אפשר שבמערכה נגד איראן נולדה ברית חליפית לנאט"ו

כאשר ביקש הנשיא האמריקני דונלד טראמפ ממדינות אירופה להצטרף למאמץ לאבטחת השיט במיצרי הורמוז — הוא לא ביקש רק סיוע צבאי. הוא הציב מבחן מוסרי המגולם באמרתו הידועה:

"America First doesn't mean America alone"

הקריאה הזו לא הייתה נסיגה מהעולם, אלא הזמנה לשותפות המבוססת על אחריות משותפת. מיצרי הורמוז אינם עוד זירת חיכוך אזורית, אלא עורק החיים של הכלכלה העולמית. דרך המעבר הצר הזה עוברים כ-25% מסך האנרגיה הנצרכת בעולם, נתון ההופך אותו למוקד קריטי שעליו נשענות מדינות רבות, ובמידה רבה גם יציבותה של המערכת הבינלאומית כולה. לפיכך, השאלה איננה רק אם נכון להגן עליו, אלא מי מוכן לשאת באחריות לכך.

על רקע זה, תגובתן המסויגת — ולעיתים המתחמקת — של רבות מן הדמוקרטיות האירופיות לא הייתה רק עמדה מדינית. היא הייתה ביטוי לפער עמוק יותר: פער ערכי. כמו שמיצרי הורמוז מבדילים גאוגרפית בין אסיה למזרח התיכון — כך תגובת אירופה מבדילה בין שתי תפיסות יסוד של המערב עצמו. לא מדובר בפער של אינטרסים, אלא בתהום של מוסר.

שלושת הכשלים האירופיים

תגובת אירופה למערכה מול איראן איננה שגיאה נקודתית, אלא ביטוי לשלושה כשלים מצטברים, השזורים זה בזה ומעידים על בעיה עמוקה יותר בשיפוט.

הכשל הראשון — אי־זיהוי האיום. עוד לפני פרוץ המערכה, לא הופנמה במלואה משמעותו של האיום האיראני: משטר המחבר אידיאולוגיה דתית־מהפכנית קיצונית עם חתירה שיטתית להשגת יכולת גרעינית ולבניית ארסנל בליסטי רחב. זהו איננו עוד שחקן רציונלי במובן הקלאסי, אלא משטר הרואה בהרס גם אמצעי לגיטימי להשגת יעדו הראשי: הגמוניה שיעית, לא רק אזורית אלא גלובלית.

הכשל השני — אי־עדכון השיפוט. גם לאחר שהמערכה החלה, וכאשר הלכה והתבררה התנהלותה של איראן בפועל, לא עודכן השיפוט. איראן המשיכה במאבק אף לאחר שהופשטה כמעט לחלוטין מיכולותיה הביטחוניות, הכלכליות וההנהגתיות, והוכיחה נכונות לפגוע ללא אבחנה בשכנותיה — ובהן מדינות שסייעו לה לאורך שנים כלכלית ופוליטית. התנהלות זו העידה לא רק על עקשנות אסטרטגית, אלא על דפוס פעולה המוכן לשאת גם במחירים אובדניים עבור עמו. למרות זאת, העיוורון המוסרי לא הוסר. משום כך גם השיפוט לא עודכן, ובקשתו של הנשיא טראמפ להצטרפות למאמץ נדחתה.

הכשל השלישי — כשל באחריות המעשית. בעיצומה של המערכה, כאשר כבר לא היה מדובר בהערכות אלא במציאות מתהווה, בחרו מדינות אירופה שלא להצטרף באופן מלא למאמץ. תשובתן לנשיא קיפלה בתוכה את תמצית הכשל: "המלחמה באיראן היא לא מלחמה שלנו". בהצהרה זו הן לא רק הפחיתו מיעילות המערכה, אלא פגעו אנושות במורל של המדינות הנושאות בעול הלחימה — לרבות מדינות שעבורן מדובר באיום קיומי וישיר. יתרה מכך, הן פגעו בעצמן; שהרי רבות מהן מתבססות על אספקת גז לחימום בתי תושביהן בחורף המגיע אליהן מקטר דרך אותם מיצרים ממש. הבחירה לעמוד מן הצד חשפה עיוורון כפול: מוסר של "לבד" מול תלות פונקציונלית עמוקה.

שלושת הכשלים הללו אינם מקריים. הם נובעים משורש משותף: שיפוט שאיננו מעוגן עוד במוסר מחייב.

שתי מהפכות — שני מוסרים

כדי להבין את שורש הכשל, יש לחזור לנקודת הפיצול ההיסטורית של המערב. המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית הפרידו שתיהן בין המדינה לדת. אולם בכך מסתיים הדמיון ביניהן.

המהפכה האמריקנית הפרידה בין דת למדינה — אך לא בין המדינה לבין המוסר. להפך, היא עיגנה את המוסר המונותאיסטי כיסוד לסמכותה. מן ההכרה כי המוסר קודם לחוק נגזר עיקרון יסודי: החוק איננו מקור המוסר, אלא כפוף לו; ותכליתו לשמש מכשיר להגשמת סדר צודק.

אירופה, לעומת זאת, המשיכה צעד נוסף: בהכרזה "אלוהים מת" היא ניתקה את המדינה גם מן המוסר המונותאיסטי. במקומו הוצבה מערכת של זכויות — שאינן מעוגנות עוד במוסר חובות סדור. כאשר המוסר חדל להיות מקור מחייב, הזכויות חדלות להיות נגזרות של חובה — והופכות לתביעה. וכאשר הזכויות הופכות לתביעה, השיפוט הופך לחישוב. ובמצב כזה, גם סכנות קיומיות עלולות להיתפס כעוד משתנה במשוואה — ולא כאיום שיש להסירו.

השבר האמריקני

פער זה איננו עובר רק בין יבשות. הוא חוצה גם את החברה האמריקנית עצמה. מצד אחד ניצבים אלה הדבקים במסורת היסוד — מוסר אבות האומה שממנו נגזרים המוסר, החובות והזכויות. מן הצד האחר, מתבססת במאה זו בהדרגה תפיסה המאמצת את שיח הזכויות האירופי שהתנתק מחובות מוסריות מעוגנות באמת אובייקטיבית.

השסע הזה עמוק והוא הולך ומחריף. אולם הוא איננו בלתי ניתן לגישור. דווקא משום ששני הצדדים עדיין פועלים בתוך אותה מסורת יסוד — גם אם הם מפרשים אותה באופן שונה — ניתן ליצור בסיס משותף, אם הדיון יוסט מן הזירה הפוליטית וכן האישית אל הזירה הערכית.

בזירה זו מתבררת משמעותה של מנהיגות בשעת מבחן. החלטתו של הנשיא דונלד טראמפ במערכה מול איראן איננה רק מהלך מדיני או צבאי, אלא ביטוי לשיפוט מוסרי. בכך גילה גדלות מנהיגותית, כשל הבולטים שבנשיאי ארצות הברית. שיפוט מסוג זה עשוי למשוך אליו גם חלק ממתנגדיו — לא מתוך הסכמה פוליטית, אלא מתוך הכרה ערכית. לכן, נכון היה שיחליף את השיח האישי הפוגעני שהוא מנהל עם יריביו בשיח מכבד מנומק מוסרית.

כאשר מוסר מכריע

ברגעי קצה, ההבדל בין ניהול להנהגה מתחדד. החלטתו של דונלד טראמפ משקפת תפיסה שלפיה יש מצבים שבהם איום איננו ניתן להכלה, אלא מחייב הסרה.

• כך פעל הארי טרומן כאשר התמודד עם יפן שלא נכנעה גם לאחר שהובסה.

• כך פעל אברהם לינקולן כאשר ויתר על כבודו אך לא על מטרתו, ויצא לוועידת המפטון רודס, בניסיון להביא לסיום המלחמה מבלי לוותר על עקרון האיחוד.

בכל המקרים הללו, לא די היה בחוק או בפרוצדורה. ההכרעה נשענה על שיפוט מוסרי.

הסדר העולמי: ברית חליפית לנאט"ו

המשמעויות של הפער הערכי אינן מסתכמות במערכה הנוכחית. אם הפער בין ארצות הברית לבין אירופה יעמיק, הוא עשוי להתבטא גם במישור האסטרטגי. אין לשלול אפשרות של בחינה מחדש של מחויבויות קיימות במסגרת נאט"ו.

במקומה עשויה להיווצר ברית חדשה — לא ברית של אינטרסים בלבד, אלא של ערכים. בריתות המבוססות על אינטרסים מחזיקות כל עוד האינטרסים חופפים; בריתות המבוססות על ערכים דמוקרטים מונחי מוסר אמת, חרות וצדק, מחזיקות גם כאשר המחיר עולה. ברית כזו עשויה להתבסס על שלושה מוקדים: וושינגטון, ירושלים ודלהי — מרכזים שיש בהם מוסר מדינתי שמבוסס על אותם יסודות. שלושתן מניחות שהמוסר, כמו המדע, הוא גילוי אנושי של אמת אובייקטיבית — לא המצאה אנושית סובייקטיבית.

אין צורך להמתין לסיום המלחמה כדי להקימה. עצם הקמתה עשויה להיות הניצחון — לא רק על איראן, אלא גם על העיוורון הערכי שנחשף במהלכה.

סגירת מעגל היסטורית

המערב התעמת עם פרס בעבר. במאה הרביעית לפני הספירה, כאשר אלכסנדר הגדול ניצח את דריוש השלישי, הוסט מרכז הכובד של התרבות המערבית מן המזרח הקדום אל אירופה. כיום מתרחש פרק נוסף. אין זו הקבלה היסטורית מדויקת, אלא המחשה לתנועה אפשרית של מרכזי כוח וערכים. אם תתגבש ברית ערכית חדשה, ייתכן שמרכז הכובד ישוב וינוע מזרחה — אל המקום שבו הונחו יסודות המוסר שהגדירו את המערב מלכתחילה.

בתהליך זה, אירופה עשויה למצוא את עצמה ניצבת בפני הכרעה חדשה. התלות הכלכלית העמוקה שלה בשתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם — ארצות הברית והודו — לא תאפשר לה להישאר מנותקת לאורך זמן מהיסודות הערכיים המניעים אותן. ייתכן שדווקא דרך השותפות עם מוקדי הכוח הללו, המאמינים במוסר כבאמת אובייקטיבית, תזכה גם אירופה לשדרג את עצמה ולחזור אל ערכי היסוד שמהם גם היא צמחה.

מיצרי הורמוז אינם רק מעבר ימי. הם קו מבחן. לא רק של כוח — אלא של שיפוט, ולא רק חוקי אלא גם מוסרי; ולא רק של אינטרסים — אלא של זהות תרבותית. ברגעים כאלה, ההיסטוריה איננה שואלת מה נוח. היא שואלת מה נכון. ומי שיודע להשיב על שאלה זו — הוא שמכריע אותה.

Could the Campaign Against Iran Give Birth to an Alternative to NATO?

 By Dr. Hanan Shai March 18, 2026

When American President Donald Trump called upon European nations to join the effort to secure shipping in the Strait of Hormuz, he was not merely requesting military assistance. He was presenting a moral test, embodied in his well-known mantra:

"America First doesn't mean America alone."

This call was not a retreat from the world, but rather an invitation to a partnership based on shared responsibility. The Strait of Hormuz is no longer just a zone of regional friction; it is the jugular vein of the global economy. Approximately 25% of the world's total energy consumption passes through this narrow passage, making it a critical chokepoint upon which many nations—and the stability of the international system itself—depend. Therefore, the question is not only whether it is right to defend it, but who is willing to bear the responsibility for doing so.

Against this backdrop, the hesitant—and at times evasive—response of many European democracies was not merely a political stance. It was an expression of a deeper divide: a values gap. Just as the Strait of Hormuz geographically separates Asia from the Middle East, so too does Europe's reaction distinguish between two fundamental perceptions of the West itself. This is not a gap of interests, but a chasm of morality.

The Three European Failures

Europe’s response to the campaign against Iran is not a localized error, but a manifestation of three cumulative failures, interwoven and indicative of a profound problem in judgment.

The First Failure: Failure to Identify the Threat. Even before the outbreak of the campaign, the full significance of the Iranian threat was not internalized. This is a regime that fuses radical revolutionary-religious ideology with a systematic pursuit of nuclear capability and a vast ballistic arsenal. It is not a "rational actor" in the classical sense, but a regime that views destruction as a legitimate means to achieve its primary goal: Shiite hegemony, not only regionally but globally.

The Second Failure: Failure to Update Judgment. Even after the campaign began and Iran’s actual conduct became clear, Europe’s judgment remained static. Iran continued its struggle even after being stripped almost entirely of its security, economic, and leadership capabilities. It demonstrated a willingness to strike indiscriminately at its neighbors—including nations that had aided it economically and politically for years. This conduct evidenced not just strategic stubbornness, but a pattern of behavior willing to incur suicidal costs for its people. Despite this, the moral blindness was not lifted. Consequently, the judgment was never updated, and President Trump’s request to join the effort was rejected.

The Third Failure: Failure of Practical Responsibility. In the heat of the campaign, when estimates had turned into unfolding reality, European nations chose not to fully join the effort. Their answer to the President encapsulated the essence of the failure: "The war in Iran is not our war." By this declaration, they not only diminished the effectiveness of the campaign but dealt a mortal blow to the morale of the nations bearing the burden of the struggle—including nations for whom the threat is existential and direct. Furthermore, they harmed themselves; many of these nations rely on gas supplies to heat their citizens' homes in winter, arriving from Qatar through those very straits. The choice to stand aside revealed a double blindness: a morality of "aloneness" in the face of deep functional dependence.

These three failures are not coincidental. They stem from a common root: judgment that is no longer anchored in a binding morality.

Two Revolutions — Two Moralities

To understand the root of this failure, one must return to the historical split within the West. Both the American and French Revolutions separated church and state, but there the similarity ends.

The American Revolution separated religion from the state—but not the state from morality. On the contrary, it anchored monotheistic morality as the very foundation of its authority. From the recognition that morality precedes the law came a fundamental principle: the law is not the source of morality, but is subject to it; its purpose is to serve as an instrument for realizing a just order.

Europe, however, went a step further. With the declaration that "God is dead," it severed the state even from monotheistic morality. In its place, a system of "rights" was established—rights no longer anchored in an ordered morality of duties. When morality ceases to be a binding source, rights cease to be derivatives of duty and turn into demands. When rights become mere demands, judgment turns into a calculation. In such a state, even existential dangers can be perceived as just another variable in an equation—rather than a threat that must be removed.

The American Fracture

This divide does not only run between continents; it cuts through American society itself. On one side stand those who adhere to the founding tradition—the morality of the Founding Fathers, from which morality, duties, and rights are derived. On the other side, a perception is gradually taking hold in this century that adopts the European discourse of rights, detached from moral duties anchored in objective truth.

This rift is deep and widening, but it is not unbridgeable. Precisely because both sides still operate within the same foundational tradition—even if they interpret it differently—a common ground can be created if the discourse is shifted from the political and personal arena to the realm of values.

In this arena, the meaning of leadership in a time of trial becomes clear. President Donald Trump’s decision in the campaign against Iran is not just a political or military move, but an expression of moral judgment. In this, he demonstrated a greatness of leadership reminiscent of the most prominent U.S. presidents. This type of judgment has the potential to attract even some of his detractors—not out of political agreement, but out of recognition of value. Therefore, it would be right for him to replace the offensive personal rhetoric he conducts with his rivals with a respectful, morally reasoned discourse.

When Morality Decides

In extreme moments, the difference between management and leadership is sharpened. Donald Trump’s decision reflects a perception that there are situations where a threat cannot be contained, but must be removed.

This is how Harry Truman acted when facing a Japan that would not surrender even after being defeated.
This is how Abraham Lincoln acted when he set aside his pride and traveled to the Hampton Roads Conference in an attempt to bring the war to an end without sacrificing the principle of the Union.

In all these cases, law or procedure alone was insufficient. The decision rested on moral judgment.

The Global Order: An Alternative to NATO

The implications of this values gap extend beyond the current campaign. If the rift between the United States and Europe deepens, it may manifest in the strategic realm. One cannot rule out the possibility of a re-examination of existing commitments within the framework of NATO.

In its place, a new alliance may emerge—not a mere alliance of interests, but one of values. Alliances based on interests last only as long as those interests overlap; alliances based on democratic values guided by the morality of truth, liberty, and justice endure even when the price rises. Such an alliance could be based on three axes: Washington, Jerusalem, and Delhi—centers that possess a state morality based on the same foundations. All three assume that morality, like science, is a human discovery of objective truth—not a subjective human invention.

There is no need to wait for the war’s end to establish it. Its very creation could be the victory—not only over Iran but over the moral blindness exposed during this conflict.

A Historical Closing of the Circle

The West has confronted Persia before. In the 4th century BCE, when Alexander the Great defeated Darius III, the center of gravity of Western culture shifted from the Ancient Near East to Europe. Today, another chapter is unfolding. This is not a precise historical parallel, but an illustration of a possible movement of centers of power and values. If a new values-based alliance crystallizes, the center of gravity may once again shift eastward—to the place where the foundations of morality that originally defined the West were laid.

In this process, Europe may find itself facing a new decision. Its deep economic dependence on the world's two largest democracies—the United States and India—will not allow it to remain detached for long from the underlying values that drive them. It is possible that precisely through partnership with these centers of power, which believe in morality as objective truth, Europe too will earn the chance to upgrade itself and return to the foundational values from which it also grew.

The Strait of Hormuz is not just a maritime passage. It is a line of testing. It is a test not only of power but of judgment—not only legal but moral; and not only of interests—but of cultural identity. In such moments, history does not ask what is convenient. It asks what is right. And the one who knows how to answer that question is the one who decides it.