אפשר שבמערכה נגד איראן נולדה ברית חליפית לנאט"ו

כאשר ביקש הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ממדינות אירופה להצטרף למאמץ לאבטחת השיט במיצרי הורמוז — הוא לא ביקש רק סיוע צבאי. הוא הציב מבחן מוסרי המגולם באמרתו הידועה:

"America First doesn't mean America alone"

הקריאה הזו לא הייתה נסיגה מהעולם, אלא הזמנה לשותפות המבוססת על אחריות משותפת. מיצרי הורמוז אינם עוד זירת חיכוך אזורית, אלא עורק החיים של הכלכלה העולמית. דרך המעבר הצר הזה עוברים כ-25% מסך האנרגיה הנצרכת בעולם, נתון ההופך אותו למוקד קריטי שעליו נשענות מדינות רבות, ובמידה רבה גם יציבותה של המערכת הבינלאומית כולה. לפיכך, השאלה איננה רק אם נכון להגן עליו, אלא מי מוכן לשאת באחריות לכך.

על רקע זה, תגובתן המסויגת — ולעיתים המתחמקת — של רבות מן הדמוקרטיות האירופיות לא הייתה רק עמדה מדינית. היא הייתה ביטוי לפער עמוק יותר: פער ערכי. כמו שמיצרי הורמוז מבדילים גאוגרפית בין אסיה למזרח התיכון — כך תגובת אירופה מבדילה בין שתי תפיסות יסוד של המערב עצמו. לא מדובר בפער של אינטרסים, אלא בתהום של מוסר.

שלושת הכשלים האירופיים

תגובת אירופה למערכה מול איראן איננה שגיאה נקודתית, אלא ביטוי לשלושה כשלים מצטברים, השזורים זה בזה ומעידים על בעיה עמוקה יותר בשיפוט.

הכשל הראשון — אי־זיהוי האיום. עוד לפני פרוץ המערכה, לא הופנמה במלואה משמעותו של האיום האיראני: משטר המחבר אידיאולוגיה דתית־מהפכנית קיצונית עם חתירה שיטתית להשגת יכולת גרעינית ולבניית ארסנל בליסטי רחב. זהו איננו עוד שחקן רציונלי במובן הקלאסי, אלא משטר הרואה בהרס גם אמצעי לגיטימי להשגת יעדו הראשי: הגמוניה שיעית, לא רק אזורית אלא גלובלית.

הכשל השני — אי־עדכון השיפוט. גם לאחר שהמערכה החלה, וכאשר הלכה והתבררה התנהלותה של איראן בפועל, לא עודכן השיפוט. איראן המשיכה במאבק אף לאחר שהופשטה כמעט לחלוטין מיכולותיה הביטחוניות, הכלכליות וההנהגתיות, והוכיחה נכונות לפגוע ללא אבחנה בשכנותיה — ובהן מדינות שסייעו לה לאורך שנים כלכלית ופוליטית. התנהלות זו העידה לא רק על עקשנות אסטרטגית, אלא על דפוס פעולה המוכן לשאת גם במחירים אובדניים עבור עמו. למרות זאת, העיוורון המוסרי לא הוסר. משום כך גם השיפוט לא עודכן, ובקשתו של הנשיא טראמפ להצטרפות למאמץ נדחתה.

הכשל השלישי — כשל באחריות המעשית. בעיצומה של המערכה, כאשר כבר לא היה מדובר בהערכות אלא במציאות מתהווה, בחרו מדינות אירופה שלא להצטרף באופן מלא למאמץ. תשובתן לנשיא קיפלה בתוכה את תמצית הכשל: "המלחמה באיראן היא לא מלחמה שלנו". בהצהרה זו הן לא רק הפחיתו מיעילות המערכה, אלא פגעו אנושות במורל של המדינות הנושאות בעול הלחימה — לרבות מדינות שעבורן מדובר באיום קיומי וישיר. יתרה מכך, הן פגעו בעצמן; שהרי רבות מהן מתבססות על אספקת גז לחימום בתי תושביהן בחורף המגיע אליהן מקטר דרך אותם מיצרים ממש. הבחירה לעמוד מן הצד חשפה עיוורון כפול: מוסר של "לבד" מול תלות פונקציונלית עמוקה.

שלושת הכשלים הללו אינם מקריים. הם נובעים משורש משותף: שיפוט שאיננו מעוגן עוד במוסר מחייב.

שתי מהפכות — שני מוסרים

כדי להבין את שורש הכשל, יש לחזור לנקודת הפיצול ההיסטורית של המערב. המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית הפרידו שתיהן בין המדינה לדת. אולם בכך מסתיים הדמיון ביניהן.

המהפכה האמריקנית הפרידה בין דת למדינה — אך לא בין המדינה לבין המוסר. להפך, היא עיגנה את המוסר המונותאיסטי כיסוד לסמכותה. מן ההכרה כי המוסר קודם לחוק נגזר עיקרון יסודי: החוק איננו מקור המוסר, אלא כפוף לו; ותכליתו לשמש מכשיר להגשמת סדר צודק.

אירופה, לעומת זאת, המשיכה צעד נוסף: בהכרזה "אלוהים מת" היא ניתקה את המדינה גם מן המוסר המונותאיסטי. במקומו הוצבה מערכת של זכויות — שאינן מעוגנות עוד במוסר חובות סדור. כאשר המוסר חדל להיות מקור מחייב, הזכויות חדלות להיות נגזרות של חובה — והופכות לתביעה. וכאשר הזכויות הופכות לתביעה, השיפוט הופך לחישוב. ובמצב כזה, גם סכנות קיומיות עלולות להיתפס כעוד משתנה במשוואה — ולא כאיום שיש להסירו.

השבר האמריקני

פער זה איננו עובר רק בין יבשות. הוא חוצה גם את החברה האמריקנית עצמה. מצד אחד ניצבים אלה הדבקים במסורת היסוד — מוסר אבות האומה שממנו נגזרים המוסר, החובות והזכויות. מן הצד האחר, מתבססת במאה זו בהדרגה תפיסה המאמצת את שיח הזכויות האירופי שהתנתק מחובות מוסריות מעוגנות באמת אובייקטיבית.

השסע הזה עמוק והוא הולך ומחריף. אולם הוא איננו בלתי ניתן לגישור. דווקא משום ששני הצדדים עדיין פועלים בתוך אותה מסורת יסוד — גם אם הם מפרשים אותה באופן שונה — ניתן ליצור בסיס משותף, אם הדיון יוסט מן הזירה הפוליטית וכן האישית אל הזירה הערכית.

בזירה זו מתבררת משמעותה של מנהיגות בשעת מבחן. החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ במערכה מול איראן איננה רק מהלך מדיני או צבאי, אלא ביטוי לשיפוט מוסרי. בכך גילה גדלות מנהיגותית, כשל הבולטים שבנשיאי ארצות הברית. שיפוט מסוג זה עשוי למשוך אליו גם חלק ממתנגדיו — לא מתוך הסכמה פוליטית, אלא מתוך הכרה ערכית. לכן, נכון היה שיחליף את השיח האישי הפוגעני שהוא מנהל עם יריביו בשיח מכבד מנומק מוסרית.

כאשר מוסר מכריע

ברגעי קצה, ההבדל בין ניהול להנהגה מתחדד. החלטתו של דונלד טראמפ משקפת תפיסה שלפיה יש מצבים שבהם איום איננו ניתן להכלה, אלא מחייב הסרה.

• כך פעל הארי טרומן כאשר התמודד עם יפן שלא נכנעה גם לאחר שהובסה.

• כך פעל אברהם לינקולן כאשר ויתר על כבודו ויצא לוועידת המפטון רודס, בניסיון להביא לסיום המלחמה מבלי לוותר על עקרון האיחוד.

בכל המקרים הללו, לא די היה בחוק או בפרוצדורה. ההכרעה נשענה על שיפוט מוסרי.

הסדר העולמי: ברית חליפית לנאט"ו

המשמעויות של הפער הערכי אינן מסתכמות במערכה הנוכחית. אם הפער בין ארצות הברית לבין אירופה יעמיק, הוא עשוי להתבטא גם במישור האסטרטגי. אין לשלול אפשרות של בחינה מחדש של מחויבויות קיימות במסגרת נאט"ו.

במקומה עשויה להיווצר ברית חדשה — לא ברית של אינטרסים בלבד, אלא של ערכים. בריתות המבוססות על אינטרסים מחזיקות כל עוד האינטרסים חופפים; בריתות המבוססות על ערכים מחזיקות גם כאשר המחיר עולה. ברית כזו עשויה להתבסס על שלושה מוקדים: וושינגטון, ירושלים ודלהי — מרכזים שיש בהם מוסר מדינתי שמבוסס על אותם יסודות. שלושתן מניחות שהמוסר, כמו המדע, הוא גילוי של אמת אובייקטיבית — לא המצאה סובייקטיבית.

אין צורך להמתין לסיום המלחמה כדי להקימה. עצם הקמתה עשויה להיות הניצחון — לא רק על איראן, אלא גם על העיוורון הערכי שנחשף במהלכה.

סגירת מעגל היסטורית

המערב התעמת עם פרס בעבר. במאה הרביעית לפני הספירה, כאשר אלכסנדר הגדול ניצח את דריוש השלישי, הוסט מרכז הכובד של התרבות המערבית מן המזרח הקדום אל אירופה. כיום מתרחש פרק נוסף. אין זו הקבלה היסטורית מדויקת, אלא המחשה לתנועה אפשרית של מרכזי כוח וערכים. אם תתגבש ברית ערכית חדשה, ייתכן שמרכז הכובד ישוב וינוע מזרחה — אל המקום שבו הונחו יסודות המוסר שהגדירו את המערב מלכתחילה.

בתהליך זה, אירופה עשויה למצוא את עצמה ניצבת בפני הכרעה חדשה. התלות הכלכלית העמוקה שלה בשתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם — ארצות הברית והודו — לא תאפשר לה להישאר מנותקת לאורך זמן מהיסודות הערכיים המניעים אותן. ייתכן שדווקא דרך השותפות עם מוקדי הכוח הללו, המאמינים במוסר כבאמת אובייקטיבית, תזכה גם אירופה לשדרג את עצמה ולחזור אל ערכי היסוד שמהם גם היא צמחה.

מיצרי הורמוז אינם רק מעבר ימי. הם קו מבחן. לא רק של כוח — אלא של שיפוט, ולא רק חוקי אלא גם מוסרי; ולא רק של אינטרסים — אלא של זהות תרבותית. ברגעים כאלה, ההיסטוריה איננה שואלת מה נוח. היא שואלת מה נכון. ומי שיודע להשיב על שאלה זו — הוא שמכריע אותה.