כהכנה לפירוק האיום האיראני — טראמפ מפרק את התקינות הפוליטית
העולם מתחלחל — וטוב שכך — מן הסגנון הבוטה של דונלד טראמפ בשיחתו עם ראש ממשלת יפן. אך אין זה נכון שהזעזוע המוצדק מן הסגנון יסתיר שינוי תרבותי־אסטרטגי שטראמפ מחולל — כזה הנחשף רק כאשר בוחנים את דבריו גם באמות מידה ערכיות, מתחת לרדאר של השיח סביב המלחמה באיראן.
המאמר הזה נכתב בעקבות אירוע חריג זה. לא מדובר רק במשפט בלתי זהיר, אלא בפגיעה בכבודו של אורח — תחת קורת גגו. זוהי חריגה בוטה מכללי ההתנהלות הדיפלומטית הבסיסיים. שפה בוטה, ולעיתים גם התייחסות לגופם האישי של מנהיגים — במקום הסתפקות בביקורת על מדיניותם — אינן תופעה מקרית אצל טראמפ. הן מאפיין חוזר בשיח שלו, המאתגר באופן שיטתי את כללי המשחק המקובלים בזירה המדינית.
אולם דווקא משום כך, יש לבחון את הדברים לא רק במישור הסגנוני — אלא במישור העמוק יותר. עיון בתמלילי שיחותיו של טראמפ — ובעיקר עם עיתונאים — מלמד כי אין מדובר במעידה נקודתית, אלא בשבירה שיטתית של שני גבולות: גבול שיח הדיפלומטיה וגבול התקינות הפוליטית.
הדיפלומטיה, במהותה, היא אמנות עיגול פינות האמת — ולעיתים אף שימוש ב"שקרים לבנים". תכליתה אחת: מניעת מלחמה, כמעט בכל מחיר, והשגת שלום או שימורו. זהו ביטוי מעשי לעיקרון המוסרי העתיק: "האמת והשלום אהבו" — במציאות המדינית, למען השלום, שהוא ערך מכונן עליון, מותר לעיתים שלא לומר את מלוא האמת.
אלא שכאן בדיוק עובר קו הגבול. כאשר הדיפלומטיה משמשת לא כהסתרה זמנית של אמת לשם מניעת מלחמה — אלא לטשטושה המתמשך, עד כדי מתן אפשרות לאויב לפתח נשק גרעיני וארסנל בליסטי רחב היקף — אין מדובר עוד בכלי מדיני לגיטימי, אלא בשימוש פסול בכלי שלא לשמו.
מנגד, התקינות הפוליטית היא תופעה שונה במהותה. אין עניינה בהסתרת אמת למען השלום, אלא בהענקת לגיטימציה לשקר. כך, למשל, האמירה כי "כל בני האדם שווים" — כאשר במציאות הטבעית בני האדם אינם שווים — איננה קביעה מוסרית מדויקת. אין מדובר כמובן בשוויון בפני החוק, שהוא תנאי לצדק; להפך, דווקא בשל אי־השוויון המולד בין בני אדם, נדרשים לעיתים חוקים בלתי שווים כדי לחולל צדק — כגון זכויות ייחודיות לנכים כפיצוי על מגבלותיהם.
שורש הבעיה עמוק יותר. החילוניות המודרנית התנתקה מן המסורת המונותאיסטית, הגורסת קיומה של אמת אובייקטיבית — חיצונית לאדם — שאליה יש להכפיף את שיקול הדעת האנושי, כפי שנעשה במדע. תחת זאת התפתחה תפיסה רלטיביסטית, שלפיה האמת היא פונקציה של תודעת האדם. בגרסתה הקיצונית, האמת נעשית למה שהאדם חושב שהיא.
כך נותרה התרבות המודרנית ללא כלי אובייקטיבי להבחנה בין אמת לשקר — וממילא גם בין טוב לרע, ובין צדק שיש לקדם לבין רוע שיש לעקרו. וכאשר רוע כזה מאיים על עצם הקיום — עיקורו עשוי להפוך לחובה, גם באמצעים צבאיים, אם כלו כל הקיצין.
העולם היה בטוח יותר אילו התקינות הפוליטית הייתה מפנה את מקומה לשיח מבוסס אמת — ככל שהאדם מסוגל לרדת לשורשיה. ואולם גם שיח כזה מחייב ריסון: כבוד האדם הוא ערך מוסרי מכונן נוסף. האירוע שבו נפתח המאמר ממחיש כי גם אמירת אמת — או ניסיון לומר אמת — מחייבת מסגרת של נימוס, רגישות והבנה בין־תרבותית. כללי הנימוס אינם אוניברסליים, ועל כן מחייבים מאמץ מודע להכירם ולהימנע מפגיעה בזולת.
איראן, מצדה, ניצלה את הדיפלומטיה לא כאמצעי לשלום — אלא ככלי להפצת שקרים ולהסתרת כוונותיה האמיתיות. אולם לא פחות מכך, היא נהנתה מחסותה של התקינות הפוליטית במערב — אשר שימשה לה מעין מגן לא־קונבנציונלי: כזה שאיפשר לה לפתח בשקט, לאורך שנים, את יכולותיה הבלתי קונבנציונליות — הגרעיניות והבליסטיות — מבלי להיתקל בהתנגדות מספקת.
מכאן ניתן להבין את עומק מהלכו של טראמפ: בטרם פעל נגד יכולותיה הצבאיות של איראן, הוא פעל — גם אם לא במודע — לניתוקה מן המגן שהגן עליה שנים: התקינות הפוליטית. שבירתה לא הייתה אפוא חריגה סגנונית בלבד, אלא מהלך מקדים, הכרחי, להסרת שכבת ההגנה שאפשרה לאיום להתפתח. לפני שהחל להסיר את איום הגרעין — הוא הסיר את ההגנה שאפשרה אותו.
מכאן גם ניתן להבין את עמדתה של אירופה — מולדת התקינות הפוליטית — הרואה במלחמה באיראן מלחמה שאינה שלה. שכן, ניצחון בה איננו רק על האיום האיראני, אלא גם על התנאים שאפשרו את התעצמותו — תנאים שעוצבו, במידה רבה, בשיח האירופי והאמריקני כאחד של העשורים האחרונים.
הרוע, כדי להגן מפניו לאור ערך קדושת החיים, מחייב לעיתים פעולה יזומה. במובן זה, המהלך להסרת האיום האיראני משתלב — אף כי באמצעים שונים ובתנאים היסטוריים אחרים — עם תפיסתו של רונלד רייגן, שכינה את ברית המועצות "אימפריית הרשע" והציב מולה מדיניות שבמידה רבה הביאה להכרעתה.
כשם שמעבר על דבריו של טראמפ חושף שבירה שיטתית של התקינות הפוליטית, כך בחינתם לאור ערכיה המוסריים של ארצות הברית — המוטמעים בהיסטוריה של מקימיה ובחוקתה — מגלה כי גם אם אינו מודע לכך במישרין, חשיבתו נושאת אופי מוסרי מובהק.
מי שיטען כי חשיבתו פשטנית, ואף מזכירה את החשיבה שבמערבונים האמריקניים, אינו טועה. אך דווקא פשטות זו נשענת על מסר יסודי: יש בעולם טוב ורע — ותפקידו של הטוב (שהגדרתו נתונה, ובצדק, לבירור ולוויכוח מוסרי) הוא להכריע את הרע.
מכאן נובעת אחריותם של יועצי הנשיא: ראשית, להציג לציבור באופן סדור ובהיר את הערכים המוסריים המכוננים של הדמוקרטיה האמריקנית; ושנית, כל עוד ערכים אלה אינם מוטמעים ומובנים דיים — ללוות את דברי הנשיא בפרשנות מוסרית נלווית, שתעניק להם עומק והקשר. ברור מעל לכל ספק כי פרשנות כזו תעורר סערת רוחות — אך בניגוד לאלם ולהתקרנפות המאפיינים את התקינות הפוליטית, תהיה זו סערה פוריה — כזו המגלה אמת שהתקינות הפוליטית קוברת תחתיה, ומסוגלת אף לרפא חוליים חברתיים רבים.
אם ארצות הברית תתנתק מן התקינות הפוליטית ותשוב אל תרבות מייסדיה — ובשל משקלה ומעמדה תדרוש החלה דומה גם בזירה הבינלאומית — לא מן הנמנע כי טראמפ, הנתפס כיום כ"פיל בחנות חרסינה", ייזכר בהיסטוריה האמריקנית והעולמית כנשיא מכונן.
מעידתו הלשונית בפגישתו עם ראש ממשלת יפן — אם אכן כך יש לראותה — נובעת ממקור אחר: הוא פעל כילד הצועק כי "המלך הוא עירום". הוא אמר אמת — בשיח הבינלאומי הנוכחי אין ניתן להסיר רוע — גם מול דמוקרטיות הגונות — בהפתעה, אף כשנדרש לעשות זאת, כדי למנוע עולם עם איראן גרעינית.
אולי נכון לסיים בתקווה: שהאיום האיראני אכן יוסר, ושאיראן עצמה תבחר בדרך אחרת — דרך של חיים בשלום עם סביבתה ועם העולם, ולא של איום בנשק גרעיני ובארסנל עצום של טילים בליסטיים. אך לצד תקווה זו, יש לזכור — ואולי אף לשמוח — כי עם הסרת האיום עשויה להיעלם גם בת בריתו — ואף מגינו הלא־קונבנציונלי: התקינות הפוליטית. אם כך יקרה, הניצחון שיושג לא יהיה רק צבאי או מדיני — אלא ניצחון של אמת על שקר, של חירות על רלטיביזם, ושל צדק על רוע — ניצחון לציוויליזציה המערבית, שהעמידה לעולם את מוסר האמת, החירות והצדק.
הערה מתודולוגית לסיום המשימה המוטלת על יועצי הנשיא אינה לרכך את דבריו או לכסות עליהם, אלא לחשוף את השדרה המוסרית הנושאת אותם — ולנסח אותה בשפה שהוא עצמו יזהה כנאמנה לחשיבתו. האתגר איננו פשוט: השיח הפוליטי האמריקני של המאה הנוכחית נעשה כבישראל משפטי־חוקתי במהותו, ואיבד במידה רבה את ממד המוסר הציבורי שהנחה את האבות המייסדים והמנהיגות במאה הקודמת. אך אין בכך עילה להמתנה לשיקומו המלא, אלא להפך — קריאה לפעולה מתוך הקיים: לזהות את ערכי היסוד הפועלים בתוך החשיבה הנוכחית, לנסחם בגלוי, ולהתקדם משם.
שכן טראמפ, כפי שמבקש מאמר זה להראות, "מדבר פרוזה מוסרית" - אולי מבלי לדעת זאת. דווקא משום כך הוא זקוק למי שיאמר לו: אלה הם הערכים שעליהם נשענת חשיבתו — ואלה המילים שיהפכו את אמירת האמת שלו לכוח, ולא רק לרעש. צעד ראשון כזה — גם אם חלקי — עדיף על שתיקה המסתתרת מאחורי התקינות הפוליטית.
ואולי יש להוסיף: שיח מוסרי איננו מבטיח מדיניות חפה משגיאות — אך אם תיכשל — הרי שמשום שכוונה לביעור הרוע ולניצחון הטוב, ההיסטוריה תנהג בה בכבוד.
תגובות
הוסף רשומת תגובה