נאומו של האלוף תומר בר — אליה וקוץ בה

אין ספק שההיסטוריה תזכור את האלוף תומר בר כאחד המפקדים הבולטים של חיל האוויר. בתקופה הסוערת שקדמה ל־7 באוקטובר הוא עמד איתן מול מאמץ אינטנסיבי להחדיר את השסע הפוליטי אל תוך החיל. הוא שרטט קו ברור בין פוליטיקה לכשירות מבצעית, והצליח — בקושי רב — לשמור על לכידותו.

באסון הלאומי של 7 באוקטובר, ובכישלונו הקשה של חיל האוויר, גילה בר איתנות פיקודית ויכולת התאוששות מרשימה. הוא הפגין אומץ לב אזרחי כאשר הנחה את טייסיו לתקוף מחבלים בתוך שטח ישראל, בשעה שהיכולת להבחין בינם לבין אזרחים ולוחמי כוחותינו הייתה מוגבלת. הוא לקח אחריות אישית מלאה, הוביל תחקירים מעמיקים, שיקם את החיל והוביל אותו להישגים מבצעיים נועזים — בשתי המערכות נגד איראן. תרומתו משמעותית וראויה להערכה.

אך אליה וקוץ בה. דבריו בטקס הפרידה, שבהם קרא להקמת “ועדת חקירה חיצונית ואובייקטיבית” לחקר אסון 7 באוקטובר, מעוררים שאלות כבדות משקל. הנה כמה מהן:

1. ממתי צה״ל זקוק לוועדה חיצונית כדי לחקור אירוע צבאי מובהק?

מלחמה היא בראש ובראשונה עניין צבאי. צה״ל הוא הגוף המקצועי היחיד המחזיק במונופול על אמנות המלחמה, עקרונותיה וכלליה. תחקירים פנימיים, תחקירי מטכ״ל ועבודת מטה מקצועית הם הכלים המרכזיים להפקת לקחים. ועדה “חיצונית” — גם אם כוונתה טובה — עלולה להפוך לזירה פוליטית, משפטית או תקשורתית, במקום לכלי מקצועי נקי.

הניסיון מוועדת אגרנט מלמד כי דווקא התחקירים הפנימיים של צה״ל הניבו לאורך השנים את הלקחים המקצועיים העמוקים ביותר — לעיתים אף כאלה שסתרו את מסקנות הוועדה.

2. הלקח העיקרי מיום הכיפורים — האם הוטמע במלואו?

האם האלוף בר, כקצין מטה וכחבר מטכ״ל, היה מודע ללקח המרכזי שהופק ממלחמת יום הכיפורים — באיחור ניכר — והוטמע בצה״ל בשנות השמונים והתשעים?

לקח זה, שמקורו בתפיסת ההגנה הלאומית של בן־גוריון, קובע כי “צה״ל לא מרתיע ואמ״ן לא יתריע”. לכן יש להתכונן תמיד להפתעה כמצב הבסיסי, ולבנות יכולת התאוששות מהירה גם מהפתעה מצבית — שיש להניח שתתרחש תמיד.

3. שנתיים וחצי אחרי האסון — והתמונה עדיין אינה שלמה?

האלוף בר הודה כי חיל האוויר ביצע תחקיר נוקב. אך אם שנתיים וחצי אינן מספיקות כדי להבהיר את הגורמים האופרטיביים והאסטרטגיים לאסון — זו בעיה קשה. האם מדובר בקושי פנימי בהפקת לקחים מערכתיים עמוקים, או בציפייה שוועדה חיצונית תעשה את העבודה במקומו של המטה הכללי?

4. האם בר מודע לקשר בין האסון למהפך הדוקטרינרי שעבר צה״ל?

כבר במהלך מלחמת לבנון השנייה התגלע המהפך הדוקטרינרי שעבר צה״ל: מצבא הכרעה, שמטרתו הסרת איומים מחוץ לגדר באמצעות מהלומה יבשתית יזומה, לצבא המתבסס בעיקר על “אש מנגד” והרתעה.

המהפך העביר את מרכז הכובד מן הדרג היבשתי המתמרן אל הדרג האווירי. לצד המעבר מתפיסת הכרעה לתפיסת התשה ושחיקה בגריעה הדרגתית, היה זה שינוי יסודי בתפיסת הביטחון הלאומי — שינוי שלא עבר דיון מסודר ברמה הלאומית.

דוח שומרון, שנכתב לאחר מלחמת לבנון השנייה, התריע מפני ניוון הדרג המתמרן והחלפת תפיסת ההכרעה בתפיסת “אפקטים” — מכות כואבות שאינן מכריעות והיום ברור לחלוטין שגם אינן מרתיעות. הדוח הזהיר כי תפיסה זו עלולה לגרור את ישראל למלחמות התשה ארוכות, יקרות ושוחקות, נטולות הישגים מדיניים משמעותיים ויציבים.

יש להזכיר כי ועדות החקירה והבדיקה של 2007 קבעו במפורש כי על צה״ל לשוב ולהיבנות כצבא מכריע, ולהחזיר למרכז את היכולת היבשתית המתמרנת — אותה יכולת שבלעדיה אין למדינה אפשרות לממש את מדיניות ההגנה הלאומית, להסיר איומים באיבם ולמנוע את הפיכתם ל״מפלצות צבאיות״ על גבולותיה.

בעקבות המלצות אלו דוּוח בתקשורת כי צה״ל גנז את תפיסת ההפעלה שהתבססה בעיקר על “אש מנגד”, “אפקטים” תודעתיים והרתעה. אלא שאופן הפעלתו של צה״ל במערכות שבאו לאחר מכן מצביע, לכאורה, על כך שהתפיסה - גם אם נגנזה פורמאלית, היא המשיכה להנחות את פעולת הצבא ושפתה וביצועיה, המתנגשים בעקרונות המלחמה וכלליה, בולטים גם בלחימה הנוכחית. 

אם אכן כך היה, הרי שמדובר בכשל מערכתי צבאי־מדיני מתמשך, המחזק את הצורך בוועדת חקירה ממלכתית שתבחן את אחריות המנהיגות הצבאית והמדינית לדורותיה לתקלה ארוכת השנים שהסתיימה, מבחינה מקצועית, באסון צפוי. אך גם כשל זה איננו יכול להחליף את חובתו של צה״ל לבצע תחקור מקצועי מלא של הכשל המבצעי־אופרטיבי.

למרות מרכזיותה של סוגיה זו להבנת הכשל שהוביל ל־7 באוקטובר ולקשיי צה"ל לסיים מאז מערכות בניצחון צבאי מובהק, אין לה כמעט ביטוי בנאום הפרידה של האלוף בר. אם מדובר בהימנעות מודעת — זו שאלה אחת; אך אם המטכ״ל עצמו איננו מודע למלוא משמעותו של המהפך הדוקטרינרי — מדובר בתקלה חמורה בהרבה.

5. מומחה חילי — וגם מצביא מלחמתי?

כמפקד חיל האוויר, קשה להפריז בשבחיו של האלוף בר. אך כחבר מטכ״ל, תפקידו הוא מעל למפקד חיל מקצועי שמשמיד מטרות בצורה וירטואוזית. מומחיותו המצביאית היא אָמָּנוּת הַמִּלְחָמָה הַכְּלָלִית: זיהוי נקודת הכובד של המערכה, ריכוז מאמץ לעברה בעיתוי ובעוצמה הנכונים, והשגת הכרעה מכניעה — לא רק גריעה של מטרות, יהיה מספרן אשר יהיה.  

כשמושגת הכרעה אסטרטגית־אופרטיבית - רצוי ככל האפשר בפתיחת מערכה, האויב - גם אם אינו צבא מדינתי, אלא צבא טרור - מעדיף לוותר על יכולותיו נוכח איום ממשי ומיידי לחורבנו - אם לא ייכנע בתנאינו, ונחסך הצורך במלחמת גריעה ארוכה. זו הייתה תכליתן של מלחמות ההכרעה שניהלה ישראל בעבר — שבזכותן הושגו הפוגות מדינתיות ממושכות יחסית. נכון היה, במגבלות הברית עם ארצות הברית, שזו תהיה (ככל הניתן) גם תכליתן של מלחמות ישראל כיום.

לנוכח רצף מלחמות ממושכות ללא הכרעה, שהפכו עבור רבים את שירות המילואים לכמעט שירות סדיר, עולה השאלה האם האלוף בר — שסיים את שירותו בכבוד בצבא הראוי להערכה רבה על מאמציו לספק למדינה ביטחון מיטבי, חרף קשיים שמקורם בכשלי העבר — לא היה צריך לעסוק בנאומו גם בשינוי פניה של המלחמה, ובפרט בקשר האפשרי שבין שינוי זה לבין אסון 7 באוקטובר ו״תקומה״.

שאלה זו תלויה מעל הציבור כבר שנתיים וחצי מאז האסון ופרוץ המלחמה — מלחמה שנמשכת זמן כפול ממלחמת העצמאות, בעוד שעיתוי סיומה עדיין לוט בערפל. התשובה לשאלה מקצועית זו צריכה להימסר לציבור בידי גורם אחד בלבד — צה״ל, המחזיק במונופול המקצועי על הפעלת הכוח הצבאי במדינה.