איראן הוכיחה: גם במאה ה־21 יש נצחון מוחלט
במשך שנים הפכה הטענה כי "בעידן המודרני אין עוד ניצחונות מוחלטים" לאחת מהנחות היסוד של החשיבה האסטרטגית המערבית. מלחמות אינן מוכרעות, כך סברו — לכל היותר ניתן להרתיע, לגרוע, לשחוק, להכיל איומים או לנהל סיכונים. מושגים כמו הכרעה, הכנעה וניצחון מוחלט נתפסו כשרידים אנכרוניסטיים של עולם ישן.
מלחמת איראן הפריכה את ההנחה הזו מן היסוד.
ניצחון מוחלט אינו השמדה טוטלית של צבא היריב או חורבן מלא של מדינתו. כך לא הוגדר ניצחון גם אצל גדולי המצביאים בהיסטוריה:
אלכסנדר הגדול לא השמיד את הצבא הפרסי בגאוגמלה.
נפוליאון לא מחק את צבאות אוסטריה באוסטרליץ.
שרון כיתר את הארמיה המצרית השלישית ולא השמידה.
שוורצקופף לא חיסל את כל הכוחות העיראקיים ב־1991.
בכל המקרים הללו הושגה תוצאה אחת מכרעת: היריב איבד את יכולתו לכפות את רצונו, ונכפה עליו רצונו של המנצח.
זו ההכרעה. זו ההכנעה. זו מהותו של ניצחון מוחלט.
המערב נלחם כדי לגרוע. איראן נלחמה כדי להכריע
המערב אימץ תפיסה שונה. הוא התמקד בגריעת יכולות, חיסול מפקדים ומנהיגים, לחץ כלכלי והפגנת עליונות טכנולוגית. ההנחה הייתה ששילוב של מכות כואבות ומתמשכות יוביל את היריב לשנות את התנהגותו גם בלי הכרעה של ממש.
גישה זו עמדה בבסיס מלחמת לבנון השנייה, "צוק איתן", מדיניות ההכלה מול חמאס וחיזבאללה — והשפיעה גם על ההתמודדות מול איראן.
אלא שהגישה הזו טשטשה את ההבחנה בין אמצעי למטרה:
גריעה, שחיקה וענישה הם כלים מועילים, אך הם אינם מטרת המלחמה.
מטרת המלחמה היא לכפות רצון שלא מומש בשיח מדיני.
כאשר האמצעים הופכים למטרה, המלחמה חדלה להיות מכשיר להכרעה והופכת לכלי לניהול סכסוך מתמשך.
איראן, לעומת זאת, פעלה לפי ההיגיון האסטרטגי הנצחי. היא זיהתה את מרכז הכובד האסטרטגי של יריביה — מיצרי הורמוז, עורק הדם של הכלכלה העולמית — וריכזה בו את מאמציה. היא ספגה מכות כבדות, אך הצליחה להפוך את פתיחת המיצרים למטרה העליונה של ארצות הברית.
הרגע שבו השתנה אופי המלחמה
ברגע זה השתנה אופי המלחמה.
בתחילתה ביקשה וושינגטון לכפות את רצונה על טהרן: לעצור את תוכנית הגרעין, לפגוע ביכולותיה הבליסטיות ולצמצם את השפעתה האזורית. אולם בסופה מצאה עצמה עוסקת בעיקר בשתי שאלות אחרות: כיצד להביא לפתיחתם מחדש של מיצרי הורמוז וכיצד לייצב את המצב בלבנון. לצורך כך הוקמו מנגנוני תיאום וערוצי הידברות משותפים שנועדו למנוע הסלמה בשתי הזירות.
לכאורה מדובר במהלך דיפלומטי שגרתי. למעשה, משמעותו עמוקה בהרבה.
ארצות הברית לא יצאה למלחמה כדי לדון עם איראן בביטחון השיט במפרץ או ביציבותה של לבנון. היא יצאה אליה כדי לכפות על איראן את תנאיה שלה. אולם כאשר בסיום המערכה מוקמים מנגנוני תיאום משותפים עם אותו משטר, בעודו ממשיך להתקיים, שומר על עצמאותו המדינית ומוסיף להחזיק בעמדותיו הבסיסיות כלפי ישראל והמערב, קשה להתעלם מן העובדה שסדר היום השתנה.
משמעות הדבר אינה רק שינוי בנושאי הדיון. עצם הצורך בתיאום עם איראן לצורך ייצוב לבנון משקף הכרה מעשית בכך שלטהרן יש השפעה מכרעת על המתרחש בזירה הלבנונית.
במילים אחרות: אחת ממטרות המלחמה הייתה לצמצם את השפעתה האזורית של איראן, אך בסיומה נדרשת וושינגטון לשתף פעולה עם טהרן כדי לייצב אחת מן הזירות המרכזיות שבהן ביקשה לצמצם את השפעתה. זהו פער שקשה להתעלם ממנו.
במרכז השיחות כבר לא עומדות מטרות המלחמה המקוריות — הגרעין, הטילים והפרוקסיז — אלא הורמוז ולבנון. קשה לחשוב על המחשה ברורה יותר למעבר היוזמה האסטרטגית מידי וושינגטון לידי טהרן.
זהו המבחן הפשוט והברור ביותר להכרעה אסטרטגית: הרגע שבו צד מפסיק לשאול כיצד יכפה את רצונו על יריבו ומתחיל לשאול מה עליו לתת כדי שיריבו יחדל לכפות עליו את רצונו.
ברגע כזה מאזן הכוחות כבר השתנה.
לא מספר המטרות שהופצצו קובע.
לא מספר המפקדים והמנהיגים שחוסלו.
לא היקף הנזק שנגרם.
השאלה המכרעת היא מי מעצב את סדר היום ומי נאלץ להגיב אליו. כאשר במרכז השיחות הבינלאומיות כבר לא עומדות מטרות המלחמה המקוריות של ארצות הברית, אלא שאלות הורמוז ולבנון, קשה להתעלם מן העובדה שהיוזמה האסטרטגית עברה מידי וושינגטון לידי טהרן — המנצחת בסבב זה של המלחמה.
גם לישראל יש כאן מסר מחייב
גם לישראל יש כאן מסר מחייב ומדאיג.
צה"ל הוכיח עליונות טכנולוגית, מודיעינית ומבצעית מרשימה. אולם עליונות זו לא תורגמה להכרעה אסטרטגית מלאה. הסיבות לכך עוד יידרשו לבירור, אך התוצאה כבר ברורה.
הטכנולוגיה כבר קיימת. העוצמה כבר קיימת. העליונות כבר קיימת.
צריך רק מנהיגות צבאית ומדינית שתכיר בתקלה, תחקור אותה לעומק ותתקן אותה. נדרשת תפיסה אסטרטגית שמזהה את מרכז הכובד של היריב, מאתרת את תורפותיו — או יוצרת אותן — ומכוונת אליו את עיקר המאמץ.
הלקח האמיתי
הלקח המרכזי של מלחמת איראן אינו קשור רק לגרעין או לטילים. הוא זה:
ניצחון מוחלט עדיין קיים.
מרכזי כובד ונכסים חיוניים לקיומם עדיין קיימים.
מדינות עדיין מסוגלות לכפות רצון.
עקרונות המלחמה לא השתנו. מה שהשתנה הוא רק נכונותו של חלק גדול מן המערב להתעלם מהם.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן מי שזיהה את מרכז הכובד של יריבו וכיוון אליו את עיקר מאמציו השיג הכרעה גם מול עליונות מספרית או טכנולוגית. לעומת זאת, מי שמסתפק בצבירת הישגים טקטיים ומודד הצלחה במספר המטרות שהושמדו ובנזק שהוא גורם, עלול לראות את כל הישגיו מתפוגגים ברגע אחד.
במלחמה, מי שכופה את רצונו הוא המנצח. כל השאר הם נתונים סטטיסטיים.
השאלה העומדת כיום בפני המערב, ובמיוחד בפני ישראל, היא האם נשוב לחשוב במונחים של הכרעה והכנעה, או שנמשיך בדרך של ניהול סיכונים ושחיקה מתמשכת. התשובה לא תקבע רק את תוצאת המערכה הנוכחית. היא עשויה לקבוע אם הציוויליזציה המערבית תמשיך לעצב את סדר היום העולמי — או תיאלץ להסתגל לסדר יום שיכתיבו אחרים.
https://www.misgavins.org/shai-there-is-a-complete-victory/
https://www.makorrishon.co.il/news/geopolitics/article/343927
Iran Proved It: Total Victory Still Exists in the 21st Century
For years, the claim that "there are no longer any total victories in the modern era" became one of the foundational assumptions of Western strategic thought. Wars, it was argued, are no longer decided. At best, states can deter, degrade, attrit, contain threats, or manage risks. Concepts such as decision, submission, and total victory came to be viewed as anachronistic relics of an earlier age.
The Iran War shattered that assumption.
Total victory does not mean the complete destruction of an enemy's army or the annihilation of its state. That has never been the historical definition of victory—not even among history's greatest commanders.
Alexander the Great did not destroy the Persian army at Gaugamela.
Napoleon did not eliminate Austria's armies at Austerlitz.
Ariel Sharon encircled the Egyptian Third Army but did not destroy it.
Norman Schwarzkopf did not annihilate all Iraqi forces in 1991.
In each of these cases, one decisive result was achieved: the defeated side lost its ability to impose its will, while the victor successfully imposed his own.
That is decision.
That is submission.
That is the essence of total victory.
The West Fought to Degrade. Iran Fought to Decide.
The West adopted a different approach. It focused on degrading capabilities, eliminating commanders and leaders, applying economic pressure, and demonstrating technological superiority. The assumption was that a combination of painful and sustained blows would eventually persuade the adversary to change its behavior without the need for genuine strategic decision.
This approach underlay the Second Lebanon War, Operation Protective Edge, the policy of containment toward Hamas and Hezbollah, and it also shaped the confrontation with Iran.
Yet this approach blurred the distinction between means and ends.
Degradation, attrition, and punishment are useful instruments, but they are not the purpose of war.
The purpose of war is to impose a political will that could not be achieved through diplomacy.
When means become ends in themselves, war ceases to be an instrument of decision and becomes merely a tool for managing a prolonged conflict.
Iran, by contrast, operated according to a timeless strategic logic. It identified its opponents' center of gravity—the Strait of Hormuz, the lifeline of the global economy—and concentrated its efforts there. It absorbed heavy blows, yet it succeeded in turning the reopening of the Strait into the United States' overriding concern.
The Moment the Nature of the War Changed
At that moment, the character of the war changed.
At the outset, Washington sought to impose its will on Tehran: to halt Iran's nuclear program, degrade its ballistic capabilities, and reduce its regional influence. Yet by the end of the conflict, Washington found itself preoccupied primarily with two different questions: how to reopen the Strait of Hormuz and how to stabilize Lebanon. To that end, coordination mechanisms and channels of dialogue were established to prevent escalation in both theaters.
On the surface, this may appear to be a routine diplomatic development. In reality, its significance runs much deeper.
The United States did not go to war in order to discuss maritime security in the Gulf or the stability of Lebanon with Iran. It went to war to impose its own terms on Iran. Yet when the campaign concludes with joint coordination mechanisms established with the same regime—one that remains in power, retains its political independence, and continues to uphold its fundamental positions toward Israel and the West—it becomes difficult to ignore the fact that the agenda has changed.
The significance extends beyond a mere shift in topics of discussion. The very need to coordinate with Iran in order to stabilize Lebanon reflects a practical acknowledgment that Tehran exercises decisive influence over events in the Lebanese arena.
In other words, one of the war's stated objectives was to reduce Iran's regional influence. Yet by its conclusion, Washington found itself compelled to cooperate with Tehran in order to stabilize one of the very arenas in which it had sought to diminish that influence. That is a contradiction that is difficult to overlook.
The center of the discussion is no longer the original war objectives—nuclear weapons, missiles, and proxies—but Hormuz and Lebanon. It is difficult to imagine a clearer illustration of the transfer of strategic initiative from Washington to Tehran.
This is the simplest and clearest test of strategic decision: the moment one side stops asking how it will impose its will on the adversary and begins asking what it must concede in order to persuade the adversary to stop imposing its will upon it.
At that moment, the balance of power has already changed.
It is not the number of targets struck that matters.
It is not the number of commanders and leaders eliminated.
It is not the scale of damage inflicted.
The decisive question is who shapes the agenda and who is forced to react to it. When the central focus of international discussions is no longer America's original war aims but rather Hormuz and Lebanon, it becomes difficult to ignore the fact that the strategic initiative has passed from Washington to Tehran—the victor in this round of the war.
Israel Must Draw Lessons as Well
There is an important and troubling lesson here for Israel.
The Israel Defense Forces demonstrated impressive technological, intelligence, and operational superiority. Yet that superiority was not translated into complete strategic decision. The reasons will require careful investigation, but the outcome is already evident.
The technology exists.
The power exists.
The superiority exists.
What is needed is military and political leadership willing to recognize the failure, investigate it honestly, and correct it. What is required is a strategic concept capable of identifying the enemy's center of gravity, locating its vulnerabilities—or creating them—and directing the main effort against them.
The Real Lesson
The central lesson of the Iran War has little to do with nuclear weapons or missiles.
It is this:
Total victory still exists.
Centers of gravity and critical national assets still exist.
States are still capable of imposing their will.
The principles of war have not changed. What has changed is merely the willingness of much of the West to ignore them.
History is filled with examples of commanders who identified an adversary's center of gravity and concentrated their efforts against it, achieving decision even against numerically or technologically superior opponents. By contrast, those who content themselves with accumulating tactical successes and measuring achievement by the number of targets destroyed and the amount of damage inflicted may discover that all their accomplishments can evaporate in a single moment.
In war, the victor is the one who imposes his will. Everything else is statistics.
The question now facing the West—and Israel in particular—is whether we will return to thinking in terms of decision and submission, or continue down the path of risk management and endless attrition.
The answer will determine more than the outcome of the present conflict. It may determine whether Western civilization continues to shape the global agenda—or finds itself adapting to one imposed by others.
תגובות
הוסף רשומת תגובה