אסטרטגיית "מקרה הכול": כיצד הפכה ממקור עוצמה — למקור מצוקה

טענת תושבי הצפון — כי זירת לבנון הפכה משנית לזירת איראן — מבטאת מצוקה אזרחית מוצדקת; אך היא תוצאה של ניהול מלחמה לאור אסטרטגיה סדורה שכינויה "מקרה הכול", ואשר רעיונה המרכזי הוא ליניאריות בניהול המלחמה: ריכוז המאמץ האסטרטגי להסרת הזירה המסכנת ביותר תחילה, ולאחר מכן הכרעת שאר הזירות לפי סדר מסוכנותן — ובראשן, לכשיתאפשר במלחמה זו, זירת לבנון.

אסטרטגיה זו הועתקה מן התפיסה שגיבשו ביסמרק ומולטקה בגרמניה, אשר גם היא עמדה בפני אתגר של ניהול מלחמה במספר זירות אופרטיביות בו־זמנית — תחת תנאי יסוד של מעטים מול רבים.

לאור תפיסה זו נוהלו מלחמות ישראל במאה הקודמת:
מלחמת העצמאות — תחילה הוסר האיום על תל אביב במבצע דני; לאחר מכן רוכז המאמץ במרכז ובצפון; ולבסוף הוכרעה זירת הדרום.
מלחמת ששת הימים — תחילה הוסר האיום האווירי מעל שמי ישראל; לאחר מכן, כבהפלת אבני דומינו, הוכרעו הזירות המצרית, הירדנית והסורית.
מלחמת יום הכיפורים — תחילה הוכרעה הזירה הסורית; לאחר מכן רוכז המאמץ להכרעת הזירה המצרית.

אסטרטגיית "מקרה הכול", שנועדה להקל על אזרחי ישראל — לא השתנתה; אך תוצאותיה התהפכו.
במאה הקודמת היא קיצרה את משך המלחמות; במאה זו היא מאריכה אותן — ועל כן הפכה למקור מצוקה.

כיצד אירע מהפך זה?
הוא נובע משינוי של שלושת הרבדים בתפיסת ההגנה הלאומית שעליהם נשענה אסטרטגיית "מקרה הכל" — ומכאן נגזרות, באופן בלתי נמנע, תוצאות יישומה של האסטרטגיה עצמה.

אסטרטגיית ניהול המלחמה - "מקרה הכל" - נגזרה משלושת רבדיה של תפיסת ההגנה הלאומית המקורית של ישראל:

הרובד העליון המדיני — ישראל לא תגן על עצמה בשטחה.
הרובד האסטרטגי־הצבאי — איומים יוסרו מחוץ לגדר באמצעות מלחמת מנע יזומה.
הרובד הדוקטרינרי־הצבאי — דוקטרינת ההכרעה המהירה, הקלוזביצית־מולטקאית, שעיקרה השבתת יכולתו של האויב להפיק מכוחותיו עוצמת לחימה מערכתית, ורק לאחר מכן — במידת הצורך — השמדה שיטתית של יכולותיו.

בהתאם לכך נבנה צה"ל כצבא הכרעה יבשתי, בכוננות גבוהה תמידית לניצול הזדמנויות מדיניות להסרת איומים במהירות — באמצעות הצבא הסדיר וצבא המילואים, שהותאם לגיוס חפוז ולניהול מלחמות קצרות, כדי להשיב במהירות את המשק לפעילות.

אלא שמאז שלהי המאה הקודמת — שינוי של שלושת רבדיה של תפיסת ההגנה הלאומית, כפי שנחשף כבר במלחמת לבנון השנייה (2006), הותיר את אסטרטגיית ניהול המלחמה למעשה "עומדת באוויר".

צה"ל הוסב מצבא הכרעה לצבא הרתעה; לצורך כך נוון בו המרכיב היבשתי והועצם המרכיב האווירי, ובמקביל הוחלף הרובד העליון המדיני של תפיסת ההגנה — מהגנה מחוץ לגדר להגנה מתוך הגדר.

לא מדובר בשני שינויים נפרדים — אלא במהלך אחד, שספק אם תואם ואם נדון כשורה במערכת הלאומית - אשר שלל מצה"ל את יכולתו להכריע ולהכניע את האויב בעומק שטחיו.

במקום להכניע את האויב באמצעות שלילת יכולתו להילחם, הופעל צה"ל מאז מלחמת לבנון השנייה (2006) כדי לשנות את רצונו להילחם — באמצעות מכות קשות וכואבות, שחיקה הדרגתית וירי מנגד מדויק, הנשען על בנק מטרות מודיעיני רחב. כתוצאה מכך התנהלו המלחמות, בניגוד לאינטרס הלאומי שהן תיהינה קצרות, כמלחמות ארוכות, שלא ניתן להעריך מראש את משכן, לשלוט בעיתוי סיומן או להעמיד את האויב בפני הכרעה אמיתית - מכניעה בתנאינו.

מהלך זה שלל מצה"ל שלוש יכולות יסוד:
להסיר איומים מחוץ לגדר;
להכיל מתקפת פתע בתוך שטח המדינה — בהיעדר עומק קרקעי, לא אופרטיבי ולא טקטי;
להגיב במתקפת נגד מהירה לשטח האויב, לשם הסרת האיום והחזרת השליטה הביטחונית לידי ישראל לאחר שכבר הותקפה — כפי שנצפה ברצועת עזה וכעת גם בלבנון.

האסון שהתרחש בגבול רצועת עזה ב־7 באוקטובר — ושבנס לא התרחש בגבול לבנון — ממחיש היטב את משמעות המהפך שבוצע בתפיסת ההגנה הלאומית.

חרף המהפך, ולמרות פגיעה קשה ביכולותיו היבשתיות ולמרות מגבלות החטופים והמגינים האנושיים, הצליח צה"ל להתאושש במהירות יחסית, להכריע את חמאס — אם כי לא באופן מלא — ובסיוע תהליך מדיני, להשיב את החטופים, לצמצם מאוד את האיום הנשקף מהרצועה וכנראה למנוע בצורה נשלטת את צמיחתו מחדש.

אלמלא נוצרה ונוצלה - כמתחייב מוסרית - ההזדמנות האסטרטגית הנדירה להסרת האיום הגרעיני והבליסטי מאיראן, ייתכן כי צה"ל היה מרכז מאמץ אסטרטגי להכרעה מלאה גם בזירת לבנון — באמצעות שילוב של אש מנגד עצימה ותמרון קרקעי שקול לעומק לבנון, להשתלטות על שטחים חיוניים לכלכלתה של העדה השיעית — בית גידולו, מקור הסתרתו והזנתו הלוגיסטית של חיזבאללה — ובכך ליצור את התנאים להשמדתו כצבא וכארגון גרילה אפקטיבי.

אסון 7 באוקטובר וסבלם המתמשך של תושבי קו העימות בצפון, ושל אזרחי ישראל בכלל, הם אפוא תוצאה של מחדל לאומי — הגדול בתולדות המפעל הציוני. אולם במקום להתמקד בעבר, נכון יותר לבחון את תמונת המצב לאור הישגי המלחמה עד כה — הישגים אשר חרף המחיר הגבוה, הם מרשימים ומחזקים:

הסרת האיום הגרעיני מאיראן;
פגיעה קשה ביכולת השיקום של המערך הבליסטי האיראני;
הפשטת איראן מיכולתה להמשיך ולטפח ולתחזק פרוקסיס;
הצלחת מערכי ההגנה האקטיבית לזהות וליירט את מרבית האיומים;
הצלחת המיגון הפסיבי — אשר הצילה, חרף פערים, את חייהם של כמעט כל מי שפעל לפי הנחיות פיקוד העורף — ביטוי לעוצמה לאומית עמוקה;
והכרעת חמאס — גם אם לא במלואה — נוכח המגבלות הקשות שבהן פעל צה"ל, אשר נאלץ להסב עצמו מחדש לצבא הכרעה יבשתי תחת אש, מול אויב שהטמין יכולות תת־קרקעיות ומערכי לחימה מוסתרים.

במרחק שעות אחדות מהכרעת המערכה באיראן ע"י ארצות הברית — בין אם בהשבתתה הכלכלית והצבאית לשנים ארוכות ובין אם בכפיית תנאי כניעה — מתהווה תנאי אסטרטגי חדש:

צה"ל יוכל לרכז מאמץ אסטרטגי רב־עוצמה להשלמת המשימה שלא הושלמה — הסרת האיום מלבנון, במלחמת הכרעה ולא בגריעה תשתיתית. זאת, בתנאי שהסדרי הסיום בזירת איראן ינותקו מן המערכה נגד חיזבאללה וארה"ב תעניק לישראל את המטריה המדינית להשלמת משימותיה בלבנון.

נוכח מצוקת הצפון ואזרחי ישראל האחרים, השורה התחתונה בתמונת מצב המלחמה ובהערכתה עד כה מתחדדת אפוא כך:

המלחמה הנוכחית הוכיחה כי ישראל חרף התקלה הלאומית הקשה מסוגלת להסיר איומים אסטרטגיים לאור אסטרטגיית המלחמה "מקרה הכל" — אך בניגוד לכוונת מעצביה ללא שליטה בגורם משפיע מכונן 'זמן' ולכן פגיעה באינטרס לאומי מכונן. 

לאחר הסרת האיום בלבנון — יש לקוות שבתוך זמן קצר ובמספר נמוך ככל האפשר של נפגעים — תידרש ישראל לשוב ולאמץ את תפיסת ההגנה הלאומית המקורית על כל נדבכיה.
אם גם צה"ל יחדש את יכולותיו המקוריות וישדרגן בהתאם למציאות החדשה — "תקומה" - מלחמה שתפיסת ההגנה הלאומית נועדה למנוע אותה - תסתיים בהפוגה ארוכה. 

אם ישראל תפעל בהתאם לתפיסת הגנתה הלאומית, משך ההפוגה יוכתב על ידה.