תקיפת מחסומי הבסיג': הרמטכ״ל צדק — וגם הדרג המדיני

בשבוע האחרון נחשפה בתקשורת מחלוקת בין צה״ל לבין המוסד סביב תקיפת מחסומי וכוחות הבסיג׳ — מנגנון הדיכוי הפנימי של המשטר האיראני. לפי הפרסומים, בצה״ל, לרבות בדרגים הבכירים ביותר, הובעה הסתייגות מהפניית מאמץ ליעדים אלה, בעוד שהמוסד ראה בהם יעד בעל ערך אסטרטגי ותמך בתקיפתם. הדרג המדיני הכריע לבסוף לטובת עמדה זו, והתקיפות יצאו לפועל.

לפי דיווחים, תקיפת מחסומי הבסיג׳ הביאה לפגיעה משמעותית בתשתיותיו ובכוחותיו. עם זאת, בשלב זה טרם ניתן להעריך באופן מבוסס את השלכותיה המיידיות והארוכות טווח של פגיעה זו על יציבות המשטר האיראני.

קל לראות במחלוקת מסוג זה סימן לחוסר אחידות או אף לכשל בתהליך קבלת ההחלטות. אלא שראייה כזו מחמיצה את מהותה האמיתית של חשיבה אסטרטגית. מחלוקות אינן תופעת לוואי שיש לצמצם — הן תנאי הכרחי לגיבוש החלטה נכונה. דווקא בהיעדרן מתגלה לעיתים הסכנה הגדולה ביותר: קונספציה אחידה שאינה נבחנת.

זאת משום שבשדה האסטרטגי, כל החלטה נושאת עמה השלכות רחבות בהרבה מן המעשה המבצעי עצמו. טעות טקטית ניתן לתקן; טעות אסטרטגית עלולה לעצב את פני המערכה כולה, ולעיתים אף את תוצאותיה. משום כך, המתח בין גישות שונות — מבצעית, מודיעינית ומדינית — איננו חולשה, אלא ביטוי לכך שהמערכת פועלת כראוי.

חשיבה אסטרטגית: לא לחשב — להגות

בשונה מ“הנהלת חשבונות” של מטרות — המבקשת לחשב את הדרך היעילה ביותר לממשן — חשיבה אסטרטגית איננה מחשבת פתרון, אלא הוגה אותו. היא איננה פועלת רק במרחב של נתונים ואילוצים, אלא במרחב של אפשרויות.

בעוד החשיבה המחשבת שואלת כיצד לממש את המטרה בצורה היעילה ביותר, החשיבה האסטרטגית שואלת שאלה קודמת ועמוקה יותר: איזו פעולה עשויה לשנות את המציאות כך שהמטרה תושג.

זוהי חשיבה המחייבת דמיון, יצירתיות והעזה אינטלקואלית. היא איננה נגזרת ישירה של הנתונים, אלא מבקשת לחרוג מהם — לזהות בתוך אי־הוודאות את נקודת המפנה האפשרית. לכן היא קרובה יותר לאמנות מאשר לחשבונאות.

מהותה של הערכת מצב אסטרטגית איננה רק שקלול גורמים, אלא איתור נקודת ההכרעה — אותה נקודה שריכוז המאמץ לעברה יקדם יותר מכל פעולה אחרת את השגת המטרה. ההיסטוריה שופטת מנהיגים צבאיים ומדיניים לא לפי איכות הניתוח שלהם בלבד, אלא לפי יכולתם לזהות נקודה זו ולפעול לעברה בזמן.

הרמטכ״ל צדק: דבקות במטרה וריכוז מאמץ

משימת צה״ל ותוכניותיו נגזרות ממטרות המלחמה ומותאמות למימושן. למלחמה באיראן הוגדרו שלוש מטרות מדיניות: הסרת איום הבליסטיקה, הסרת איום הגרעין, וניתוק איראן מהפרוקסיס שלה. הסרת המשטר לא הוגדרה כמטרה מדינית רשמית — גם אם הדרג המדיני שב וקרא לעם האיראני לקום ולהפיל את שלטונו.

כאן מתחדדת המחלוקת. בניגוד למטרות הרשמיות — ובעיקר הסרת האיום הבליסטי, הגורם לישראל את הנזקים הכבדים ביותר וממרר את חיי העורף האזרחי — הפלת המשטר באמצעות פגיעה בבסיג׳ היא “ציפור על העץ”. אין ודאות שהעם האיראני אכן יקום להפיל את השלטון, במיוחד לאחר הדיכוי האלים והברוטלי שהפעיל המשטר כלפי אזרחיו; ואף אין ודאות שאם ייפול — יוכלו האזרחים להשתלט על המדינה ולנהלה.

מנגד, מערך הנשק הבליסטי הוא עבור איראן — הנמצאת במגננה — מאמץ ההלם ההגנתי שלה. השמדתו או ניטרולו משמעם פגיעה בליבת יכולת ההתנגדות של המגן, ואם הוא חפץ חיים — תנאים המביאים אותו לכדי כניעה בתנאי התוקף.

לאור זאת, מבחינה מקצועית, הרמטכ״ל דבק בעקרון המלחמה הראשון — דבקות במטרה — וכנגזר מעקרון מלחמה מומנטום - רציפות והמשכיות צדק בדרישתו להתמקד בהשמדת היעדים הצבאיים המקדמים את השגת המטרה המדינית. מכאן, דרישתו נגזרת ומתחייבת גם מעקרונות ריכוז המאמץ ומיצוי מיטבי של המשאבים - באיראן, המשאב האווירי: לא להתבזר לעבר מטרה שלא הוגדרה, ושגם השפעתה האמיתית על תוצאת המערכה איננה ברורה.

וגם הדרג המדיני צדק: הרחבת שדה הפעולה האסטרטגי

אלא שכאן בדיוק מתגלה ייחודה של ההנהגה האסטרטגית. מנהיגים אינם נבחנים רק ביכולתם לזהות את נקודת ההכרעה הצבאית — אלא גם ביכולתם לזהות מתי נכון להפעיל במקביל אליה מהלך נוסף, שאיננו חלק מן המאמץ העיקרי, אך עשוי להשפיע על תנאי המערכה כולה.

יש להניח שהמוסד והדרג המדיני לא חלקו על נקודת ההכרעה שזיהה צה״ל — השמדת האיום הבליסטי. הם לא החליפו אותה, ולא ויתרו עליה. אלא שבמקביל אליה, בחר הדרג המדיני לאשר מהלך נוסף, שמטרתו איננה הכרעה צבאית ישירה, אלא השפעה מכריעה על המלחמה ברמתה המדינית. 

תקיפת מחסומי הבסיג׳ איננה מהלך שנועד להביא להכרעה צבאית של המשטר האיראני, אלא לפגיעה באחד ממנגנוני השליטה המרכזיים שלו. במובן זה, מדובר במהלך הפועל בממד אחר של המערכה: לא על כושר הלחימה של האויב, אלא על יציבות משטרו.

נכון — זוהי “ציפור על העץ”. אין ודאות שהעם האיראני יקום, ואין ודאות שהמשטר יקרוס. אך אסטרטגיה איננה פועלת רק במרחב הוודאות. לעיתים תפקידה הוא לפתוח אפשרויות — לא להבטיח את מימושן. שגיאה אסטרטגית הייתה מתרחשת אילו הוסט עיקר המאמץ מן המטרה המרכזית אל יעד משני ולא ודאי. אך כל עוד נשמרת הדבקות במטרה וריכוז המאמץ — ניתן, ולעיתים אף ראוי, לאפשר מהלכים משלימים הפועלים במישורים אחרים.

לקחי ההיסטוריה: לא מחלוקת — השלמה

גם ההיסטוריה מלמדת כי המתח בין ההיגיון הצבאי לבין ההיגיון האסטרטגי־מדיני איננו חריג — אלא כלל.

• במלחמת העצמאות: דרש דוד בן־גוריון לרכז מאמץ בפתיחת הדרך לירושלים — יעד שלא התיישב עם ההיגיון הצבאי הצר של בלימת האיום המיידי, אך היה חיוני לעיצוב דמותה של המדינה.

• במלחמת האזרחים האמריקנית: דרש אברהם לינקולן להשמיד את צבא הדרום — גם בלי לכבוש את בירתו — בעוד שמפקדיו סברו כי ללא כיבוש ריצ’מונד לא ניתן יהיה להכריעו. ההכרעה באה לבסוף משילוב בין שתי הגישות.

• במבצע דינמו: כאשר הצבא העריך כי אין אפשרות לפנות את הכוחות מדנקרק, הורה וינסטון צ’רצ’יל — ישירות למפקד הצי, תוך עקיפת הדרג הצבאי הבכיר שלא האמין בהיתכנות המהלך — על גיוס חריג של כלי שיט אזרחיים.

סיכום: שתי רמות — הכרעה אחת

בכל המקרים הללו — וכך גם במקרה שלפנינו — אין מדובר בטעות של אחד הצדדים, אלא במתח מובנה בין שתי רמות חשיבה.

הרמטכ״ל צדק בשמירה על טוהר המאמץ הצבאי ועל דבקות במטרה. הדרג המדיני צדק בהרחבת שדה הפעולה האסטרטגי ובנכונות לבחון גם אפשרויות שאינן נובעות ישירות מן המאמץ הצבאי. המחלוקת הייתה לגיטימית — ואף עדות לבריאותה של המערכת.

אך אם ההכרעה הסופית הייתה נכונה — זאת נדע רק בתחקירי המלחמה, לאחר שתסתיים.