מ"מוקד" ל"עם כלביא": שיבת צה"ל לצבא שמכריע

ב־5 ביוני 1967, עם שחר, המריאו עשרות מטוסי קרב ישראליים לגיחה שתיכנס לדפי ההיסטוריה בשם "מבצע מוקד". בשעות ספורות הושמדו חיל האוויר המצרי ובהמשך רוב חילות האוויר של ירדן וסוריה – וצה"ל ביסס עליונות אווירית שאפשרה לו לנצח את צבאות מצרים, ירדן וסוריה בשישה ימים. מוקד לא היה רק הישג אסטרטגי מזהיר. זו הייתה הכרזה על עיקרון חדש שייחד את ישראל אחרי שנאלצה להגן על עצמה למחרת הקמתה במלחמה שנמשכה שנה: הכרעה מהירה וניצחון צבאי מובהק, חד־משמעי ובלתי ניתן לערעור – ניצחון מוחלט.

מאז חלפו כמעט שישה עשורים. במרוצתם, ישראל נדרשה להתמודד עם אויבים מסוג אחר, עם מגבלות בינלאומיות מחמירות, ועם תפיסת הפעלה של צה"ל שעברה מתחילת המאה מהפכה – מצבא שנועד להכריע, להכניע ולנצח, לצבא שנועד להרתיע ולכן ויתר על היכולת להכריע ומאז חומת מגן ב-2002 גם לנצח.

מצטייר שב־13 ביוני 2025, צה"ל חזר לרגע אל שורשיו: תקיפה כירורגית רחבת־היקף בלב איראן, במטרה לעכב או לסכל את תוכנית הגרעין, לפגוע בצמרת משמרות המהפכה, הרמטכ"ל וקציני מטכ"ל בכירים וראשי תוכנית הגרעין האיראני ולשדר מסר ברור – לישראל יש את הרצון והיכולת לשאת באחריות לגורלה.

ההשוואה בין "מוקד" ל"עם כלביא" – אינה רק מתבקשת, אלא מתחייבת. בשני המקרים, ישראל בחרה שלא להמתין לירי הראשון, אלא לזהות את האיום, לפעול קודם, ובכך אולי למנוע אסון בקנה מידה היסטורי. ההבדל המרכזי הוא במורכבות: בעוד "מוקד" התמקד בהשמדת מטרות קונבנציונליות יחסית – שדות תעופה, מטוסים, מערכי מכ"ם במרחק אופרטיבי מישראל – הרי שתקיפת איראן דורשת התמודדות עם טווח לחימה מעצמתי, תשתיות עמוקות, מבוצרות, מבוזרות ורגישות ביותר, בסביבה עוינת, עם תג מחיר מדיני וכלכלי כבד.

המאמר מתמקד בשינוי התפיסתי והצבאי של ישראל, אך חשוב לזכור שפעולה בקנה מידה כזה אינה מתרחשת בוואקום בינלאומי. ההקשר הבינלאומי, ובפרט התמיכה האמריקנית, מהווה נדבך קריטי להבנת המבצעים הללו.

ב"מבצע מוקד" ב-1967, ישראל פעלה באופן עצמאי לחלוטין. התמיכה האמריקנית, על אף חשיבותה, הגיעה בדיעבד. ארצות הברית לא הייתה שותפה לתכנון או לביצוע המבצע, ורק לאחר הצלחת צה"ל והשינוי הדרמטי במאזן הכוחות האזורי, העניקה את תמיכתה הפומבית, ואף סייעה בבלימת הלחץ הבינלאומי שהופנה נגד ישראל. מוקד היה אפוא ביטוי של ריבונות ישראלית מוחלטת, שנלקחה תוך נטילת סיכון מדיני אדיר.

לעומת זאת, "עם כלביא" – התקיפה באיראן – שונה באופן מהותי בהיבט זה. אמנם הפרטים המלאים אינם ידועים, אך סביר להניח שפעולה כירורגית רחבת היקף בלב איראן, בעלת השלכות גלובליות פוטנציאליות, לא יכלה להתבצע ללא תיאום מוקדם ותמיכה, לפחות שבשתיקה, של ארצות הברית. הממשל האמריקני, על אף הסתייגויותיו מדיפלומטיה בלבד, מודע היטב לאיום הגרעיני האיראני ולחשיבות בלימתו. נוכחותה של ארצות הברית בזירה, הן מבחינה מודיעינית והגנתית נגד טילים והן מבחינה דיפלומטית, משחקת תפקיד מרכזי ביכולתה של ישראל לפעול. ייתכן אף שהתמיכה האמריקנית במקרה זה היא מקדימה – הבטחה לגיבוי מדיני וסיוע בהכלת התגובה האיראנית, בניגוד לתמיכה ה"בדיעבדית" של 1967.

הבדל זה משליך גם על מחיר הפעולה. בעוד שב"מוקד" ישראל שילמה מחיר בינלאומי גבוה יותר (על אף הצלחתה הצבאית), בתקיפה באיראן, תמיכה אמריקנית מוקדמת יכולה להוזיל את המחיר המדיני, להפחית את הסיכון לגינויים חריפים מצד הקהילה הבינלאומית, ואולי אף לגייס תמיכה של מדינות נוספות החוששות מהתגרענות איראן.

השיבה של צה"ל ל"צבא מכריע" אם כן, אינה רק מהלך ישראלי פנימי. היא משתלבת, ומושפעת במידה רבה, מההקשר הגיאו-אסטרטגי הרחב יותר ומהיחסים המיוחדים עם בעלות הברית, ובראשן ארצות הברית. השאלה העיקרית היא האם תמיכה זו היא עדות לשינוי גישה אמריקני, או שמא הכרה הכרחית במציאות אזורית מסוכנת המחייבת נקיטת צעדים דרסטיים.

אך יותר מהבדלי השטח, הקרקע או הטכנולוגיה, חשוב הפער התודעתי. "מוקד" בנה את תודעת הניצחון הישראלית. הוא חיזק את האמונה כי ישראל יכולה – וצריכה – להכריע. התקיפה באיראן, לעומת זאת, מתרחשת לאחר שנים שבהן הושרשה בתודעה הציבורית והצבאית תפיסה אחרת: שלא נדרש יותר לנצח, שלא נכון להילחם עד הסוף כי כדברי אחד האלופים - שותף לעיצוב צה"ל ממכריע למרתיע, "הדרג המדיני יכול להחליט בכל רגע שיבחר על ניצחון", שצריך "לנהל סיכונים" במקום להסירם. התקיפה הזו מאותתת שישראל חוזרת – לא לרוח המלחמה – אלא לרוח האחריות ובראש ובראשונה הצבאית.

האם זו חזרה זמנית או תפנית דוקטרינרית? האם ישראל רק מנסה לעצור את השעון האיראני או לחולל שינוי עומק בחשיבתה הביטחונית? התשובות תתבררנה בשבועות הקרובים ובהתאמה לתגובה האיראנית על תקיפתה, אולי אפילו בשעות הקרובות. אם התקיפה תצליח לעכב משמעותית את הגרעין האיראני, ואם איראן תתקשה להגיב בעוצמה – מצופה שבעיתוי המתאים הרמטכ"ל יוכל לבשר על חזרת צה"ל לעצמו: צבא הכרעה, הכנעה וניצחון. לא עוד צבא הרתעה – מושג סובייקטיבי חמקמק שהושאל בטעות מהמלחמה הבלתי קונבנציונלית של עידן המלחמה הקרה, למלחמה הקונבנציונלית - כיום בגרסת מלחמה בטרור חסר עכבות אנושיות.

והמסר לדור הצעיר (זה שכבר רגיל למלחמות "מבולבלות", עם סיומים חלקיים ותחושות בטן של תבוסה) הוא מסר של אחריות ולא של הרפתקה. תקיפת איראן אינה מעשה כוחני, אלא הכרח מוסרי־אסטרטגי: לאפשר חיים, למנוע חורבן, ולהבהיר לאויבים – וגם לבני ברית – שלא ניתן לפטור את ישראל ממעמד של מדינה ריבונית הנושאת בעצמה את גורלה.

"מבצע מוקד" לא נולד מכוח וגם לא ברגע. הוא נולד מתוך הבנת הלקח הראשי של מלחמת העצמאות שלאורו עוצבה תפיסת ההגנה הלאומית של ישראל שבן גוריון הודיע עליה מעל דוכן הכנסת לפני 75 שנה – 20 ביוני 1950: מי שלא יכה ראשון מחוץ לגדר – יוכה בתוך הגדר. כיום - עם אירן גרעינית - יושמד. "מבצע עם כלביא", כמו "מבצע קדש", "מבצע של"ג" והשמדת הכורים בעיראק ובסוריה, נולד מתוך תודעה דומה, אך בגרסה מעודכנת ומפוכחת: לא ייתכן שעם שחווה את עומק הרוע ימתין לשואה שנייה. לפיכך, התקיפה הזו אינה רק פעולה צבאית. היא אמירה לאומית. אולי – רגע של שיבה. לא רק לשורשי הדוקטרינה הצבאית של הכרעה וניצחון  – אלא לשורשי הריבונות ולמי שאנחנו באמת, לפני הסבתנו לאחרים.