מדיניות ההגנה הישראלית: דחייה – לא, מניעה – כן

אל"מ (מיל') אודי אבנטל פרסם ברשת X מאמר שצוטט בהרחבה ב'הארץ' (1 במאי 2026) תחת הכותרת "מניעה וקוץ בה". הוא מתאר בו היפוך תפיסתי לכאורה שחל בישראל אחרי 7 באוקטובר: מעבר מתפיסת ביטחון "קלאסית" (הרתעה, התרעה, הכרעה והגנה) לתפיסת "מניעה" רחבה – הכחדת איומים בהתהוותם בכוח מתמשך, יצירת רצועות ביטחון והעדפת הפעלת כוח על הסדרים מדיניים. לטענתו, גישה זו מובילה לרצף מלחמות, שחיקה משאבית ו"מלחמת נצח".

העובדות הנוגעות למדיניות ההגנה הלאומית של ישראל רחוקות מאוד מהתמונה שאבנטל מציג. בן־גוריון לא עיצב מעולם תפיסה המבוססת על הרתעה או התרעה ואפילו לא על הגנה; הוא התנגד ליסודות אלה במפורש, והתמקד ביסוד אחד בלבד – מלחמת מנע יזומה בהכרעה צבאית התקפית מהירה.

האמת היא שאסון ה-7 באוקטובר אירע דווקא משום שתפיסת בן־גוריון נזנחה והוחלפה במדיניות של דחייה, שמנוגדת לעקרונות היסוד ההיסטוריים והאסטרטגיים שגיבש הדרג המייסד. מדיניות זו היא שהותירה את ישראל חשופה לכוחותיהם של חמאס וחיזבאללה ולקשיי צה"ל להסיר את האיומים במתקפת נגד הכרעתית קצרה. כלומר, "הקוץ בה" נעוץ במדיניות הדחייה ולא במדיניות המניעה.

תפיסות ביטחון והגנה לאומיות

תפיסת ההגנה הלאומית (National Defense) עוצבה לאחר מלחמת העצמאות במטרה אחת מרכזית: למנוע הישנות של מלחמה ארוכה, יקרה ועתירת אבדות בנפש וברכוש, כפי שהתרחשה ב-1948. תפיסת הביטחון הלאומי (National Security) היא תפיסת-על אסטרטגית ורב-ממדית העוסקת בבניין ובמיצוי כלל משאבי העוצמה של המדינה – מדיניים, כלכליים, טכנולוגיים, חברתיים וצבאיים – למימוש יעדים לאומיים, והיא מעולם לא נוסחה במסמך מדיני רשמי. תפיסת ההגנה הלאומית שאליה מתכוון אבנטל, מתמקדת בעיקר במשאב הצבאי ובשאלה כיצד לבנות ולמצות אותו באופן אופרטיבי/יישומי להגנת קיום המדינה, והיא נוסחה ופורסמה במסמכי המדינה.

מדיניות ההגנה הלאומית

בן־גוריון הכריז על מדיניות ההגנה הלאומית של ישראל בנאומו בכנסת ב-20 ביוני 1950: "אין בדעתנו לנהל מלחמה... כאשר ניהלנו בתקופה הטרום־היסטורית... אם יתקיפו אותנו בעתיד, אנו רוצים שהמלחמה תתנהל לא בארצנו, אלא בארץ האויב... מלחמה זו לא מנהלים על־ידי יישובי ספר, אלא על־ידי כוחות ניידים ובעוצמת אש חזקה." נאום זה משקף מדיניות שהיא אמנם הגנתית אך ביסודה התקפית, ולא מדיניות הרתעה.

בן־גוריון דחה את מושג ההרתעה

עוד לפני הקמת המדינה, בדיונים פנימיים לקראת אפשרות פלישת צבאות ערב, טענו אנשי הש"י כי מדינות ערב לא יתקפו – משום שהן מורתעות מהסתבכות עם הבריטים או טרודות בענייניהן הפנימיים. בן־גוריון דחה את הערכותיהם, שהתבססו על ניתוח כוונות האויב ומצבו התודעתי, והורה להיערך לפלישה כוללת – גם אם היא אינה נראית ודאית בעיני המודיעין.

החלטה זו, להתכונן לבלתי נמנע למרות ההנחה שהאויב "מורתע" או "טרוד", היא שבלמה את אסון הפלישה ב-1948 ומנעה תבוסה. בן־גוריון הבין אמת צבאית בסיסית: הרתעה היא השערה סובייקטיבית חמקמקה על מצבו התודעתי של האויב, שאינה יכולה לשמש יסוד אמין להיערכות להגנה. מדינה נבונה מתכוננת למלחמה לאור יכולותיו הפוטנציאליות של האויב – גם אם נדמה שלא יממש אותן – ולא על פי הערכות ספקולטיביות של כוונותיו ומצבו התודעתי. עיקרון זה, שדוחה הסתמכות על הרתעה, הפך לבסיס תפיסת ההגנה הלאומית.

אסטרטגיית ההגנה הלאומית

כהשלמה למדיניות שעליה הכריז בן־גוריון בכנסת, עוצבה במטכ"ל אג"ם-תכנון, על ידי יובל נאמן ושלום עשת, אסטרטגיית הגנה לאומית. תפיסה זו, שפורסמה במסמכים מטכ"ליים ('תיק לביא') ב-1954, נשענה על ארבע הנחות יסוד מרכזיוות:

1. בהיעדר שלום, סבב מלחמה נוסף הוא רק עניין של זמן – ביוזמת האויב ובעיתוי שיקבע.

2. לעולם אין להעריך את כוונות האויב או להניח שהוא מורתע, אלא יש להעריך את יכולותיו בלבד.

3. קו המגע בהגנה עלול להיפרץ. לכן, חובה להיערך להכלת האויב שפרץ בשטחי הכלה-הריגה שהוכנו מראש, אליהם יתועלו כוחותיו באמצעות מכשולים קרקעיים, כדי להכניעו או להשמידו בהתקפת־נגד.

4. הפתעה בהגנה (אם בעיתוי, במקום או בעוצמה) אינה ניתנת למניעה. ניצול השליטה המוקדמת בשטח לחיזוק קבוע של נכסים חיוניים ולהכנת הנדרש לתיעול האויב לשטחי הכלה, נועד למנוע הכרעה במקרה של הפתעה.

בהתבסס על מדיניות בן־גוריון והנחות יסוד אלה, ולאור חוסר העומק האופרטיבי (ואף הטקטי) של ישראל לאחר 1948 להכלת מתקפה בשטחי המדינה, עוצבה אסטרטגיית הגנה לאומית התקפית-הגנתית שעיקרה: צה"ל יסיר איומים אפשריים על ישראל בעודם באיבם, מחוץ לגדר, באמצעות מלחמת מנע יזומה על ידי ישראל – תוך ניצול מהיר של הזדמנויות מדיניות להוצאתה לפועל – מהר ככל האפשר לפני שההזדמנות הבינלאומית חולפת וישראל נקלעת למכבש לחצים לסיים את המלחמה - חלילה בלי לממש את תכליתה.

כדי לממש את אסטרטגיית ההגנה הלאומית, צה"ל נבנה כצבא הכרעה מהירה ו"זולה" יחסית, ערוך תמיד ובמוכנות מבצעית גבוהה לניצול הזדמנויות לתקיפת האויב בעומק שטחיו, כפי שהוא פעל במבצע קדש (1956), מבצע אופרה (1981), ששת הימים (1967), מבצע של"ג (1982), מבצע ערצב 19 (1982), וממבצע "מחוץ לקופסה" (2007).

אסטרטגיה חלופית – דפנסיבית-אופנסיבית (ייזום התקפה מקדימה כאשר ידוע שהאויב עומד לתקוף) – נפסלה משלוש סיבות מרכזיות:

• תלותה בהתרעה מודיעינית מצבית (שאסור לסמוך עליה).

• חוסר עומק אסטרטגי להכיל מתקפה בשטח ישראל, במקרה שבו לא תתקבל התרעה מראש.

• הסיכון שהאויב המותקף ייהנה מיתרונות ההגנה העולים על יתרונות התקפה.

למרות פסילתה העקרונית, בנסיבות שנוצרו אחרי קדש, האסטרטגיה החלופית אומצה.

המציאות האסטרטגית אחרי 1967

לאחר מלחמת ששת הימים, המציאות האסטרטגית השתנתה לחלוטין עבור ישראל. המדינה זכתה בעומק אופרטיבי משמעותי – בסיני, ברמת הגולן ובבקעת הירדן – שאיפשר ליהנות מיתרונות בולטים של פתיחת מלחמה כצד מגן ולשנות את תפיסת ההגנה המסורתית ולעבור להתמודדות עם מתקפה אפשרית בתוך השטחים החדשים שנכבשו. בהתאם למדיניות החדשה, היה נכון גם לאמץ אסטרטגיית הגנה לאומית דפנסיבית טהורה. אסטרטגיה זו הייתה צריכה לכלול:

• ניצול העומק שנוסף לשם הכנת מכשולים קרקעיים אינטנסיביים.

• היערכות להכלת מתקפת פתע אפשרית בשטחינו על ידי הכוחות הסדירים בלבד.

• לאחר גיוס סדור של כוחות המילואים – החזרת המצב לקדמותו וברצף העברת הלחימה במתקפת-נגד מאוחרת לשטח האויב לשם הכרעתו והכנעתו המלאים בתנאיה של ישראל.

שינוי זה לא בוצע, אך תסריט דומה התממש בפועל במלחמת יום הכיפורים (1973). מכיוון שהמדיניות והאסטרטגיה לא שונו וצה"ל לא ניצל את העומק להכנת התסריט מראש, הניצחון במלחמה היה יקר מאוד.

המציאות בעידן הסכמי השלום והנסיגות

לאחר הסכמי השלום עם מצרים וירדן, והנסיגות מדרום לבנון ומעזה, חזרה ישראל למצב של חוסר עומק זהה למצב שהיה ב-1948, למעט בזירת סוריה. במציאות זו, הדרך היחידה להבטיח הגנה הייתה צריכה להיות חזרה למדיניות ההגנה הלאומית של בן־גוריון ולאסטרטגיית הסרת איומים מעבר לגדר במלחמת מנע יזומה על ידי ישראל.

לא רק שהדבר לא נעשה, אלא שבתחילת המאה הנוכחית הוסב צה"ל מצבא הכרעה – שנועד לשלול מהאויב את יכולתו להילחם באמצעות תמרון יבשתי מהיר לעומק שטחיו – לצבא הרתעה, באמצעות ירי מנגד ממוקד ורב עוצמה כדי לשלול ממנו את רצונו להילחם. מעבר זה ביטל למעשה את האפשרות ליישם כל אסטרטגיית הגנה לאומית: לא ניתן היה עוד ליזום מלחמת מנע או התקפה מקדימה קרקעית לעומק שטחי האויב, ובשל חוסר עומק אופרטיבי (ואפילו טקטי) בתוך גבולות המדינה, בוודאי שלא ניתן היה להיערך להגנה לאור אסטרטגיה דפנסיבית טהורה.

וכפי שנצפה ברצועה אחרי 7 באוקטובר, נוצר גם חוסר יכולת להפעיל מתקפת נגד אופרטיבית אחרי שישראל כבר הותקפה, ולמעשה, כצפוי, הובסה בהגנה. כתוצאה מהסבתו של צה"ל לצבא הרתעה שסומך על קבלת התרעה, נותרה ישראל מאז 2016 ללא הגנה של ממש מפני הדרגים המתמרנים-מסתערים שנוספו לחיזבאללה חמאס – בדיוק כפי שהתברר ב-7 באוקטובר.

מחדל ההסתמכות על קבלת התרעה מצבית

באסון 7 באוקטובר הוכח שוב ושוב כי הסתמכות על "התרעה מוקדמת" – בניגוד לתפיסת ההגנה הלאומית המקורית – היא מסוכנת ומטעה:

• 1960 – פרשת רותם: אמ"ן כשל להתריע על כוח צבאי מצרי משמעותי שחדר לעומק סיני.

• 1967 – מלחמת ששת הימים: אמ"ן שב וכשל להתריע על כוחות מצריים גדולים שחצו את התעלה לעומק סיני.

• 1973 – מלחמת יום הכיפורים: קריסה מוחלטת של קונספציית ההתרעה, יחד עם תאומתה – קונספציית ההרתעה.

מתוך לקחים אלה נולד בצה"ל בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת הכלל: בהיערכות ובכוננות למלחמה צריך להניח ש"צה"ל לא מרתיע ואמ"ן לא יתריע" – ניסוח שמסכם את שתי הנחות היסוד המרכזיוות של תפיסת בן־גוריון. למרבה הצער, חרף אסון 1973 ומאמצי הטמעת לקחי המלחמות בהכשרת המפקדים, ההרתעה – ותאומתה ההתרעה – הוטמעו מחדש, והובילו לכשל הנוסף ב-2023.

הכשל העובדתי במאמרו של אבנטל

בן־גוריון מעולם לא דיבר על הרתעה או התרעה כיסודות תפיסת הביטחון. בן-גוריון דבק, כעולה גם ממחקריהם של ד"ר עמיר בראור וד"ר קים בר, בעיקרון אחד בלבד – הכרעה – משום שזהו העיקרון היחיד שניתן להערכה אובייקטיבית ומבצעית במלחמה.

תפיסת "הרתעה–התרעה–הכרעה" – שאליה נוסף מאוחר יותר הנדבך של "הגנה" – אינה פרי הגות צבאית מעמיקה או ניתוח מקצועי של המציאות בהתאם לעקרונות וכללי המלחמה הקונבנציונלית האוניברסליים. סביר להניח שמדובר בתוצר של "זליגת שיח": השיח שנועד למנוע מלחמה גרעינית בין המעצמות בעידן המלחמה הקרה "זלג" אל השיח העוסק במלחמה קונבנציונלית. ערבוב מושגים זה, המטשטש את הגבולות בין המלחמה הבלתי-קונבנציונלית לבין הקונבנציונלית, הוא ככל הנראה הגורם להופעתה של תפיסת ההגנה הלאומית הזו יש מאין בשלהי המאה הקודמת. ייחוס תפיסה זו לדוד בן־גוריון הוא לכן שגוי.

הרתעה והתרעה אינן יכולות להוות בסיס לתפיסת הגנה, שכן שתיהן תלויות בהערכות תודעתיות ומודיעיניות שאינן ניתנות לבקרה או מדידה אובייקטיבית. הכרעה, לעומת זאת, היא מושג מבצעי מוחשי ומדיד – צה"ל נועד להכריע את האויב בשטח על ידי שלילת יכולתו להילחם באופן אפקטיבי, לא לשכנע אותו תודעתית מרחוק. המסקנה הבלתי נמנעת היא שאסון ה-7 באוקטובר הוא תולדה ישירה של הזנחת יסוד ההכרעה והסבת צה"ל לצבא הרתעה המסתמך על קבלת התרעה מודיעינית.

הבהרות נדרשות לדיון

מאמרו של אבנטל מעלה שאלות נוספות המחייבות הבהרה:

המאזן: הפוגות — לא שלום בן־גוריון ואבות המייסדים הניחו כי גם שלום חתום באזור איננו אלא הפוגה בין סבבי לחימה. מכאן נגזרת תכלית ההפעלה של הכוח הצבאי: להאריך ככל האפשר את משך ההפוגות באמצעות הכרעה צבאית ברורה והכנעה של האויב בתנאיה של ישראל. כאשר תנאים אלה אינם מתקיימים — מתקבל רצף לחימה. לכן, התופעה שאבנטל מתאר איננה תוצאה של “מניעה”, אלא של היעדר הכרעה.

מניעה אקטיבית מול מניעה מבוססת הרתעה הדיון במושג “מניעה” מחייב הבחנה בין שתי תפיסות:

• מניעה אקטיבית (בן־גוריון): הסרת איומים בעודם באיבם באמצעות יוזמה התקפית — מלחמת מנע מכריעה השוללת מן האויב את יכולתו להילחם.

• מניעה מבוססת הרתעה: ניסיון למנוע מלחמה באמצעות השפעה על תודעת האויב (אש מנגד, טכנולוגיה) מבלי לשלול את יכולתו.

הראשונה נשענת על יסוד מבצעי מדיד — שלילת יכולת. השנייה נשענת על מושג חמקמק — שלילת רצון, ולכן היא בגדר דחיית הקץ וזהו הקוץ שבה.

מהלך מדיני — תנאי תוקף מהלך מדיני איננו תחליף להכרעה, אלא השלמה לה. כדי שיהיה בר־קיימא עליו להבטיח שגם במקרה של קריסת ההסדר, ישראל לא תוכרע — לא צבאית ולא מדינית. ללא תנאים אלה, הסדר מדיני איננו נכס — אלא סיכון.

רצועות ביטחון ומאמץ אבטחה קדמי רצועת ביטחון איננה אסטרטגיה — אלא פתרון ביניים הנכפה כאשר אין הכרעה. כאשר מתקיימת שגרה של הסרת איומים בעודם באיבם — אין צורך ברצועות ביטחון. קיומן הוא עדות לבעיה, לא הפתרון לה.

סיכום

הדיון איננו בין “מניעה” לבין “תפיסה קלאסית”, אלא בין תפיסת ההכרעה של בן־גוריון לבין תפיסה מאוחרת שמתעלמת מעקרונות המלחמה וכלליה האוניברסאליים ולכן נשענת על הרתעה והתרעה - שני קני קש. מאז 2006, לאחר הסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, ישראל לא סיימה אף מערכה בהכרעה. זהו הרקע הישיר לצמיחת חמאס וחיזבאללה למפלצות צבאיות.

הבעיה איננה “עודף כוח”, אלא שימוש בכוח שאינו מממש את ייעודו. השאלה איננה האם להפחית את הפעלת הכוח — אלא כיצד להשיב לו את ייעודו: להכריע — ובכך לעצב מציאות שתאריך את ההפוגות, ואף תאפשר הפקת הסדרי שלום מאובטחים.

המדיניות שישראל נוקטת בה מאז 7 באוקטובר ושאבנטל מבקרה, מצטיירת כתגובה של נכווה ברותחין שנושף גם בצוננין: ליטושה של המדיניות המקורית של הסרת איומים באיבם במלחמת מנע, שהפכה מיניה וביי למדיניות של דחייה והכלה שהתפוצצה לנו בפנים, למדיניות של סיכול סיכונים לפני הפיכתם לאיומים. הוכחה שהלקח הראשי מאסון 7 באוקטובר והמלחמה מול חיזבאללה נלמד, הופק וככל הניתן - במציאות קשה שמדיניות ההגנה של בן גוריון נועדה למנוע – מיושם.