1991 כמודל להכרעתה של איראן ב־2026

השתהותם של האמריקנים מתקיפה באיראן, תוך המשך צבירת סד"כ מסיבי בזירה, אינה תופעה יוצאת דופן אלא ביטוי של מסורת אסטרטגית. ארצות־הברית, כמעצמה גלובלית, ניהלה לאורך עשרות שנים את מלחמותיה מתוך יתרון מבני ייחודי: היכולת לקבוע את לוחות הזמנים של המערכה. מסורת הלחימה האמריקנית נשענת על ריכוז עוצמה, בניית עליונות כמותית ואיכותית מובהקת, והכנות מדוקדקות הכוללות תרגול על מודל; רק לאחר מכן היא עוברת למתקפה. האמריקנים אינם ממהרים להילחם; הם ממהרים להתכונן – משום שהם יכולים להרשות לעצמם זאת.

מאחורי דפוס פעולה זה עומדת דוקטרינת לחימה ברורה – הפרשנות שהעניק ז'ומיני לגאוניותו של נפוליאון. על פי תפיסה זו, הניצחון הוא תוצר של עליונות חומרית: במספר הכוחות, באמצעי הלחימה, בלוגיסטיקה ובאיכות האש. תקיפה לפני השגת עליונות כזו איננה רק מסוכנת – היא, במונחי הדוקטרינה, בלתי לגיטימית מקצועית. ההנחה היא שהיריב, משהבין כי אין לו סיכוי לנצח ואף לא יכולת לשרוד, ייכנע לתנאים שתכתיב ארצות־הברית.

דוקטרינת ההכרעה הישראלית, עד להסבת צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה, הייתה שונה מהותית. היא לא התבססה על הכחדה מקסימלית של משאבי היריב בסגנון לחימת הפלנקס היווני – מסה מול מסה – אלא על השבתת מערכת הלחימה של האויב באמצעות פירוקה לגורמיה. ההכרעה הושגה באמצעות תחבולה, תמרון, ניתוק וערעור המבנה המערכתי של הכוח היריב, עד שהאויב נאלץ להקדים את כניעתו גם כאשר נותרה בידיו יכולת לחימה כמותית מרשימה, אך כזו שאיבדה את לכידותה, פיקודה ויעילותה.

זוהי דוקטרינה קלאוזביצית מובהקת. הכרעה איננה פונקציה של השמדה מצטברת, אלא של פגיעה במה שזוהו נכון כנכסים חיוניים, ההכרחיים לקיומו של מרכז כובד מערכתי. יחד עם תפיסת פיקוד מבוזר מוכוון־מטרה, דוקטרינה זו אפשרה לצה״ל לפעול בגמישות גבוהה, להפתיע, להכריע במהירות יחסית, ולעשות זאת גם בעלות יחסית נמוכה – מינימקס במיטבו.

על רקע זה ראוי להזכיר לאמריקנים, דווקא כעת, את שתי המערכות הגדולות שניהלו בזירה בעשורים האחרונים: מלחמת המפרץ הראשונה – סופה במדבר (1991) – לעומת מלחמת עיראק השנייה (2003).

ב־1991, לאחר שהאמריקנים ריכזו בסעודיה במשך זמן רב כוחות מסיביים בהתאמה לדוקטרינת הלחימה המסורתית שלהם, המערכה עצמה התגלתה כקלאוזביצית מובהקת. המתכננים זיהו את דיביזיות המשמר הנשיאותי כמרכז הכובד של הצבא העיראקי, ואת הציר הלוגיסטי שחיבר בין כווית לבגדד כנכס חיוני לקיומן ולכושר פעולתן. לפיכך, המערכה לשחרור כווית לא התמקדה בלחימה חזיתית לעקירתן של כחמישים הדיביזיות העיראקיות שנפרסו בה, אלא במהלך ראשי אחד: ניצול תורפה חמורה בהגנת האגף המערבי של המגנן העיראקי לעקיפה עמוקה ומהירה של כווית. שני גייסות שהגיעו בתמרון בזק לעורף המערך העיראקי, לפתּו את דיביזיות המשמר הנשיאותי מבלי להשמידן, וניתקו אותן מהציר הלוגיסטי ומרציפות הפיקוד של סדאם חוסיין. בכך ניטל מהן כושר הפעולה המערכתי, והושגה לא רק הכרעתן המבצעית של דיביזיות העלית, אלא הכרעת המערכה כולה והפשטת סדאם חוסיין ממקור עוצמתו הצבאי. ההנהגה העיראקית אמנם נותרה על כנה – אך חסרת אונים

לעומת זאת, ב־2003, תחת השפעת דוקטרינת “הלם ואימה” – שבמידה רבה תרמה גם להסבתו של צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה – התמקדו האמריקנים ביצירת הלם תודעתי באמצעות תפיסתו המהירה של סדאם חוסיין ובקריסת המשטר כסמל. זאת, מבלי להגדיר כראוי את מצב הסיום המערכתי: מי שולט בשטח לאחר נפילת המשטר, כיצד מוחזקת המדינה, וכיצד נמנעת התפרקותה לאלימות מתמשכת. ההישג הצבאי היה מהיר; ההכרעה – לא הושגה.

דוגמה חריפה אף יותר לכך היא לוב שלאחר הפלת שלטונו של מועמר קדאפי. חיסול ההנהגה הושג במהירות ובעלות צבאית נמוכה יחסית, אך בהיעדר גורם שלטוני חלופי ובהיעדר תכנון למצב הסיום, קרסה המדינה כישות מתפקדת. הוואקום השלטוני התמלא במיליציות חמושות, בפירוק מוחלט של מנגנוני הביטחון ובחדירת גורמי טרור אזוריים ובינלאומיים.

מכאן הלקח הרלוונטי גם להקשר האיראני ב-2026. מאחר שאין כוונה אמריקנית לכבוש את איראן, וכנראה גם לא לתמרן בה קרקעית, נכון שהאמריקנים יעמידו לנגד עיניהם כדגם עקרוני את דגם סופה במדבר – ולא את זה של 2003. במקום לנצל את הסד"כ העצום שנצבר בזירה להשמדה שיטתית של כל יעד אפשרי – הנהגה, גרעין, בליסטיקה, סייבר, עוצמה ימית ואווירית, אנרגיה ותשתיות כלכליות – יש להעדיף, כפי שהנשיא דורש ובצדק, מכת פתיחה מרוכזת אחת; מהלומה שתפשיט את ההנהגה ממקור עוצמתה המערכתי ותותיר אותה חסרת אונים, בדיוק כפי שנותרה ההנהגה העיראקית ב־1991.

זיהוי מקור עוצמתה המערכתי של איראן, יחד עם המשאבים המיועדים להתקפת-נגד נגד האמריקנים, שותפיהם והכלכלה העולמית, והשמדתם כבר במכת הפתיחה – ולא מסת המטרות שתושמדנה – הוא ליבה של אמנות המלחמה ושל המצוינות המצביאית הנדרשת כעת מהאמריקנים. חיסול מנהיגים, פגיעה בתשתיות, השמדת נכסים ואפילו השמדת אתרי פיתוח הגרעין, יהיו פשוטים, ודאיים וזולים יותר לאחר קריסת מרכז הכובד של האויב. חיוני לזכור: ריקון 'בנק מטרות', גם ממלוא תכולתו, ללא תוכנית מבצעית להכרעת האויב והכנעתו, עלול לגרום – כפי שמלמד הניסיון הישראלי – לאובדן שליטה בעיתוי סיום המערכה ולהפיכתה למלחמת התשה ושחיקה.

באשר לפגיעה בהנהגה: מאחר שאין כיום באיראן גורם חלופי ברור המסוגל לייצב את המערכת המדינתית, אין לשלול החלטה להימנע מפגיעה ישירה בשלטון ולהותירו על כנו – אך מקוצץ כנפיים, מפוקח ונשלט, גם אם מרחוק. לקחי עיראק ולוב מלמדים, כאמור, כי חיסול הנהגה כשלעצמו אינו מבטיח הכרעה וניצחון, ולעיתים אף יוצר ריק שלטוני שתוצאותיו אינן ניתנות לשליטה.

במובן זה, הכרעה מערכתית ללא התפרקות מדינתית היא 'שביל הזהב' שבין הרתעה אימפוטנטית מתמשכת לבין ההרפתקנות של 'שינוי משטר' (Regime Change) ללא חלופה בטוחה. משטר 'נכה' עשוי להתגלות כחלופה הטובה ביותר לקניית הזמן הנדרש לצמיחת מנהיגות פוליטית שתוכל להחליף אותו בעתיד – בין כיוזמה איראנית עצמית ובין כיוזמה אמריקנית.

ttps://www.misgavins.org/shai-end-model-for-war-on-iran/

*אל"מ במיל' ד"ר חנן שי במקור ראשון*: ריכוז כוח משמעותי והטלתו למערכה, או פגיעה במטרות איכות ופירוק הכלים המרכזיים של השלטון? באיזו דוקטרינה תבחר ארה"ב מול איראן.

https://www.makorrishon.co.il/opinions/article/235553/