פרדוקס מסוכן: ככל שאיראן נחלשת — השפעתה האזורית והגלובלית מתחזקת

שלושת יעדי המלחמה שהוגדרו בראשיתה היו ברורים וממוקדים: הסרת שלושה איומים מרכזיים — הגרעין, הבליסטיקה והקשר לפרוקסיס. הפלת המשטר, או אפילו שינוי ההנהגה, לא הוגדרו כמטרות המלחמה. עקב כך, ובהתחשב בעובדה שבירי־מנגד לא ניתן להסיר את האיומים כליל וגם לא להבטיח שאיראן לא תעשה כל מאמץ לחדשם, היה ברור שגם לאחר הפסקת המלחמה ביוזמת ארה"ב וישראל יהיה צורך להמשיך בניטור קפדני של המתרחש באיראן, על מנת לסכל מאמצים לחידוש האיומים. כן היה ברור שמאמצים אלה עלולים להיות מלווים בירי לעבר ישראל ושכנותיה.

תמונת המצב האסטרטגית של המלחמה השתנתה לחלוטין כאשר איראן החלה בתקיפה מסיבית של מדינות המפרץ, בהגבלת התנועה במצרי הורמוז, וכעת אולי גם בבאב אל־מנדב — מה שמקנה לה, דווקא בשיא הפשטתה מיכולותיה השלטוניות, הצבאיות והכלכליות, יכולת לתמרן את הכלכלה העולמית כפי שכמעט לא עשתה אף מעצמה לפניה.

לא ברור אם המהפך האסטרטגי נצפה ואם ניתן לו מענה מדיני וצבאי בתוכניות למלחמה. לנוכח העובדה שתכנונים צבאיים — ואולי גם מדיניים — מבוססים לעיתים על ייחוס היגיון לאויב, כוונותיו ואינטרסיו, בניגוד גמור לחובה להתייחס אך ורק ליכולותיו, לדרכי הפעולה האפשריות שלו, ולהתכונן במיוחד לסיכולה של דרך הפעולה המסוכנת ביותר להשגת המשימות הצבאיות והמטרות המדיניות שאותן הן משרתות, לא מן הנמנע שתכנון התגובות למהפך האסטרטגי וריכוז המשאבים למימושן מפגרים אחרי ההתפתחויות. כך, במקום שאיראן תרקוד על פי חלילן של בנות הברית, תגובותיה הן שמרקידות אותן. עקרון זה הוא ברזל: מתכננים כנגד היכולת והדרך המסוכנת ביותר — לא כנגד הכוונה.

מבחינת מדינות המפרץ, תקיפתן בידי איראן מוטטה אסטרטגיה רבת־שנים שעיקרה היה — חרף מאמציה של איראן השיעית להוציא את ההגמוניה האזורית מידי הסונה ולהעבירה לידיה — לקיים עימה קשרים דיפלומטיים וכלכליים הדוקים. סעודיה חידשה עימה את הקשרים, חרף הסיוע שאיראן מעניקה לחותים, זמן קצר לפני 7 באוקטובר. אינדיקטור רציני לכך כעת הוא העובדה שמדינות המפרץ, המחזיקות נכסים איראניים אדירים ויכולות לחלטם בלחיצת כפתור — אינן עושות זאת. ייתכן (למרות שאין לסבר היגיון של גורם אחר) שמדובר במסר מובהק לטהרן על שמירת פתח לדיאלוג. הדבר עולה בקנה אחד עם כלל מוכר: שכן קרוב — גם אם הוא בריון מוכה וחבול, אך בעל שיירי טילים, רקטות ותאי טרור חשאיים — עדיף לעיתים על אח רחוק בארה"ב, ואף על אח קרוב יותר בישראל.

גם ללא טענתן של מדינות המפרץ כי ארה"ב אינה מגבה אותן די הצורך, נכון להניח כי קריאתו של הנשיא טראמפ לסעודיה להצטרף להסכמי אברהם משקפת הבנה של "פסיחה על שני הסעיפים" מצד הממלכה. ייתכן שהוא מזהה את הסכנה ומבקש לסגור את ההסכם לפני שמנופי הלחץ האיראניים ייכנסו לתוקפם המלא.

באמצעות כוח הסחיטה שלה, בלי גרעין ודווקא בשיא חולשתה הצבאית, הכלכלית והפוליטית, עלולה איראן להשיג את מה שלא השיגה בשיא עוצמתה: מניעת הרחבת הסכמי אברהם ואולי אף ערעורם של הקיימים. מבחינת ארה"ב — יוזמת ההסכמים — ומבחינת המערכת הבינלאומית העומדת מאחורי פרויקט המסדרון הכלכלי הודו־המזרח התיכון־אירופה, זו עלולה להיות מכה כלכלית קשה, שלא לדבר על פגיעה ביוקרה.

לאור ההנחה שבהערכת מצב — בכל דרג, ובעיקר בדרג המדיני־אסטרטגי — חיוני להתייחס לא רק למה שסביר שיקרה אלא גם למה שעלול לקרות, נכון להניח שדרך הפעולה המסוכנת הזאת אכן יכולה להתממש. כדי לסכלה, חיוני להוסיף על מטרות המלחמה את מטרת־העל של החלפת השלטון.

השארת השלטון והסתפקות בהחלפת ההנהגה באחרת — גם אם תיתפס ככנועה — לא יחזירו למפרץ את הביטחון. לפיכך, אין די בשינוי הנהגה; יש להסיר את השלטון עצמו — אתגר מורכב המחייב תכנון קפדני במיוחד. הסרתו באמצעות כיבוש קרקעי של טהרן וחלקים נוספים של איראן אינה רלוונטית, בשל האבדות הגבוהות הצפויות במהלך כזה.

מנגד, גם המתנה להיחלשות השלטון — על מנת לגרום לאזרחים להפילו ביוזמתם — אינה רלוונטית, בשל חוסר שליטה בגורם הזמן: הן במובנו הצבאי, הן במובנו הבינלאומי, ובעיקר במובנו הפוליטי הפנימי בארה"ב ובישראל. נדרשת אפוא דרך פעולה שלישית, המחייבת אמנם מגפיים על הקרקע, אך בהיקף נמוך בהרבה מכיבוש טהרן — ושמאפשרת שליטה בגורם הזמן.

לדרך פעולה זו נכון לקרוא "העתקת הריבונות". זוהי אסטרטגיה שכבר יושמה בהצלחה במקרים היסטוריים שונים, המבוססת על יצירת מרחבי שליטה מוגבלים, אזורי חיץ ומוקדי ריבונות חלופיים — אשר בכוחם, בתנאים מתאימים, להוביל לשינוי משטרי ללא פלישה כוללת למרכזי הכוח. כדי לפרוט את האסטרטגיה, להעריך את סיכויי מימושה ואת לוחות הזמנים להיערכות — נכון לקיים דיון מעמיק בדלתיים סגורות. מכאן מתבקש כי לא נכון להנחית כוחות קרקעיים באיראן בטרם מיצוי בחינתה של אופציה זו.