מכור היתוך לכור של שילוביות: המענה היהודי-דמוקרטי למשברי הלאום

 פקודת המטכ״ל לשילוב הציבור החרדי בשירות הצבאי, שפורסמה אתמול (3 פברואר 2026), איננה עוד החלטה ארגונית מן השורה. היא מבחן ליכולתה של מדינת ישראל לשוב ולפרש את עצמה לאור ערכיה. לראשונה מעגן צה״ל בפקודה סדורה שלוש מסגרות שירות ייעודיות — “דוד”, “חרב” ו“מגן” — המאפשרות שילוב חרדים בתפקידי לחימה ותמיכה מבצעית, תוך התאמה לצורכיהם התרבותיים והדתיים. מדובר במהלך מבצעי של ממש: שילוב לוחמים חרדים ביחידות קרביות מרכזיות, הרחבת היקפי הגיוס והעמקת תרומתן של נשים בתפקידי לחימה ותפקידי ליבה. לנוכח המחסור בכוח אדם לוחם נערך הצבא אף להכפלת מחזורי הגיוס — עדות לכך שאין זה דיון תיאורטי אלא צורך ביטחוני מיידי.

כצפוי, כבר נשמעות הטענות המוכרות: “פגיעה בשוויון בנטל”, “הדרת נשים”, “פירוק צבא העם”. שלוש הטענות נשענות על הנחת יסוד אחת — שצבא העם חייב להיות אחיד, זהה ונטול שונות מהותית. כל חריגה מן האחידות נתפסת כסכנה. אלא שהנחת יסוד זו עצמה ראויה לבחינה מחודשת.

במדינת ישראל מתקיים שוויון בפני החוק — אך החוק עצמו לא נועד ליצור שוויון אלא צדק. השוויון הוא אמצעי; הצדק הוא התכלית. הקצאת חניה ייעודית לנכים איננה שוויון אלא אי־שוויון מוצדק, הנובע מהכרה בצורך מיוחד ובחובת החברה להגן על החלש. בדומה לכך, גם בצה״ל נשים משרתות באופן שאיננו זהה לזה של גברים — לא מתוך אפליה אלא מתוך אחריות מבצעית, רפואית ומוסרית להתאמת השירות ליכולת ולסיכון. אי־השוויון כאן איננו פגיעה בצדק אלא מימושו.

בניגוד לשוויון הדיכוטומי והקבוע, הצדק מבקש ליצור איזון חי ומתמשך. הוא עומד לבחינה מתמדת של התאמתו למציאות המשתנה, ולכן בנסיבות שונות הוא עשוי ואף חייב להשתנות, כפתיחת מסלולי שרות חדשים לנשים — דווקא כדי שלא יהפוך בעצמו למקור של אי־צדק. ואף על פי כן, בשיח הליברלי הרווח כל חריגה מן האחידות נתפסת כמעט כאיום מוסרי. הנחה זו מחייבת בחינה מחודשת.

מדינת ישראל מוגדרת בחוקי היסוד שלה כמדינה יהודית ודמוקרטית — לא דמוקרטית בלבד, ולא ליברלית במובנה האירופי. ערכי המדינה — כבוד האדם, חירות, שוויון וצדק — נדרשים להתפרש מתוך עולמה המוסרי של היהדות כפי שעוצב במסורת המדינית של העם היהודי ובא לידי ביטוי במגילת העצמאות. פרשנות ערכי המדינה דרך תפיסות זרות, המעמידות את זכויות הפרט מעל לכל הקשר קהילתי ומוסרי, איננה ניטרלית; היא עלולה להחליף את העוגן הערכי המקורי בתרגום נוח אך מנותק. תוצאת מהלך כזה איננה רק מחלוקת רעיונית — אלא סכנה לשחיקת הסולידריות ולאובדן תחושת הייעוד המשותף.

בלב המחלוקת ניצבות למעשה שתי תפיסות יסוד. האחת רואה באדם יחידה אוטונומית ובמדינה ישות חשודה מטבעה; בהיעדר מוסר מחייב של חובות, נבנית מערכת זכויות שתפקידה לפצות בדיעבד על פירוק האחריות המשותפת. האחרת מושתתת על ברית של אחריות הדדית — קדושת החיים, מחויבות לחלש ולגר וצדק הקודם לנוחות. מתוך חובות אלו צומחות הזכויות. חברה החיה בתודעת אחריות חוסכת לעצמה מראש חלק גדול מן הצורך במנגנוני כפייה לייצור זכויות. המדינה, בתפיסה זו, איננה אויב האדם אלא מכשיר למימוש אחריות מוסרית.

עם הקמת המדינה יועד צה״ל לשמש כור היתוך לאומי. משימתו הייתה להתיך במהירות יוצאי עשרות גלויות לעם אחד — אחיד בזהותו כ“יהודי חדש”: מחובר למורשת התרבותית וההיסטורית של עמו, אך במידה רבה מנותק ממחלוקות העבר. זה היה מהלך הכרחי למדינה צעירה שנזקקה ללכידות מיידית.

אלא שהמציאות הישראלית השתנתה. תנועת החילון פסחה על חלקים נרחבים מן החברה — ולעיתים אף נסוגה. ישראל איננה עוד חברה בתהליך התכה לאחידות אחת, אלא מציאות רבת זהויות, אמונות ואורחות חיים. דווקא מציאות זו מזכירה את דפוס הלאומיות היהודית הקדום, שחיבר שנים־עשר שבטים לעם אחד מבלי למחוק את ייחודו של כל שבט. כשם שהשבטים חנו “איש על דגלו” סביב מרכז משותף, כך גם השילוביות הצבאית החדשה מחזקת את המרכז הלאומי באמצעות הכרה בשונות ולא באמצעות מחיקתה. המשך ההיאחזות בכור היתוך של אחידות איננו מחזק לכידות — אלא עלול להעמיק קיטוב וניכור.

האתגר החדש איננו מחיקת השונות אלא התכה לשם יצירת שילוביות: בניית מסגרת לאומית המאפשרות שירות משותף לחילונים, לדתיים לסוגיהם ואף לבני מיעוטים — מבלי למחוק זהות, אלא מתוך אחריות הדדית וייעוד משותף. במובן זה, פקודת שילוב החרדים איננה ויתור על רעיון כור ההיתוך אלא עדכונו ההיסטורי.

אותו היגיון ערכי מחייב התמודדות גם עם משבר לאומי חריף נוסף — קריסת הביטחון האישי בחברה הערבית. אין מדובר רק בכשל אכיפתי אלא בשבר חברתי עמוק. המעבר המואץ אל מודרנה דמוקרטית פירק בתוך זמן קצר מנגנוני סמכות מסורתיים, אך לא תמיד הספיק לבנות במקומם תרבות אזרחית יציבה המבוססת על אחריות. במציאות זו צמחו ארגוני פשיעה כתחליף לסדר הציבורי.

מכאן נגזר הצורך בצדק מונע: אכיפה מנהלית נחושה, גם כאשר היא מתנגשת בתפיסות הרואות בהפעלת כוח מדינתי פגיעה מובנית בזכויות. הגנה על חייהם של האזרחים מראש היא ה"אפירמטיב אקשן" (Affirmative Action) הנדרש — פעולה מתקנת המבהירה כי המדינה אינה ממתינה לפגיעה כדי להעניש בדיעבד, אלא פועלת בכוח ובנחישות כדי למנוע מראש את הפגיעה בזכויות היסוד של המיעוט. מול גישה זו נדרשת הפעלה יזומה של סמכות — פירוק מהיר של תשתיות פשיעה, חילוט רכוש, האזנות והפעלת כל כלי חוקי אחר — באישורה של מערכת המשפט ובפיקוחו הצמוד של שופט מחוזי ואף עליון, ככל שיידרש — לא כאפליית הערבים ביחס ליהודים וכחריגה מוסרית, אלא כחובה מוסרית להגנת קדושת החיים, במדינה שהיא על פי חוק יהודית ודמוקרטית.

ואולם אכיפה לבדה איננה מספיקה. צדק מחייב גם מהלך משלים של צמצום פערים והרחבת הזדמנויות: השקעה בחינוך, בתשתיות, בתעסוקה ובהבטחת אופק אזרחי ממשי. רק שילוב של ריבונות אוכפת עם בניית עתיד חברתי יוכל לייצב קהילה אזרחית מתפקדת ולבסס אמון בין המדינה לאזרחיה.

ההגנה על חיי האזרחים הערבים איננה נגזרת רק ממעמדם כאזרחים שווי זכויות, אלא בראש ובראשונה מהיותם מיעוט בתוך רוב ריבוני. האחריות להגנתם איננה מחווה של סובלנות, אלא חובת צדק של הרוב כלפי הגר והאחר התלויים בכוחו.

פקודת המטכ״ל לשילוב החרדים מבטאת הנהגה מוסרית־לאומית. צה״ל איננו רק מגיב ללחצים חברתיים; הוא שב וממלא את תפקידו ההיסטורי כמעצב חברה וכמחולל לכידות. בכך מתחדש המעגל שנשחק: עם בונה צבא — וצבא בונה עם.

לא אחידות כפויה, אלא שילוביות אחראית סביב ייעוד משותף. אם תדע המדינה לאמץ תפיסה זו גם בזירה האזרחית — ובראש ובראשונה בהגנה על חיי המיעוט הערבי — ניתן יהיה להתחיל בתיקון עמוק של הרקמה הלאומית. ועל כך ראוי לומר בפשטות: כל הכבוד לצה״ל.