לטראמפ אין שום סיבה ללכת לקנוסה באיסלאמאבד

מלחמה שנועדה לממש בכוח אינטרס שלא ניתן לממשו באמצעים מדיניים, מתנהלת בסדר הבא: הכרעה; בקשה של הצד המוכרע להפסקת אש, שמשמעה כניעה בתנאיו של הצד המכריע; הסכמה של המכריע להפסקת האש, לשם קיום שיחות שייעודן להכתיב לצד המוכרע והמוכנע את תנאי הכניעה.

כך התנהלו מלחמותיה הגדולות של ארצות הברית, בעיקר נגד ישויות שנתפסו כגורמי רשע: מלחמת טריפוליטניה ב־1804, מלחמת ספרד ב־1898, מלחמת העולם הראשונה, ומלחמת העולם השנייה נגד גרמניה ונגד יפן. מנגד, מלחמת קוריאה, שבה ארה"ב התקשתה להכריע, הופסקה בהסכם להפסקת אש שנהפך להסכם שביתת נשק — ותוצאותיו ידועות: מדינה גרעינית מטורללת בטבורה של אסיה.

בסדר מלחמה טבעי זה התנהלו גם מלחמותיה של ישראל במאה הקודמת. בניגוד לכך, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע צוק איתן, במאה הנוכחית, ניהלה ישראל מלחמת שחיקה וגריעה שלא הכריעה — ומכאן שגם לא הכניעה את חיזבאללה ואת חמאס, ובכך מנעה את כניעתם בתנאיה, כפי שאירע במלחמות העבר. התוצאה ידועה, והיא צריכה לעמוד לנגד עיניה של ארצות הברית במלחמה נגד איראן: צמיחתן של שתי מפלצות בגבולה הצפוני והמערבי של ישראל, אסון 7 באוקטובר, ושלוש שנות המלחמה שישראל כפתה על עצמה, במו טעויותיה, בעקבות זאת.

שום דבר מן הסדר הקבוע הזה של התנהלות מלחמה — בעיקר נגד מי שמוגדרים, ובצדק, כציביליזציית רשע — אינו מתקיים באיראן. המלחמה מתנהלת כמלחמת שחיקה וגריעה, שאין בה מהלך הכרעה. מכאן שאיראן, שהוכתה ונפגעה קשות אך לא הוכרעה, לא ביקשה — לפי הידוע — הפסקת אש שמשמעה כניעה והסכמה לסיום המלחמה בתנאיה של ארצות הברית.

לפיכך, ארה"ב מגיעה לשיחות באיסלאמאבד כמי שמבקשת להשיג דיל — כזה שהיה הכרחי מול חמאס לשם שחרור החטופים ברצועה, בהיותו הדרך היחידה להשיבם בזמן סביר — אך אינו נדרש כלל במלחמה נגד איראן. כאן נדרש להבחין: יש מצבים שבהם מו״מ הוא כורח מבצעי הנובע ממגבלות המציאות; ויש מצבים שבהם מו״מ מחליף הכרעה — ובכך מסכל אותה. המקרה האיראני שייך לסוג השני.

המערכה נגד איראן ניתנת, באמצעים שבידי ארה"ב, להכרעה מהירה, מובהקת וקצרת זמן לאין שיעור מהמתרחש בפועל — אם תמומש הפגיעה בתשתיות היסוד שבלעדיהן מדינה אינה יכולה להתקיים. לא ודאות טכנית מוחלטת היא העיקר, אלא הפוטנציאל הברור: היכולת לשלול מן היריב את תנאי קיומו המדינתי והצבאי בתוך פרק זמן קצר — ובכך לכפות עליו כניעה, גם ללא הסדר ואף מבלי שיודה בה.

כדי להעביר את המסר — כניעה בתנאי ארה"ב, או הכחדת התשתיות; חזרה לתקופת האבן, כהגדרתו של טראמפ, או השמדת ציביליזציה, כהגדרתו בהזדמנות אחרת — לא נדרשת ועידה באיסלאמאבד. הליכה ל"קנוסה" — כלומר, הגעה לשיחות כמי שמבקש הסדר במקום להכתיבו - ולעת עתה בלי הכרעה שמאפשרת את הכתבתו — משיגה, באבן אחת, שני כישלונות: הראשון, הכרה בציביליזציית הרשע כפארטנר שווה לשיחות; והשני, מתן לגיטימציה לציביליזציית הרשע הבאה בתור.

ייתכן כי כאיש שאומנותו היא ניצחון בעסקים, טראמפ מבקש גם כאן עסקת win-win. אלא שמלחמה נגד ציביליזציית רשע אינה עסקה — ואין לה תוצאת ביניים. היא מסתיימת רק כאשר צד אחד מכריע, והאחר מוכנע — גם מבלי שייכנע רשמית.

טראמפ עלול להיכנס להיסטוריה כנשיא שטעה בהערכת המצב ולא לקח בחשבון עובדה טריוויאלית: בצר לה, איראן עלולה להפעיל את נשק יום הדין שלה — עצירת הכלכלה העולמית. כדי למנוע את מפלת ארצות הברית, את מפלת ישראל ואת מפלתו האישית, הוא יכול לפעול בדרך מתקנת קצרה: להפעיל את היכולת הזמינה בידיו להשמדה מהירה — בהדרגה כפי שהוא הזהיר או סימולטנית — של תשתיות היסוד של איראן, ובכך לממש את מטרתה המקורית של המלחמה, שהוגדרה באופן הברור ביותר: הסרת שלושה איומים — הגרעין, הבליסטיקה והפרוקסיז — בפרק זמן קצר ובמספר אבדות נמוך במיוחד — שני מדדים מכריעים שאין להם תקדים בתולדות מלחמותיה של ארצות הברית.

בהערכת המלחמה נגד איראן עד כה — במישורים הצבאי, הפוליטי ובעיקר התרבותי־מוסרי — אין לטראמפ כל סיבה ללכת לקנוסה באיסלאמאבד. יש סיבה אחת בלבד לעשות זאת — היעדר יכולת להכריע ולהכניע את איראן במהירות ובעלות נמוכה ככל האפשר, בתנאיה של ארצות הברית. ואין זה מצבה.

בהגדירו את הצורך בהשמדת ציביליזציית הרשע, טראמפ הגדיר למעשה גם את משימתה של ציביליזציית הטוב שהוא מבקש לייצג: לא רק לזהות את הרוע — אלא להכריעו. אם יימנע מכך, תוצאת המערכה לא תהיה רק טעות מדינית או צבאית, אלא ניצחון ציביליזציוני של הרע על הטוב ושל הציר האנטי דמוקרטי. ניצחון כזה — גם אם איראן מוכה וחבולה — ייזכר בהיסטוריה כהישג מובהק של מי שלא הוכרע, על פני מי שלא העז להכריע. את החרפה הזאת על ארצות הברית למנוע בכל מחיר — ובמקרה של איראן, במחיר נסבל לאין שיעור ממלחמות העבר.

אין להתעלם מן המחיר האנושי: לאזרחי איראן צפוי, כל עוד לא יוחלף משטר הרשע, סבל רב. חובתה של ארצות הברית היא להיערך לכך מראש — לא כדי לעכב את ההכרעה, אלא כדי ללוות אותה בתוכנית הומניטרית שתצמצם ככל האפשר את הפגיעה באוכלוסייה ותבדיל בין המשטר לבין העם.

ואולי עמוקה מכך השאלה: אם המערב שוב אינו מבקש — אף שבמקרה של איראן הוא מסוגל — להכריע, ובכך מוותר על היכולת להרחיק מן הסדר העולמי את גורמי הרשע — האם איבד את האמונה בצדקת ההכרעה עצמה וגרוע מכך - בצדקת הדרך?