מבצע קורנס 2026 – האוברלורד של רוזוולט וצ'רצ'יל?
מבצע קורנס — שמה של פעולת התגמול בקַסֵיימָה נגד הפדאיון המצרי ב־30 באוגוסט 1956 — הוא, לפי דיווחים מארצות הברית, גם שמו של המבצע האמריקני שנועד לשבור את הקיפאון שנוצר מול איראן.
ייתכן שהשם Operation Sledgehammer – "מבצע קורנס" — איננו מקרי.
בשנת 1942, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, פיתחו האמריקנים תוכנית פלישה ראשונה לחופי אירופה הכבושה. גם היא נקראה Operation Sledgehammer. זה היה ניסיון רציני להקים חזית שנייה שתכריע את גרמניה הנאצית: נחיתה מהירה בצרפת, כיבוש נמלים והכנה לפריצה גדולה.
התוכנית לא יצאה לפועל. הכוחות לא היו מוכנים, הבריטים התנגדו, והאמריקנים בחרו בסופו של דבר ב-Operation Torch בצפון אפריקה. Sledgehammer נשאר בגדר תוכנית מגירה – הגרסה הראשונית של מה שהפך שנתיים מאוחר יותר ל-Operation Overlord: הפלישה לנורמנדי, המבצע המכריע של מלחמת העולם השנייה.
ייתכן שהמתכננים האמריקנים של 2026 מודעים היטב למשמעות ההיסטורית של השם. אם כך, יש מקום לתקווה – כי הם בחרו בשם שמסמל, כבר מ-1942, את הרצון להכרעה מהירה וישירה. ההשוואה איננה בין המשטרים עצמם, אלא בין שתי תפיסות מלחמה: מלחמת התשה מוגבלת מול ניסיון אמיתי להכרעה אסטרטגית.
מלחמות קבינט מול מלחמות הכרעה:
עד סוף המאה ה־18 רוב המלחמות באירופה היו מלחמות קבינט – מלחמות מוגבלות, שנוהלו בידי שליטים ושרים באמצעות צבאות שכירים קטנים. מטרתן לא הייתה להכריע את האויב, אלא להשיג יתרון דיפלומטי או שיפור עמדות.
התוצאה הייתה מלחמות ארוכות, יקרות ובלתי מסתיימות. אף צד לא היה מוכן לשלם מחיר דמים גבוה, משום שהצבא היה "רכושו" של השליט ולא של העם.
המהפך התרחש עם עליית המדינות הלאומיות והצבאות ההמוניים. המהפכה הצרפתית וה־levée en masse יצרו צבאות של אזרחים בעלי מוטיבציה לאומית. נפוליאון הפך אותם למכונת מלחמה המבוססת על תמרון מהיר, ריכוז כוחות והכרעה. לראשונה נעשתה המלחמה אמצעי להכרעה פוליטית מוחלטת – בדיוק כפי שקלאוזביץ יתאר מאוחר יותר.
אולם ההצטיינות הפיקודית שביקשו קלאוזביץ ומולטקה לפתח לא נועדה לשחזר את מלחמותיו של נפוליאון במלוא מחירן האנושי, אלא להשיג הכרעות נפוליאוניות במחיר נמוך בהרבה — בעיקר בחיי לוחמים — וכן לאפשר למעטים וקטנים לנצח רבים וגדולים מהם. משום כך הוקם גם צה"ל מלכתחילה כצבא קלאוזביצי־מולטקאי.
החזרה לעידן מלחמות הקבינט:
מאז אמצע שנות ה־2000 (וביתר שאת אחרי 2006) התרחש מהפך הפוך. צה"ל, ואחריו הצבא האמריקני, אימצו תפיסת מלחמה פוסט־מודרנית של "מכות כואבות", "גריעה", "הרתעה" ו"ניהול סיכונים". מלחמה הפכה שוב למלחמת קבינט מודרנית – מוגבלת, טכנולוגית ו"חכמה", אך בלתי מסתיימת.
התהליך הזה התרחש במקביל לדעיכת הלאומיות ועליית כוחם של ארגונים על־מדינתיים, ביטול או צמצום שירות החובה, והחלשה מכוונת של הדרג המתמרן היבשתי – לטובת חיזוק הדרג האווירי והסייברי. תמרון יבשתי והכרעה דורשים רצון לאומי חזק ונכונות לסבול קורבנות, שהצטיינות מצביאותית נועדה לצמצמם ככל האפשר.
אלא שעשורים ללא מהלכי תמרון יבשתיים רחבי היקף החלישו בהדרגה גם את המצוינות המצביאותית עצמה ואת הידע והיכולת לנהל מהלכי הכרעה אופרטיביים.
אך התהליך לא היה צבאי בלבד. הוא שיקף גם שינוי פילוסופי עמוק יותר בתרבות המערב: מעבר מתפיסת אמת אובייקטיבית, המאפשרת להבחין בין צדק לעוול ובין תוקפן למתגונן, לתפיסה רלטיביסטית המתקשה לקבוע היררכיה מוסרית ברורה. חברה שמתקשה להבחין בין אמת לשקר, מתקשה בסופו של דבר גם להצדיק הכרעה – ולכן מעדיפה “ניהול סיכונים” אינסופי על פני ניצחון.
מבחינה היסטורית, חזרנו לנקודה שממנה המלחמה המודרנית חילצה את החברה: עידן של מלחמות בלתי מסתיימות, שבהן אף צד אינו מנצח באמת ואף צד אינו מובס באמת – רק מדמם לאורך זמן.
תנאי ההכרעה והמשמעות האסטרטגית של קריסת משילות:
הדיון על מבצע קורנס 2026 אינו יכול להישאר במישור הצבאי-טכני בלבד. הוא נוגע בשאלה עמוקה בהרבה: מהי הכרעה במאה ה-21 מול משטר מהפכני, אידאולוגי ומוכן לשלם מחיר דמים כמעט בלתי מוגבל.
הכרעה פנימית אינה אסטרטגיה – היא תוצאה. משטרים טוטליטריים נופלים כאשר הם מאבדים את היכולת הפיזית לשלוט.
הטריגר האמיתי לקריסת משטרים הוא בסיסי בהרבה:
- משכורות שאינן משולמות
- מחסור חמור במוצרים חיוניים
- קריסה של שירותי המדינה
ברגע שהמדינה אינה מסוגלת לשלם למנגנוני הכפייה שלה – משמרות המהפכה, הבסיג’ והמיליציות – היא מתחילה לאבד את עמוד השדרה שמחזיק אותה.
הכרעה אינה חייבת להיות פלישה. היא יכולה להיות שיתוק מדינתי מכוון דרך פגיעה ברשת החשמל, בתי זיקוק, מערכת הבנקאות והתקשורת. מדינה ללא חשמל, דלק ומשכורות אינה יכולה לייצר טילים, להפעיל פרוקסיז, לשלם לכוחות הביטחון או לדכא את אזרחיה. זהו מצב שבו המשטר קיים בעיקר על הנייר.
ברור שתגובה איראנית חריפה צפויה – טילים ורחפנים על ישראל, מתקפות על מדינות המפרץ ועל בסיסים אמריקניים, ואולי אף ניסיון נוסף לסגור את מיצר הורמוז. אך דווקא כאן נדרשת הבנה תיאורטית עמוקה יותר: הגנה והתקפה שלובות זו בזו. התוקף חייב גם להגן על עצמו מפני התקפת נגד, והמגן – אם הוא רוצה לשרוד – חייב גם לתקוף.
לפיכך, מתכנני מבצע קורנס חייבים לבסס את המבצע על שתי תחבולות במקביל:
הראשונה – שתכריע את איראן ותשבור את יכולת התפקוד המדינתי שלה.
השנייה – שתמנע את שחיקתן והכרעתן של ארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ תחת מתקפות הנגד הצפויות.
מי שלא מתכנן את שתי התחבולות הללו כאחד – אינו מתכנן הכרעה, אלא סיכון מיותר.
וטראמפ כבר חצה את הרוביקון:
מרגע שמעצמה דמוקרטית יוצאת למלחמה מול משטר מהפכני, קשה מאוד לחזור למסלול של "ניהול סיכונים". בסופו של דבר נותרות שתי אפשרויות: הכרעה או כישלון.
הרגע הסינגולרי:
מבצע קורנס 2026 הוא נקודה היסטורית סינגולרית.
סיום המבצע ללא הכרעה ברורה עלול להזמין את אויבי המערב לאתגר אותו מחדש, משום שהוא ישדר חולשה והיעדר נחישות. מבחינת ישראל, משמעות הדבר עלולה להיות המשך ישיר של המלחמה שהחלה ב־7 באוקטובר והתגלגלה למלחמת התשה ארוכה, רב־זירתית ובלתי מסתיימת.
אם הוא יישאר בגרסת "מכות כואבות" – הוא יאשר סופית את ניצחון תפיסת מלחמות הקבינט המודרניות.
ואם הוא ינוצל להכרעה אמיתית – גם בירי מנגד, גם בלי חייל אחד בטהרן – אז הוא יהיה הרגע שבו המערב חוזר לתורת המלחמה הקלאסית.
אם מהלך זה אכן יוביל להכרעה, ייתכן שההיסטוריה תזכור את טראמפ ב־2026 כפי שזכרה את רוזוולט וצ'רצ'יל בעקבות מבצע אוברלורד.
Dr. Hanan Shai
Operation Sledgehammer 2026 – Roosevelt and Churchill’s Overlord?
May 15, 2026
Operation Sledgehammer — the name of the Israeli retaliatory raid carried out at Kusseima against Egyptian fedayeen forces on August 30, 1956 — is now, according to reports from the United States, also the name of the American operation intended to break the strategic deadlock with Iran.
Perhaps the name Operation Sledgehammer is no coincidence.
In 1942, at the height of World War II, the Americans developed an initial invasion plan for occupied Europe. It too was called Operation Sledgehammer. It was a serious attempt to establish a second front that could defeat Nazi Germany: a rapid landing in France, the seizure of ports, and preparation for a larger breakthrough.
The plan was never executed. The forces were not yet ready, the British opposed it, and the Americans ultimately chose Operation Torch in North Africa instead. Sledgehammer remained a contingency plan — the early version of what, two years later, became Operation Overlord: the Normandy invasion, the decisive operation of World War II.
It is possible that the American planners of 2026 are fully aware of the historical meaning of the name. If so, there is reason for cautious hope — because they chose a name that, already in 1942, symbolized the desire for rapid and direct strategic decision. The comparison is not between the regimes themselves, but between two concepts of war: limited attritional warfare versus a genuine attempt at strategic victory.
Cabinet Wars versus Wars of Decision
Until the end of the eighteenth century, most European wars were “cabinet wars” — limited conflicts conducted by rulers and ministers through relatively small professional armies. Their purpose was not to decisively defeat the enemy, but to gain diplomatic leverage or improve strategic positioning.
The result was long, expensive, and inconclusive warfare. Neither side was willing to pay a high human price, because the army was regarded as the ruler’s property rather than the nation’s.
The transformation came with the rise of nation-states and mass armies. The French Revolution and the levée en masse created armies of citizens driven by national motivation. Napoleon turned them into a war machine based on rapid maneuver, concentration of force, and decisive battle. For the first time, war became an instrument of complete political decision — precisely as Clausewitz would later describe it.
Yet the military excellence that Clausewitz and Moltke sought to cultivate was not intended to reproduce Napoleon’s wars with all of their human cost. Its purpose was to achieve Napoleonic-style victories at a far lower price — especially in soldiers’ lives — and to enable smaller and weaker nations to defeat larger and stronger ones. That is why the Israel Defense Forces was originally established as a Clausewitzian-Moltkean army.
The Return of the Cabinet War Era
Since the mid-2000s — and especially after 2006 — a reverse transformation has taken place. The IDF, followed by the U.S. military, adopted a postmodern concept of war centered on “painful blows,” “degradation,” “deterrence,” and “risk management.” War once again became a modern version of cabinet warfare — limited, technological, and “smart,” yet fundamentally inconclusive.
This process unfolded alongside the decline of nationalism, the rise of supranational institutions, the reduction or abolition of mandatory military service, and the deliberate weakening of maneuver-oriented ground forces in favor of airpower and cyber capabilities. Ground maneuver and decisive victory require strong national will and a willingness to endure casualties — even though military excellence is meant to minimize them as much as possible.
But decades without large-scale ground maneuver operations gradually weakened military excellence itself, as well as the knowledge and ability required to conduct decisive operational campaigns.
Yet this was not merely a military process. It also reflected a deeper philosophical transformation within Western civilization: a shift from belief in objective truth — which enables distinctions between justice and injustice, aggressor and defender — to a relativistic worldview that struggles to establish clear moral hierarchy. A society that cannot clearly distinguish truth from falsehood eventually struggles to justify decisive victory — and therefore prefers endless “risk management” over triumph.
Historically, we have returned to the very condition from which modern warfare once liberated society: an age of endless wars in which no side truly wins and no side is truly defeated — only prolonged bleeding over time.
The Conditions for Victory and the Strategic Meaning of State Breakdown
The discussion surrounding Operation Sledgehammer 2026 cannot remain confined to the military-technical level alone. It touches a far deeper question: what constitutes victory in the twenty-first century against a revolutionary ideological regime willing to absorb almost unlimited human cost.
Internal collapse is not a strategy — it is an outcome. Totalitarian regimes fall when they lose the physical ability to govern.
The real trigger for regime collapse is far more basic:
Salaries that are no longer paid
Severe shortages of essential goods
The breakdown of state services
The moment a state can no longer pay its coercive organs — the Revolutionary Guards, the Basij, and the militias — it begins to lose the backbone that sustains it.
Victory does not necessarily require invasion. It may take the form of deliberate state paralysis through attacks on the electrical grid, refineries, the banking system, and communications infrastructure. A state without electricity, fuel, or salaries cannot manufacture missiles, operate proxies, pay security forces, or suppress its own citizens. At that point, the regime exists largely on paper.
A severe Iranian response is obviously to be expected — missiles and drones against Israel, attacks on Gulf states and American bases, and perhaps another attempt to close the Strait of Hormuz. But it is precisely here that a deeper theoretical understanding becomes necessary: defense and offense are inseparably linked. The attacker must also defend itself against counterattack, while the defender — if it wishes to survive — must also attack.
Therefore, the planners of Operation Sledgehammer must base the campaign on two simultaneous strategic designs:
The first — to defeat Iran and break its capacity for state functioning.
The second — to prevent the attrition and potential defeat of the United States, Israel, and the Gulf states under the expected counterattacks.
Whoever fails to plan these two strategic designs together is not planning victory — but unnecessary risk.
Trump Has Already Crossed the Rubicon
The moment a democratic superpower enters a war against a revolutionary regime, it becomes very difficult to return to a framework of mere “risk management.” In the end, only two possibilities remain: victory or failure.
The Singular Moment
Operation Sledgehammer 2026 is a singular historical moment.
Ending the operation without a clear strategic decision could invite the enemies of the West to challenge it again, because it would project weakness and lack of resolve. For Israel, this could mean the direct continuation of the war that began on October 7 and evolved into a prolonged, multi-front war of attrition with no visible end.
If it remains merely a campaign of “painful blows,” it will definitively confirm the triumph of the modern cabinet-war paradigm.
But if it is used to achieve genuine strategic victory — even through long-range strike capabilities alone, without a single soldier in Tehran — then it may become the moment when the West returns to the classical theory of war.
And if this course of action does indeed produce decisive results, history may remember Trump in 2026 much as it remembered Roosevelt and Churchill after Operation Overlord.
תגובות
הוסף רשומת תגובה