מדוע שאיראן תיכנע לתנאיה של ארצות הברית?

מצבאות הכרעה לצבאות גריעה

זוהי אולי השאלה האסטרטגית החמה ביותר הבוקר: כיצד ייתכן שלאחר ריכוז סד״כ מערבי עצום ופגיעות חסרות תקדים ביכולותיה של איראן — עדיין אין סימנים ברורים לכניעה איראנית לתנאי ארצות הברית. כדי להבין זאת, צריך לחזור שלושה עשורים לאחור — אל המהפכה הרעיונית ששינתה בהדרגה את צה״ל ואת הצבא האמריקני מצבאות הכרעה לצבאות גריעה.

במשך כמעט מאתיים שנה התבססה המחשבה הצבאית המערבית על הנחת יסוד פשוטה:

מלחמה נועדה להכריע.

כך היה אצל נפוליאון.

כך אצל קלאוזביץ.

כך גם אצל ז׳ומיני.

ולמעשה — כך פעלו כמעט כל צבאות המערב עד סוף המאה ה־20.

היו הבדלים חשובים בין שתי האסכולות המרכזיות שהתפתחו לאחר מלחמות נפוליאון:

• קלאוזביץ העניק למלחמה מסגרת פילוסופית־מדינית;

• ז׳ומיני העניק לה מסגרת טכנית־הנדסית.

אבל שתיהן חתרו לאותה מטרה: זיהוי מבנה האויב, איתור מרכז הכובד שלו, ריכוז מאמץ לעבר נכסיו החיוניים — והכרעתו במהירות כדי להפוך ניצחון צבאי לניצחון מדיני.

במילים פשוטות: המלחמה נועדה להפיל את העץ — לא לקצץ עלים וענפים.

ואז הופיעה “מכונת המלחמה”

בשנות ה־90, על רקע האינתיפאדה והמאבק בטרור הפלסטיני, צמחה בתוך צה״ל קבוצת חשיבה קטנה אך בעלת השפעה עצומה. זו לא הייתה עוד קבוצה צבאית קלאסית של אנשי מלחמה, אלא חבורה אינטלקטואלית בעלת זיקה מובהקת לפוסט־מודרניזם, לתיאוריה ביקורתית ולפילוסופיה הפוסט־סטרוקטורליסטית. היא לא חיפשה תשובות אצל קלאוזביץ — אלא אצל ז׳יל דלז ופליקס גואטרי.

בספרם "אלף רמות" הציגו השניים את רעיון “מכונת המלחמה”. זהו אולי הניסיון הקיצוני ביותר להפוך פילוסופיה אנטי־מדינתית לתורת מלחמה. לפי דלז וגואטרי:

• המלחמה איננה מכשיר של המדינה;

• “מכונת המלחמה” היא כוח נוודי, חיצוני למדינה;

• היא פועלת ב“מרחב חלק” — ללא גבולות, היררכיה או מרכז;

• היא איננה מחפשת הכרעה אלא תנועה מתמדת;

• האויב איננו מבנה אלא ריבוי אינסופי של מופעים מקומיים — “ריזום” - עשב שדה.

במקום “עץ” בעל שורש וגזע — עשבים מתפשטים.

שני ספרים — שתי תפיסות עולם

נושא	קלאוזביץ – על המלחמה	דלז וגואטרי – מכונת המלחמה
מהות המלחמה	כלי מדיני	תנועה נוודית
מטרת המלחמה	הכרעה והכנעה	גריעה ותנועה מתמדת
מבנה האויב	עץ בעל מרכז כובד	ריזום-עשב ללא מרכז
תפקיד הצבא	שבירת המבנה	ניהול כאוס
צורת החשיבה	היררכית, רציונלית, מודרנית	אנטי־היררכית, פוסט־מודרנית
תוצאת המלחמה	ניצחון מדיני	מלחמה אינסופית

קלאוזביץ חיפש את השורש. דלז חיפש עשבים.

קלאוזביץ שאל: “כיצד מפילים את המבנה?”

דלז שאל: “כיצד נעים בתוך כאוס?”

כיצד חדרה התפיסה לצה״ל

קבוצת החשיבה הפוסט־מודרניסטית הצליחה לשכנע את פיקוד צה״ל כי המלחמה הקלאסית מתה. במקומה הוצעה תפיסה חדשה:

• “עיצוב מערכתי” במקום תכנון אופרטיבי;

• “אפקטים” במקום הכרעה;

• “מרחב חלק” במקום גבולות ברורים;

• “הליכה דרך קירות” במקום תמרון קלאסי;

• ובעיקר — מעבר מתפיסת הכרעה מהירה לתפיסת גריעה חסרת גבולות זמן.

הבעיה הייתה כפולה. ראשית, התיאוריה עצמה הייתה מופרכת. היא נולדה כפילוסופיה אנטי־מדינתית, אנטי־היררכית ואנטי־מודרנית של חבורת הוגים פוסט־מודרניסטים מן המעגל האינטלקטואלי שהתפתח סביב פוקו והפוסט־סטרוקטורליזם הצרפתי — לא כתורת מלחמה מעשית. ושנית — ואולי חמור יותר — משהו במערכת דאג לכך שמול קבוצת החשיבה הפוסט־מודרניסטית לא תעמוד קבוצה מודרניסטית־קלאוזביציאנית מקבילה. לא התקיים ויכוח יסוד אמיתי.

לא הוצבה מולה אסכולה מקצועית יריבה שתאמר: חמאס, חיזבאללה ואיראן אינם “ריזום”. אלה מבנים צבאיים־מדינתיים סדורים. יש להם: היררכיה; פיקוד מרכזי; מרכזי כובד; תעשיות נשק; מערכים לוגיסטיים; מטרות מדיניות.

בקיצור — הם עצים. אבל צה״ל המוסב מקצועית ראה בהם עשבים.

2006: ההתנגשות בין דלז לקלאוזביץ

מלחמת לבנון השנייה הייתה הרגע שבו המציאות פגשה את התיאוריה. צה״ל, שבספטמבר 2006 אימץ רשמית תפיסת הפעלה חדשה מבוססת החשיבה הפוסט־סטרוקטורליסטית, נלחם כאילו חיזבאללה הוא ריזום מבוזר — רשת “עשבים” שיש לגרוע באמצעות אפקטים מערכתיים ותודעתיים, ולא מבנה צבאי שיש להכריעו.

לכן גם מרכז הכובד של המלחמה הוסט מן התמרון היבשתי אל האש מנגד. השגת “האפקטים התודעתיים” — מושג מפתח של אותה תקופה — הוטלה בעיקר על חיל האוויר. ההנחה הייתה כי באמצעות תקיפות מדויקות, פגיעה בתשתיות, שיתוק מערכות והפעלת לחץ פסיכולוגי ניתן יהיה להביא את חיזבאללה ואת ממשלת לבנון לשינוי התנהגות — בלי מהלך יבשתי רחב של הכרעה.

הכוח המתמרן היבשתי הפך למעשה למאמץ לחימה משני שפעל באופן מבוזר ונטול מאמץ הכרעה סדור — כפי שניתן היה לראות שוב ברצועה ובלבנון לאחר 7 באוקטובר — כנגזרת ישירה של ייעודו בתיאוריה החדשה: הפעלה בצורה “נוודית”, ולא כמאמץ הכרעה ראשי או משני שתכליתו שבירת המבנה הצבאי של האויב.

אלא שבאותן שנים ממש כבר נשחקה מאוד כשירותו של צה״ל כצבא יבשה מכריע. במשך שנים ארוכות של עיסוק בביטחון שוטף, לחימה מוגבלת וניהול סבבים, הלכו ונחלשו:

• יכולות התמרון העמוק;

• מקצועות הקרב המשולב;

• חשיבת ההכרעה התחבולנית המצביאית;

• והיכולת לבצע מהלכי הכרעה מהירים ורחבי־היקף.

כך נוצר פרדוקס מסוכן: דווקא בשעה שחיזבאללה וחמאס הלכו ונבנו כצבא קלאוזביציאני סדור — בעל מערכי אש ובהמשך עוצבות מתמרנות רגליות ורכובות שנועדו לכבוש שטחים וישובים בתוך ישראל במתקפת פתע אופרטיבית, פיקוד, משמעת ותפיסת הגנה — צה״ל הלך והתרחק מתפיסת המלחמה שנועדה להתמודד עם אויב כזה. התוצאה הייתה קטסטרופה אסטרטגית.

ובדיוק אז — ארצות הברית

באופן כמעט בלתי נתפס, על פי פרסומים גלויים, דווקא לאחר כישלון 2006, יצאה אותה קבוצת חשיבה ישראלית אל הצבא האמריקני. דרך מוסדות תכנון וקורסים בכירים בארצות הברית, ובעיקר סביב 2005–2006, היא תרמה להחדרת תפיסות “Design” ו“Systemic Operational Design” גם לצבא האמריקני. האמריקנים, שנקלעו למבוי סתום בעיראק ובאפגניסטן, חיפשו דרך להשתחרר מן החשיבה הז׳ומיניסטית־ההנדסית שעליה גדלו. הם מצאו את התשובה — דווקא בפילוסופיה הפוסט־מודרנית.

כך כנראה החל גם הצבא האמריקני לעבור בהדרגה מצבא הכרעה לצבא גריעה. במקום לחפש מבנים להכריעם — הוא החל “לנהל רשתות איום”.

ואז הגיע 7 באוקטובר

תפיסת הביטחון הישראלית המקורית הייתה פשוטה: מדינה קטנה אינה יכולה להרשות לעצמה צבאות אויב חזקים על גבולותיה. לכן עליה להסיר איומים מחוץ לגדר — במהירות ובהכרעה. אבל צה״ל שהוסב לצבא גריעה איבד בהדרגה את היכולת הזאת. במשך שנים, כולל בצוק איתן ב-2014, הוא: גרע; שחק; ניהל סבבים; טיפל ב“עשבים”. אבל לא עקר את השורשים.

וכך צמחו סביב ישראל מפלצות צבאיות. 7 באוקטובר לא היה רק כשל מבצעי - מצביאי. הוא היה רגע ההתנגשות בין שתי תפיסות מלחמה: התפיסה הקלאוזביציאנית של אויבינו; מול התפיסה הדלזיאנית שחדרה לצה״ל. האויב בא להכריע. צה״ל היה בכוננות לגרוע.

איראן: שיאה של תפיסת הגריעה

המערכה מול איראן חושפת אולי יותר מכל את עומק השינוי שעברו צה״ל והצבא האמריקני כאחד. לכאורה, מדובר במערכה אדירה: תקיפות מדויקות, מודיעין מתקדם, חדירות מבצעיות מרשימות, פגיעה במערכי גרעין, בליסטיקה ופרוקסיז. אבל מאחורי עוצמת האש מסתתרת שאלה פשוטה: מהי בכלל מטרת המלחמה?

אם בוחנים את ההצהרות על מטרות המלחמה בפתיחתה ואת דפוס הפעולה בפועל, מתברר שהיעד איננו הכרעה — אלא גריעה מקסימלית של הריזום האיראני:

• גריעת יכולות גרעין;

• גריעת יכולות בליסטיות;

• גריעת פרוקסיז;

• גריעת תשתיות;

• גריעת מדענים;

• גריעת מפקדים.

• גריעת מנהיגים.

כלומר: לא שבירת המבנה המדינתי־צבאי האיראני שקריסתו תאפשר להסיר את האיומים ואולי החלפה של המשטר — אלא החלשתו המתמשכת.

אלא שגריעה, מעצם טבעה, איננה יכולה להביא להכרעה — בוודאי לא בזמן מדיני סביר, ובלי לגרום נזקים כלכליים כבדים למשק העולמי ונזקים פוליטיים להנהגה שאיננה מצליחה להביא לבוחריה כניעת אויב בתנאיה שלה — ובכך לסיים את המלחמה בניצחון מובהק, חד־משמעי ובלתי ניתן לערעור.

גריעה היא פעולה טקטית מתמשכת; הכרעה היא תוצאה אסטרטגית. גם כאשר הגריעה מייצרת הישגים מבצעיים מרשימים, היא פועלת נגד מופעים של הכוח — לא נגד עצם יכולתו של המבנה להתחדש.

והבעיה חמורה שבעתיים כאשר הגריעה מתבצעת כמעט כולה בירי מנגד. מפני שכאשר אין תמרון יבשתי, אין השתלטות פיזית על שטח, אין פירוק מערכתי מבפנים ואין נוכחות מתמשכת — קשה מאוד לדעת: האם האיום אכן הוסר במלואו; אילו יכולות הוסתרו; אילו מערכים שרדו; ובעיקר — כיצד למנוע את צמיחתם מחדש בזמן הקרוב.

הירי מנגד מסוגל לגרוע. הוא מתקשה מאוד להכריע. מפני שהכרעה איננה רק השמדת יכולות. הכרעה היא יצירת מצב שבו האויב עומד בפני מציאות שבה אין עוד טעם להמשיך להילחם — ולכן הוא נכנע לתנאי המנצח; ואם הוא לא מבין או בוחר להתאבד, משאביו מושמדים שיטתית. במקרה של איראן כדי להימנע מהפעלה מאסיבית של כוחות יבשה אמריקניים וישראליים, בהשמדה מאסיבית של תשתיות יסוד מדינתיות, שגם אם השמדתן לא הייתה מביאה לכניעת המשטר בתנאיה של אמריקה וגם לא לנפילתו, הייתה נשללת מהמשטר הנוכחי היכולת לפעול בניגוד לאינטרסים שלה.

אבל איראן לא הוכרעה. היא נפגעה. היא נגרעה. ייתכן שאף באופן קשה מאוד. אך המבנה המדינתי־צבאי שלה לא קרס. מרכזי הכוח שלה לא נכבשו. מנגנון השליטה שלה לא פורק. הריבונות שלה לא נשברה.

ולכן נשאלת השאלה המתבקשת: מדוע שאיראן תיכנע לתנאיה של ארצות הברית?

מנקודת מבטה, עצם הישרדותה היא כבר הישג אסטרטגי. ולמערב יש עדיין די עוצמה כדי להכריע מלחמה כזאת — אילו ביקש להכריע. סביב איראן רוכז סד״כ צבאי עצום — אולי מן הגדולים שנראו מאז מלחמת העולם השנייה: נושאות מטוסים, מפציצים אסטרטגיים, מערכי מודיעין, עליונות אווירית, יכולות סייבר, אש מדויקת ומערכות תקיפה חסרות תקדים.

המערב עדיין יודע להכות. עוצמתו הטכנולוגית והמבצעית נותרה אדירה. אך מתברר יותר ויותר כי עוצמת אש איננה זהה ליכולת הכרעה. מפני שעם “מכונת המלחמה” של דלז וגואטרי — ובלי “על המלחמה” של קלאוזביץ — המערב לא יכול לגרום לאויב להיכנע בתנאיו. הוא יודע, כמו ישראל במלחמותיה מאז 2006: לגרוע; לשחוק; לפגוע; להשמיד מטרות; לייצר אפקטים; לנהל סיכונים - אך לא לסיים מערכות בהכרעה מכניעה ובניצחון צבאי, שניתן לתרגמו לניצחון מדיני קלאוזביצי.

הוא יודע להשמיד יכולות — אך מתקשה לשבור רצון מדינתי. ולכן הוא יודע לפתוח מלחמות, אך מתקשה לסיים אותן בתנאי המנצח. הוא מתקשה לעשות את הדבר שלשמו נבנו צבאות מודרניים מאז נפוליאון: לשבור את רצון האויב באמצעות הכרעת המבנה שעליו נשען כוחו. וכאשר האויב איננו מוכרע — הוא איננו נכנע.

ולכן גם לאחר פגיעות קשות, איראן ממשיכה לעמוד על שלה, להתמקח, למשוך זמן ולהאמין שביכולתה לשרוד. שהרי מבחינתה, כל עוד המשטר קיים, מרכזי הכוח שורדים, המדינה לא קרסה ובבטן הרריה טמונים כנראה מאגרים גדולים של נשק בליסטי וירי מנגד אחר ואולי גם גרעיני — המלחמה לא הוכרעה.

זוהי בדיוק נקודת הכשל של “צבאות הגריעה” שהחליפו את "על המלחמה" ב"מכונת המלחמה": הם מסוגלים להכאיב מאוד, אך מתקשים לסיים מלחמה בהתאמה לייעודה: השגת ניצחון צבאי, בר תרגום לניצחון המדיני שלא ניתן היה להשגה בלי מלחמה.

התהפוכה הגדולה

האירוניה ההיסטורית המוחצת של עידן זה היא שדלז וגואטרי כתבו את "מכונת המלחמה" כתיאוריה של החלשים — כוחות נוודים, לא-מדינתיים, המתנגדים למדינה החזקה. במקורה, זו הייתה פילוסופיה של מי שאין לו מדינה, צבא סדור או יכולת הכרעה. 

ומה קרה בפועל? המדינות החזקות — ישראל ואמריקה — אימצו את תיאוריית החלשים. בעוד אויביהן — חמאס, חיזבאללה, איראן — אימצו את תיאוריית החזקים: הכרעה, מרכז כובד, דיאלקטיקה של התקפה והגנה, וזיהוי מדויק של הקלף הסיכולי של האויב. החזקים חשבו כחלשים. החלשים חשבו כחזקים. וכאשר איראן שמרה את מיצר הורמוז כתחבולת מתקפת הנגד של המגן הממתינה לרגעה — היא הוכיחה שהיא הבינה את קלאוזביץ טוב יותר מהצבא שבא להכניעה בתנאיו, בלי להכריעה. 

זו אינה רק ביקורת צבאית־דוקטרינרית. זוהי תצפית על תהפוכת ציוויליזציה: המערב זנח בהדרגה, מתוך תהליך חשיבה פוסט־מודרני פגום מיסודו, את כלי ההכרעה והניצחון שבנה במשך מאתיים שנה — מבלי להבין כי בכך ויתרה המדינה הדמוקרטית החזקה, מעצמת־על, על עצם היכולת לסיים מלחמות נגד ארגוני טרור זעירים ומדינות החסות הטרוריסטיות שלהם בניצחון מכריע.

במובן ציוויליזציוני, ניצחון ה“נוודות” על המדינה, כפי שייחלו הוגי "מכונת המלחמה", איננו עוד מטאפורה פילוסופית — אלא מציאות אסטרטגית.

Dr. Hanan Shai

Why Should Iran Surrender on America’s Terms?

From Armies of Decisive Victory to Armies of Attrition

This may well be the most urgent strategic question of the morning: how is it possible that after the concentration of an enormous Western military force and unprecedented blows to Iran’s capabilities, there are still no clear signs of Iranian surrender to American terms? To understand this, one must go back three decades — to the intellectual revolution that gradually transformed both the IDF and the U.S. military from armies of decisive victory into armies of attrition.

For nearly two hundred years, Western military thought rested on one simple assumption:

War is meant to achieve decisive victory.

That was Napoleon’s view.

That was Clausewitz’s view.

That was Jomini’s view.

And, in practice, it was the operating logic of nearly every Western army until the late twentieth century.

There were important differences between the two major schools of thought that emerged after the Napoleonic Wars:

Clausewitz gave war a philosophical-political framework;

Jomini gave it a technical-engineering framework.

But both aimed at the same objective: identifying the enemy’s structure, locating its center of gravity, concentrating force against its vital assets — and defeating it rapidly in order to translate military victory into political victory.

Put simply: war was meant to uproot the tree — not merely trim its branches.

Then Came the “War Machine”

In the 1990s, against the backdrop of the Palestinian intifada and the struggle against terrorism, a small but enormously influential intellectual circle emerged within the IDF. This was no longer a traditional military group of warfighters, but rather a cadre of thinkers deeply influenced by postmodernism, critical theory, and post-structuralist philosophy. They sought answers not in Clausewitz, but in Gilles Deleuze and Félix Guattari.

In their book A Thousand Plateaus, Deleuze and Guattari introduced the concept of the “War Machine.” It was perhaps the most radical attempt ever made to transform an anti-state philosophy into a theory of war.

According to Deleuze and Guattari:

• War is not an instrument of the state;

• The “War Machine” is a nomadic force external to the state;

• It operates in “smooth space” — without borders, hierarchy, or center;

• It seeks not decisive victory but perpetual movement;

• The enemy is not a structure but an endless multiplicity of local manifestations — a “rhizome,” like wild grass spreading underground.

Instead of a tree with roots and a trunk — spreading weeds.

---

Two Books — Two Worldviews

Topic	Clausewitz – On War	Deleuze & Guattari – War Machine
Essence of war	Political instrument	Nomadic movement
Goal of war	Decisive victory and subjugation	Attrition and perpetual motion
Structure of the enemy	Tree with a center of gravity	Rhizomatic network without a center
Role of the military	Breaking the structure	Managing chaos
Mode of thought	Hierarchical, rational, modern	Anti-hierarchical, postmodern
Outcome of war	Political victory	Endless war

Clausewitz searched for the root.
Deleuze searched for weeds.

Clausewitz asked:
“How do you bring down the structure?”

Deleuze asked:
“How do you move through chaos?”

How the Doctrine Entered the IDF

The postmodernist intellectual circle succeeded in convincing the IDF leadership that classical war was dead. In its place, a new doctrine emerged:

• “Systemic Design” instead of operational planning;

• “Effects” instead of decisive victory;

• “Smooth space” instead of defined borders;

• “Walking through walls” instead of classical maneuver;

• And above all, a shift from rapid decisive victory to limitless attritional warfare.

The problem was twofold.

First, the theory itself was fundamentally flawed. It originated as an anti-state, anti-hierarchical, anti-modern philosophy developed by postmodern thinkers from the intellectual orbit of Foucault and French post-structuralism — not as a practical doctrine of war.

Second — and perhaps more seriously — something within the system ensured that no parallel modernist-Clausewitzian school of thought would stand against it. No genuine foundational debate ever took place.

No rival professional doctrine arose to say:

Hamas, Hezbollah, and Iran are not “rhizomes.” They are structured military-political systems. They possess hierarchy, centralized command, centers of gravity, weapons industries, logistical infrastructures, and political objectives.

In short: they are trees.

But a professionally transformed IDF increasingly came to see them as weeds.

2006: The Collision Between Deleuze and Clausewitz

The Second Lebanon War was the moment reality collided with theory. In September 2006, the IDF officially adopted a new operational doctrine rooted in post-structuralist thinking. It fought as though Hezbollah were a decentralized rhizome — a network of “weeds” to be degraded through systemic and psychological effects, rather than a military structure to be defeated decisively.

As a result, the center of gravity of the war shifted away from ground maneuver toward stand-off firepower. Achieving “psychological effects” — a key concept of the era — was assigned primarily to the Air Force. The assumption was that precision strikes, attacks on infrastructure, systems disruption, and psychological pressure could compel Hezbollah and the Lebanese government to alter their behavior without a large-scale ground offensive aimed at decisive victory.

Ground maneuver forces effectively became a secondary effort, operating in a fragmented and non-decisive manner — much as could later be seen again in Gaza and Lebanon after October 7. This followed directly from their new theoretical role: functioning “nomadically,” rather than as a primary or secondary decisive force tasked with breaking the enemy’s military structure.

At precisely the same time, however, the IDF’s capabilities as a decisive ground army were already eroding. Years of routine security missions, limited conflicts, and cyclical campaigns had weakened:

• deep maneuver capability;

• combined-arms warfare;

• strategic and operational thinking oriented toward decisive victory;

• and the ability to execute rapid, large-scale campaigns of decision.

Thus emerged a dangerous paradox:

At the very moment Hezbollah and Hamas were evolving into highly structured Clausewitzian military organizations — with fire systems, later even maneuvering infantry and armored formations designed to seize Israeli territory in operational surprise attacks, centralized command, discipline, and defensive doctrine — the IDF was drifting further away from the very conception of war designed to confront such enemies.

The result was strategic catastrophe.

And Then — America

Almost unbelievably, according to open-source reports, it was precisely after the failures of 2006 that this Israeli intellectual circle reached the American military establishment. Through planning institutions and senior military courses in the United States, particularly around 2005–2006, it helped introduce concepts such as “Design” and “Systemic Operational Design” into the U.S. military.

The Americans, trapped in strategic deadlock in Iraq and Afghanistan, sought a way to escape the linear engineering mindset on which they had been raised.

They found their answer — in postmodern philosophy.

Thus, the U.S. military itself gradually began shifting from an army of decisive victory to an army of attrition. Instead of searching for structures to defeat, it increasingly focused on “managing threat networks.”

Then Came October 7

Israel’s original national security doctrine was simple:

A small state cannot allow powerful enemy armies to exist on its borders. Therefore, threats must be removed beyond the fence — rapidly and decisively.

But the IDF, transformed into an army of attrition, gradually lost that capability.

For years — including during Operation Protective Edge in 2014 — it degraded, contained, managed cycles of violence, and dealt with “weeds.”

But it did not uproot the roots.

And thus, monstrous military systems grew around Israel.

October 7 was not merely an operational or command failure. It was the collision between two conceptions of war:

the Clausewitzian conception embraced by Israel’s enemies;

and the Deleuzian conception that had penetrated the IDF.

The enemy came to achieve decisive victory.

The IDF was prepared to degrade.

Iran: The Peak of the Attritional Paradigm

The campaign against Iran reveals more clearly than anything else the depth of the transformation undergone by both the IDF and the U.S. military.

At first glance, this appears to be a massive campaign: precision strikes, advanced intelligence, impressive operational penetration, attacks on nuclear infrastructure, ballistic systems, and proxy forces.

But behind the firepower lies a simple question:

What exactly is the objective of the war?

If one examines both the declared objectives at the outset of the war and the actual pattern of operations, it becomes clear that the goal is not decisive victory — but the maximal degradation of the Iranian rhizome:

• degrading nuclear capabilities;

• degrading ballistic capabilities;

• degrading proxy forces;

• degrading infrastructure;

• degrading scientists;

• degrading commanders;

• degrading leadership.

In other words: not breaking the Iranian military-political structure in a way that would remove the threats and perhaps bring down the regime — but weakening it continuously.

Yet attrition, by its very nature, cannot produce decisive victory — certainly not within a politically sustainable timeframe, and not without inflicting severe economic damage on the global economy and political damage on leaders unable to deliver to their voters the enemy’s surrender on their own terms — thereby ending the war in an unmistakable and indisputable victory.

Attrition is a prolonged tactical process; decisive victory is a strategic outcome.

Even when attrition produces impressive operational achievements, it acts against manifestations of power — not against the enemy structure’s underlying capacity for regeneration.

And the problem becomes far more severe when attrition is conducted almost entirely through stand-off firepower.

For without ground maneuver, physical control of territory, systemic dismantling from within, and sustained presence, it becomes extremely difficult to know:

• whether the threat has truly been eliminated;

• which capabilities remain hidden;

• which systems survived;

• and above all, how to prevent their regeneration in the near future.

Stand-off firepower can degrade.

It struggles to decide.

Because decisive victory is not merely the destruction of capabilities. It is the creation of a reality in which the enemy sees no point in continuing the fight — and therefore submits to the victor’s terms. And if it refuses to understand, or chooses self-destruction, its resources are systematically annihilated.

In Iran’s case, avoiding massive deployment of American and Israeli ground forces would likely require the large-scale destruction of critical state infrastructure. Even if such destruction did not force the regime’s surrender — or collapse — it would deprive the current regime of the ability to act against American interests.

But Iran has not been defeated decisively.

It has been struck.

It has been degraded.

Perhaps even severely.

But its military-political structure has not collapsed. Its centers of power have not been occupied. Its command mechanisms have not been dismantled. Its sovereignty has not been broken.

And therefore the obvious question arises:

Why should Iran surrender on America’s terms?

From Iran’s perspective, mere survival is already a strategic achievement.

And the West still possesses more than enough power to win such a war decisively — if it actually sought decisive victory.

Around Iran, an enormous military force has been concentrated — perhaps one of the largest seen since World War II: aircraft carriers, strategic bombers, intelligence systems, air superiority, cyber capabilities, precision firepower, and unprecedented strike systems.

The West still knows how to strike.

Its technological and operational power remains immense.

But it is becoming increasingly clear that firepower is not the same thing as decisive victory.

Because with Deleuze and Guattari’s “War Machine” — and without Clausewitz’s On War — the West cannot compel the enemy to surrender on its own terms.

Like Israel in its wars since 2006, it knows how to:

• degrade;

• exhaust;

• damage;

• destroy targets;

• generate effects;

• manage risks.

But it struggles to end wars through decisive military victory capable of being translated into Clausewitzian political victory.

It knows how to destroy capabilities — but struggles to break political will.

And therefore it knows how to start wars, but struggles to end them on the victor’s terms.

It struggles to do the very thing for which modern armies have been built since Napoleon: break the enemy’s will by defeating the structure upon which his power rests.

And when the enemy is not decisively defeated — he does not surrender.

Thus, even after severe blows, Iran continues to stand firm, negotiate, stall for time, and believe it can survive. For as long as the regime remains intact, its centers of power endure, the state has not collapsed, and deep within its mountains there likely remain large stockpiles of ballistic and other stand-off weapons — perhaps even nuclear capabilities — the war has not been decided.

This is precisely the failure point of the “armies of attrition” that replaced On War with the “War Machine”:

They are capable of inflicting tremendous pain — but struggle to conclude wars in accordance with war’s original purpose: achieving military victory translatable into political victory that could not have been achieved without war.

The Great Reversal

The crushing historical irony of this era is that Deleuze and Guattari wrote the “War Machine” as a theory of the weak — nomadic, non-state actors resisting the strong state. At its core, it was the philosophy of those who possessed neither a state, nor a regular army, nor the capacity for decisive victory.

And what happened in reality?

The strong states — Israel and America — adopted the theory of the weak.

Meanwhile their enemies — Hamas, Hezbollah, and Iran — adopted the theory of the strong: decisive victory, centers of gravity, the dialectic of offense and defense, and precise identification of the enemy’s critical vulnerabilities.

The strong began thinking like the weak.

The weak began thinking like the strong.

And when Iran preserved the Strait of Hormuz as the defender’s strategic counteroffensive waiting for its moment, it demonstrated that it understood Clausewitz better than the army that came to force surrender upon it without decisively defeating it.

This is not merely a military-doctrinal critique.

It is an observation about a civilizational upheaval:

The West gradually abandoned, through a fundamentally flawed postmodern intellectual process, the instruments of decisive victory and triumph that it had built over two centuries — without realizing that in doing so, the powerful democratic superstate was relinquishing its very ability to conclude wars against tiny terrorist organizations and their terrorist state sponsors through decisive victory.

In civilizational terms, the victory of “nomadism” over the state — exactly as the theorists of the “War Machine” had envisioned — is no longer a philosophical metaphor.

It has become a strategic reality.