצביאי שנועדו להכריע את האויב לאחר מתקפת הפתע.
אם לאחר 1967 נעשה מסוכן לבנות את תפיסת ההגנה על קבלת התרעה מצבית מול הצבא המצרי והצבא הסורי, כיצד ניתן היה לבנות עליה מול חמאס וחיזבאללה?
הרי בניגוד לצבא המצרי שניצב מעבר לתעלת סואץ, חמאס וחיזבאללה נערכו מול כוחות צה"ל ויישובי מערב הנגב והגליל בהפרדה של אפס קילומטרים.
במציאות כזו, עצם הרעיון שניתן לבסס את ביטחון המדינה על התרעה מפני אויב הנערך על הגדר מעל הקרקע ומתחתיה מחייב בחינה מחודשת.
נדמה שכיום אנו חוזרים בדיון על פריצת המלחמה על אותו דפוס בדיוק.
מי שסבור עד היום שהלקח המרכזי של מלחמת יום הכיפורים הוא מודיעיני, ממשיך לחפש גם את שורשי אסון 7 באוקטובר באותו מקום.
הוא ממשיך לחקור את ההתרעה במקום את תפיסת ההגנה.
הוא ממשיך לעסוק בסימנים שהוחמצו במקום בקונספציה המבצעית האופרטיבית שעליה נשענה המערכת כולה.
ולכן הוא צועד באותה דרך חקירה שאינה יכולה להוביל לזיהוי המחדל האמיתי.
משום שהמחדל המרכזי של 7 באוקטובר איננו מודיעיני.
כמו ב־1973, הוא מבצעי.
הוא נובע מתפיסת הגנה שמתחילת המאה נשענה על הרתעה, התרעה והכלה במקום על החובה והיכולת להסיר איומים ולהכריעם מחוץ לגדר.
הקונספציה השגויה שקרסה באוקטובר 1973 ובאוקטובר 2023 ממשיכה לעמוד בבסיס הדיון על קריסתה.
למעשה, מאז הקמת המדינה פעלה ישראל בשלושה מצבים אסטרטגיים שונים.
בין 1949 ל־1967 הייתה ישראל מדינה חסרת עומק אופרטיבי. במצב כזה, הסרת איומים מבעוד מועד והעברת המלחמה לשטח האויב לא היו בחירה אלא הכרח.
לאחר מלחמת ששת הימים השתנה המצב מן היסוד. לראשונה נוצר לישראל עומק אופרטיבי משמעותי בסיני וברמת הגולן, שאפשר לבסס את ההגנה על הכלת מתקפת פתע, ניצול יתרונות ההגנה ומעבר למתקפת נגד ולהכרעה בשטחי האויב.
אולם הנסיגות מסיני, מדרום לבנון ומרצועת עזה החזירו את ישראל בהדרגה למצב הדומה במאפייניו לזה שקדם ל־1967: אויבים נערכו בסמוך לגבולותיה, ללא עומק מספיק להכלת מתקפת פתע אופרטיבית רחבת היקף, ואף לא חדירה טקטית נקודתית.
דווקא בשלב זה, כאשר מדיניות הסרת האיומים מעבר לגדר באיבם ביוזמת ישראל חזרה להיות חיונית, הוחלפה תפיסת ההגנה המקורית במדיניות של הרתעה, הסדרה, הכלה וניהול סיכונים.
זו תפיסה נאיבית אנטי מקצועית שמתנגשת חזיתית בעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסליים, משום שבמקום לשלול מן האויב את יכולתו לפעול, היא מבקשת לשכנעו שלא לפעול אף שיכולתו לעשות זאת נותרה בידיו.
מה נעלם מן הקונסטרוקציה
נעלמו או נחלשו לפני 7 באוקטובר שלושה עמודי תווך.
מדיניות הסרת האיומים שחזרה אחרי הנסיגות להיות חיונית הוחלפה כאמור במדינות של הרתעה, הסדרה, הכלה וניהול סיכונים.
הדרג המתמרן והמסתער – הכלי המרכזי למימוש מדיניות הסרת האיומים וההכרעה נשחק, צומצם ואיבד בהדרגה את בכורתו לטובת מודיעין, אש וטכנולוגיה. הכוח היבשתי, שבעבר נועד להעביר את המלחמה לשטח האויב ולהכריעו מהר, הפך בהדרגה למרכיב משני במערכת שתוכננה בעיקר להכות, לגרוע, להרתיע ולשחוק מרחוק.
החשיבה המצביאית־הכרעתית – התפיסה שלפיה מטרת המלחמה היא כפיית רצוננו על האויב באמצעות הכרעתו פינתה את מקומה לתרבות של ניהול סבבים, גריעה, שחיקה, ענישה ואיתות. בהדרגה עברה הבכורה בתכנון המערכות מגורמי הפיקוד, התמרון והתחבול אל גורמי המודיעין והאש. במקום לשאול כיצד מכריעים את האויב, החלו לשאול כיצד פוגעים בו מרחוק בעוצמה בתקווה שיחדל לרצות להילחם.
כאשר שלושת עמודי התווך הללו נשחקו במקביל, נותרה הגנת המדינה נשענת בעיקר על שני מרכיבים חלופיים: הרתעה והתרעה.
זה היה היפוכה הגמור של תפיסת ההגנה הלאומית המקורית ושל הלקח המרכזי שנלמד לאחר 1973: "צה"ל לא מרתיע, אמ"ן לא יתריע."
במשך זמן מה נדמה היה שהם מספיקים.
7 באוקטובר הוכיח שלא.
ההשלכה המסוכנת כיום
כבר ניתן להעריך כי בגלל אי־בדיקה מהירה ומעמיקה של הקונסטרוקציה החשיבתית שקרסה ב־7 באוקטובר, גם המלחמה הנוכחית נגד איראן וחיזבאללה מתנהלת במידה רבה על בסיס הרתעה ולא על בסיס הכרעה.
ישראל, וגם ארצות הברית, נקלעו למלחמת גריעה ושחיקה ארוכה, שבה הצד החלש יותר והנחוש יותר מבחינה פוליטית עשוי ליהנות מיתרון מובנה: די לו לשרוד כדי לטעון להצלחה - טענה שעשויה להיות אמיתית, אם איומי הגרעין, הבליסטיקה והשלוחים לא באמת יוסרו.
התחקיר שאסור לדחות
בגלל ההנחה המקצועית שתוכנית הגנה צריכה להניח שלא תינתן התרעה מצבית, השאלה המרכזית בנוגע לאסון 7 באוקטובר איננה מי פספס את סימן ההתרעה האחרון שלא פוענח.
השאלה היא האם מדינת ישראל מוכנה לבחון מחדש את יסודות תפיסת ההגנה הלאומית שלה.
התחקיר הגורלי ביותר של 7 באוקטובר איננו זה שצריך להמתין לוועדת חקירה.
זהו התחקיר המקצועי שחייב להתחיל לאלתר — לא כדי לקבוע אשמים, אלא כדי לברר האם הקונסטרוקציה שעליה נשענת הגנת המדינה עדיין מסוגלת לשאת את העומסים שהמציאות עתידה להעמיס עליה.
משום שבניגוד לוועדת חקירה, המציאות אינה ממתינה.
והיא כבר בוחנת, יום אחר יום, האם הקונספציה שקרסה ב־7 באוקטובר הוחלפה — או שהיא עדיין ממשיכה לחקור את עצמה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה