צה״ל שזרע רוח — קוצר סופה וזועק, ובצדק, לעזרה

בבסיס חשיבתם של מקימי המדינה וצה"ל עמדו שלוש הנחות יסוד: לעולם נהיה מעטים מול רבים; בהתחשב באופיו הקונפליקטואלי של המזרח התיכון — לעולם נחיה בו על חרבנו, כפי שאמר בן־גוריון בנאומו בטקס סיום קורס קצינים ב־15 במאי 1949: "גם שלום כתוב וחתום יש לראות רק כהפוגה"; ובשל העדר עומק לניהול המלחמות בשטחנו — חיוני לנהלן מעבר לגדר.

כנגזר מהנחות אלה, ובהתבסס על מציאות דומה שבפניה עמדה גם גרמניה לאחר מלחמות נפוליאון, אומצה תפיסת ההגנה הלאומית הגרמנית, שעיקרה הסרת איומים בעודם באיבם באמצעות מלחמת מנע מעבר לגדר, במלחמה קצרה ככל האפשר — כדי להיערך לתגובה אפשרית מזירות לחימה אחרות. בהתאמה, הועתקה מהצבא הגרמני גם דוקטרינת ההכרעה הקלאוזביצית־מולטקאית בגרסתה הבריטית, וצה"ל אורגן, נבנה, אומן והוכן לנהל מלחמות הכרעה קצרות וככל האפשר "זולות", שתאפשרנה שחרור מהיר של המילואים לבתיהם לשם הנעת גלגלי המשק.

רובן המכריע של המלחמות במאה הקודמת נוהלו לאור תפיסה זו, ולכן הסתיימו — גם אם לא ללא כשלים — בהכרעתו של האויב ובהכנעתו בתנאים שאפשרו לישראל לשלול או לשלוט ביכולתו לשוב ולהתעצם במהירות. כך היה גם במלחמת יום הכיפורים, חרף ההפתעה והמחיר הכבד, וכך — במידה רבה — גם במבצע של"ג, אף שהתגלו בו כשלים בהטמעת לקחי הפיקוד והשליטה ממלחמת יום הכיפורים.

במהלך שנות התשעים, ובהדרגה, עברה תפיסת ההפעלה של צה"ל שינוי עמוק — שלא לווה בהכרעה מדינית גלויה: מצבא הכרעה, שנועד לשלול את יכולתו של האויב להילחם, לצבא הרתעה, שבאמצעות ירי מנגד מדויק ועצים נועד להכות באויב מכות קשות וכואבות — כדי להשפיע על מצבו התודעתי, לשנות את רצונו להילחם ולהביאו להיכנע בתנאינו, חרף העובדה שלא הוכרע.

ההסבה הדוקטרינרית הביאה לניוונו של הדרג המתמרן־מסתער, ועקב כך לפגיעה ביכולת ליזום מלחמת מנע להסרת איומים בשטח האויב בעודם באיבם — ולמנוע את התעצמותם לממדים שימנעו מצה"ל את היכולת להסירם במלחמת מנע הכרעתית קצרה וזולה; שלא לדבר על חוסר היכולת — בשל העדר עומק קרקעי — להכילם בלחימה הגנתית - אסון 7 באוקטובר.

המהפך הדוקטרינרי הוביל לכך שמאז 2006 מנהלת ישראל רצף של מערכות התשה ושחיקה ארוכות, שישראל אינה שולטת במשכן; מאחר שאינן גורמות להכרעת האויב — לא ניתן לסיימן, כבעבר, בהכנעתו בתנאינו, לשם שלילת יכולתו להתאושש ולשוב ולהתעצם. כך מתקצרות ההפוגות בין סבבי הלחימה, האויב שב ומתעצם, והיתרון המבצעי לצה"ל בפתיחת כל סבב חדש הולך ונשחק.

נוצרה מציאות מבצעית המזכירה מטבח עמוס בפתיליות לבישול איטי, שאף אחד מתבשיליהן אינו מוכן להסרה מן האש ולהגשה לשולחן. כך הגיעה ישראל למציאות שבה היא מתמודדת עם ריבוי זירות לחימה פעילות, שהלחימה בהן לא הוכרעה — ולו לשם הפוגה, כהגדרת בן־גוריון — ולכן לצה"ל חסר כוח אדם לניהול צבר מלחמות ההתשה שנוצר.

בנסיבות שנוצרו, הרמטכ"ל צודק בדרישתו לחיזוק מיידי של צה"ל באמצעות גיוס חרדים ובצורך להאריך את שירות חיילי החובה; אך נכון לומר כי הפתרון איננו בהארכת השירות — אלא בקיצור המלחמות.

גיוס החרדים והארכת שירות החובה אינם בידיו; קיצור המלחמות באמצעות הסבתן בחזרה למלחמות הכרעה — כן. לשם כך עליו להסב לאלתר, ולפני כל דבר אחר, את חשיבת מפקדיו — מהנהלת חשבונות בנקאית של השמדת מטרות - לחשיבה אסטרטגית מצביאותית של איון איומים. מאז 7 באוקטובר עמדו לרשותו כמעט שלוש שנים — שלא נוצלו לכך.

צה״ל שזרע רוח — זועק כעת, ובצדק, לעזרה מול הסופה שהוא קוצר. עד שיוושע בפתרון מדיני, שיתמודד עם הסופה במענה צבאי.