לטראמפ אין שום סיבה ללכת לקנוסה באיסלאמאבד

מלחמה שנועדה לממש בכוח אינטרס שלא ניתן לממשו באמצעים מדיניים, מתנהלת בסדר הבא: הכרעה; בקשה של הצד המוכרע להפסקת אש, שמשמעה כניעה בתנאיו של הצד המכריע; הסכמה של המכריע להפסקת האש, לשם קיום שיחות שייעודן להכתיב לצד המוכרע והמוכנע את תנאי הכניעה.

כך התנהלו מלחמותיה הגדולות של ארצות הברית, בעיקר נגד ישויות שנתפסו כגורמי רשע: מלחמת טריפוליטניה ב־1804, מלחמת ספרד ב־1898, מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העולם השנייה נגד גרמניה ונגד יפן. מנגד, מלחמת קוריאה, שבה ארה"ב התקשתה להכריע, הופסקה בהסכם להפסקת אש שנהפך להסכם שביתת נשק — ותוצאותיו ידועות: מדינה גרעינית מטורללת בטבורה של אסיה.

בסדר מלחמה טבעי זה התנהלו גם מלחמותיה של ישראל במאה הקודמת. בניגוד לכך, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן, במאה הנוכחית, ניהלה ישראל מלחמת שחיקה וגריעה שלא הכריעה — ומכאן שגם לא הכניעה את חיזבאללה ואת חמאס, ובכך מנעה את כניעתם בתנאיה, כפי שאירע במלחמות העבר. התוצאה ידועה, והיא צריכה לעמוד לנגד עיניה של ארצות הברית במלחמה נגד איראן: צמיחתן של שתי מפלצות בגבולה הצפוני והמערבי של ישראל, אסון 7 באוקטובר, ושלוש שנות המלחמה שישראל כפתה על עצמה, במו טעויותיה, בעקבות זאת.

שום דבר מן הסדר הקבוע הזה של התנהלות מלחמה — בעיקר נגד מי שמוגדרים, ובצדק, כציביליזציית רשע — אינו מתקיים באיראן. המלחמה מתנהלת כמלחמת שחיקה וגריעה, שאין בה מהלך הכרעה. מכאן שאיראן, שהוכתה ונפגעה קשות אך לא הוכרעה, לא ביקשה — לפי הידוע — הפסקת אש שמשמעה כניעה והסכמה לסיום המלחמה בתנאיה של ארצות הברית.

לפיכך, ארה"ב מגיעה לשיחות באיסלאמאבד כמי שמבקשת להשיג דיל — כזה שהיה הכרחי מול חמאס לשם שחרור החטופים ברצועה, בהיותו הדרך היחידה להשיבם בזמן סביר — אך אינו נדרש כלל במלחמה נגד איראן. כאן נדרש להבחין: יש מצבים שבהם מו״מ הוא כורח מבצעי הנובע ממגבלות המציאות; ויש מצבים שבהם מו״מ מחליף הכרעה — ובכך מסכל אותה. המקרה האיראני שייך לסוג השני.

המערכה נגד איראן ניתנת, באמצעים שבידי ארה"ב, להכרעה מהירה, מובהקת וקצרת זמן לאין שיעור מהמתרחש בפועל — אם תמומש הפגיעה בתשתיות היסוד שבלעדיהן מדינה אינה יכולה להתקיים. לא ודאות טכנית מוחלטת היא העיקר, אלא הפוטנציאל הברור: היכולת לשלול מן היריב את תנאי קיומו המדינתי והצבאי בתוך פרק זמן קצר — ובכך לכפות עליו כניעה, גם ללא הסדר ואף מבלי שיודה בה.

כדי להעביר את המסר — כניעה בתנאי ארה"ב, או הכחדת התשתיות; חזרה לתקופת האבן, כהגדרתו של טראמפ, או השמדת ציביליזציה, כהגדרתו בהזדמנות אחרת — לא נדרשת ועידה באיסלאמאבד. הליכה ל"קנוסה" — כלומר, הגעה לשיחות כמי שמבקש הסדר במקום להכתיבו - ולעת עתה בלי הכרעה שמאפשרת את הכתבתו — משיגה, באבן אחת, שני כישלונות: הראשון, הכרה בציביליזציית הרשע כפארטנר שווה לשיחות; והשני, מתן לגיטימציה לציביליזציית הרשע הבאה בתור.

ייתכן כי כאיש שאומנותו היא ניצחון בעסקים, טראמפ מבקש גם כאן עסקת win-win. אלא שמלחמה נגד ציביליזציית רשע אינה עסקה — ואין לה תוצאת ביניים. היא מסתיימת רק כאשר צד אחד מכריע, והאחר מוכנע — גם מבלי שייכנע רשמית.

טראמפ עלול להיכנס להיסטוריה כנשיא שטעה בהערכת המצב ולא לקח בחשבון עובדה טריוויאלית: בצר לה, איראן עלולה להפעיל את נשק יום הדין שלה — עצירת הכלכלה העולמית. כדי למנוע את מפלת ארצות הברית, את מפלת ישראל ואת מפלתו האישית, הוא יכול לפעול בדרך מתקנת קצרה: להפעיל את היכולת הזמינה בידיו להשמדה מהירה — בהדרגה כפי שהוא הזהיר או סימולטנית — של תשתיות היסוד של איראן, ובכך לממש את מטרתה המקורית של המלחמה, שהוגדרה באופן הברור ביותר: הסרת שלושה איומים — הגרעין, הבליסטיקה והפרוקסיז — בפרק זמן קצר ובמספר אבדות נמוך במיוחד — שני מדדים מכריעים שאין להם תקדים בתולדות מלחמותיה של ארצות הברית.

בהערכת המלחמה נגד איראן עד כה — במישורים הצבאי, הפוליטי ובעיקר התרבותי־מוסרי — אין לטראמפ כל סיבה ללכת לקנוסה באיסלאמאבד. יש סיבה אחת בלבד לעשות זאת — היעדר יכולת להכריע ולהכניע את איראן במהירות ובעלות נמוכה ככל האפשר, בתנאיה של ארצות הברית. ואין זה מצבה.

בהגדירו את הצורך בהשמדת ציביליזציית הרשע, טראמפ הגדיר למעשה גם את משימתה של ציביליזציית הטוב שהוא מבקש לייצג: לא רק לזהות את הרוע — אלא להכריעו. אם יימנע מכך, תוצאת המערכה לא תהיה רק טעות מדינית או צבאית, אלא ניצחון ציביליזציוני של הרע על הטוב ושל הציר האנטי דמוקרטי. ניצחון כזה — גם אם איראן מוכה וחבולה — ייזכר בהיסטוריה כהישג מובהק של מי שלא הוכרע, על פני מי שלא העז להכריע. את החרפה הזאת על ארצות הברית למנוע בכל מחיר — ובמקרה של איראן, במחיר נסבל לאין שיעור ממלחמות העבר.

אין להתעלם מן המחיר האנושי: לאזרחי איראן צפוי, כל עוד לא יוחלף משטר הרשע, סבל רב. חובתה של ארצות הברית היא להיערך לכך מראש — לא כדי לעכב את ההכרעה, אלא כדי ללוות אותה בתוכנית הומניטרית שתצמצם ככל האפשר את הפגיעה באוכלוסייה ותבדיל בין המשטר לבין העם.

ואולי עמוקה מכך השאלה: אם המערב שוב אינו מבקש — אף שבמקרה של איראן הוא מסוגל — להכריע, ובכך מוותר על היכולת להרחיק מן הסדר העולמי את גורמי הרשע — האם איבד את האמונה בצדקת ההכרעה עצמה וגרוע מכך - בצדקת הדרך?

Dr. Hanan Shai

Trump Has No Reason to Go to Canossa in Islamabad
April 10, 2026

A war intended to achieve by force an objective that cannot be attained through diplomacy follows a clear sequence: decisive victory; a request by the defeated side for a ceasefire—effectively surrender on the victor’s terms; and the victor’s agreement to a ceasefire for the purpose of negotiations aimed at dictating the conditions of surrender.

This is how the United States has conducted its major wars, especially against adversaries perceived as destabilizing or fundamentally hostile to the international order: the First Barbary War (1804), the Spanish-American War (1898), World War I, and World War II against Germany and Japan. By contrast, the Korean War—where the U.S. struggled to achieve a decisive outcome—ended in a ceasefire that became an armistice, with well-known consequences: a nuclear-armed, volatile regime at the heart of Asia.

This natural logic of war also characterized Israel’s wars in the previous century. In contrast, in the Second Lebanon War (2006) and Operation Protective Edge in the Gaza Strip (2014), Israel conducted wars of attrition and incremental degradation that did not achieve decisive victory—and therefore did not impose surrender on Hezbollah and Hamas. As a result, these adversaries were not compelled to accept Israel’s terms, as had occurred in earlier wars. The outcome is well known and should stand before the United States as it confronts Iran: the rise of two heavily armed and entrenched threats on Israel’s northern and western borders, the disaster of October 7, and three years of war that followed.

None of this established logic of war—particularly when confronting regimes that actively undermine regional and global stability—is being followed in Iran. The war is being conducted as one of attrition and gradual erosion, without a decisive move. Consequently, Iran, though severely weakened, has not been defeated—and therefore has not sought, to the best of our knowledge, a ceasefire that would amount to surrender and acceptance of ending the war on American terms.

Thus, the United States arrives at talks in Islamabad as if seeking a deal—one that was indeed necessary in dealing with Hamas to secure the release of hostages in Gaza, as the only viable way to return them within a reasonable timeframe—but one that is not inherently required in a war against Iran. A critical distinction must be made: there are situations in which negotiations are an operational necessity dictated by reality; and there are situations in which negotiations replace decisive victory—and thereby prevent it. The Iranian case belongs to the latter.

The campaign against Iran is, given the means at America’s disposal, capable of being decided swiftly, clearly, and in far less time than is currently unfolding—if the regime’s critical infrastructures are systematically neutralized. Absolute technical certainty is not the key factor; rather, it is the evident potential: the ability to deprive the adversary of the conditions necessary for its political and military functioning within a short timeframe—and thereby compel submission, even without a formal agreement or explicit acknowledgment.

To convey the message—acceptance of U.S. terms or the disabling of critical state infrastructure—no conference in Islamabad is required. Going to “Canossa”—that is, entering negotiations as one seeking an arrangement rather than dictating it, and at this stage without the decisive outcome that would enable such leverage—achieves, in one stroke, two strategic setbacks: first, conferring de facto legitimacy on a regime that should be confronted from a position of clear superiority; and second, signaling to future adversaries that endurance can substitute for defeat.

Perhaps, as a businessman whose craft is negotiating deals, Trump seeks here too a win-win outcome. But war against a regime that fundamentally challenges the international order is not a business transaction—and it has no stable midpoint. It ends only when one side prevails decisively and the other is compelled to accept the outcome—even without formally surrendering.

Trump risks entering history as a president who misjudged the situation and failed to account for a basic reality: when under severe pressure, Iran may attempt to leverage its ability to disrupt the global economy. To prevent a strategic setback for the United States, for Israel, and for his own leadership, he has a short corrective path available: employ the existing capability to rapidly—whether in phases, as he has suggested, or simultaneously—neutralize Iran’s critical infrastructures. In doing so, he would fulfill the original objective of the war, clearly defined from the outset: the removal of three threats—the nuclear program, the ballistic missile arsenal, and the proxy network—within a short timeframe and with an exceptionally low number of casualties—two decisive national metrics without precedent in the history of American warfare.

In assessing the war against Iran thus far—militarily, politically, and above all in its broader strategic and moral dimensions—Trump has no reason to go to Canossa in Islamabad. There is only one reason to do so: a lack of ability to decisively defeat and compel Iran rapidly and at minimal cost, on American terms. That is not the situation of the United States.

By defining the need to confront and dismantle a regime that embodies systemic aggression, Trump has in effect defined the mission of the order he seeks to represent: not merely to identify such threats—but to defeat them. If he refrains from doing so, the outcome will not merely be a policy error, but a broader strategic failure—one that strengthens anti-democratic forces and weakens the credibility of those who oppose them. Such an outcome—even if Iran emerges significantly weakened—will be remembered as a case in which a determined adversary outlasted a stronger power that chose not to fully exercise its advantage. That is a result the United States should avoid at all costs—and in the case of Iran, at a far more manageable cost than in past wars.

One must not ignore the human cost: the citizens of Iran are likely to endure significant hardship as long as the current regime remains in place. The United States has a responsibility to prepare for this in advance—not to delay decisive action, but to accompany it with a comprehensive humanitarian framework that minimizes harm to the population and clearly distinguishes between the regime and the people under its rule.

And perhaps the deeper question is this: if the West no longer seeks—despite being capable, in the case of Iran—to achieve decisive victory, and thereby relinquishes its ability to remove destabilizing forces from the global order—has it lost confidence in the legitimacy of decisive victory itself, and perhaps even in the justice of its own cause?