מבצע הביפרים המבריק - עלות מול תועלת

הראיון שפורסם לאחרונה ב"הארץ" עם היועץ הכספי לרמטכ״ל הפורש, שבו נמסר כי מבצע הביפרים עלה כ־מיליארד שקלים, מזמין דיון ציבורי מקצועי בשאלת עלותם של מהלכים ביטחוניים מתוחכמים ובתועלתם האמיתית לביטחון הלאומי. אולם השאלה איננה תקציבית בלבד; היא בראש ובראשונה שאלה מצביאותית־אסטרטגית: האם מהלך כזה משרת את הדרך הצבאית, שייעודה הכרעה והכנעה של האויב בתנאינו, ומקרב בפועל את ישראל להסרת האיום — לחלוטין, או באמצעות מהלך מדיני משלים, המייצב את ההישג הצבאי ומונע את חזרת האיום.

לו היה מבצע הביפרים משתלב כמאמץ סיוע למאמץ ראשי של הכרעה והכנעה מהירה של האויב בתנאי ישראל, כבמלחמות המאה הקודמת, הוא היה גורם, אם היה מגיע למוכנותו המלאה, לגריעה רחבת היקף של מחבלים ומפקדים משורות חיזבאללה ולכן הייתה יכולה להיות לו תועלת כבדת משקל להכרעה ולהכנעה של חיזבאללה. אולם משעה שלא התקיים מאמץ הכרעה ראשי, הוא דמה לקינוח המוגש ללא מנה עיקרית: מרשים ומרומם רוח לרגע — אך מותיר את המערכת - בעיקר היישובים בקרבת גדר המערכת  - רעבה להכרעה, להכנעה ולהסרה של האיום. זהו ההבדל המהותי בין מצביאות של תמרון והכרעה לבין מופעי זיקוקי־דינור טכנולוגיים שנועדו להפתיע ולהכות בתודעה כדי לייצר הרתעה — כתחליף מדומה לתחבולה מצביאותית מכריעה ולהסרת איום.

כדי להבין כיצד נוצר הפער הזה בתרבות הביטחונית של ישראל, ראוי לחזור אל מבצע של״ג (1982) שהסתיים בהסרה מוחלטת של האיום. אחת הטענות המרכזיות כנגד המבצע, והצידוק למעבר מתפיסת הכרעה בכיבוש שטח לתפיסת הרתעה בירי מנגד, הייתה עלותו הגבוהה באבדות בנפש בכבוש דרום לבנון ובשהייה בשטח אחרי כבושו. סוגיה זו עמדה במרכז תחקירי המטכ״ל לאחר המלחמה. מסקנת התחקירים הייתה חד־משמעית: התחבולה האופרטיבית של של״ג הייתה מבריקה, ולו מומשה ככוונת הוגיה — ניתן היה להכריע את המערכה במהירות, ללא שחיקה ואבדות רבות, ואף להתייצב על כביש ביירות–דמשק בתוך כ־48 שעות. אלא שבפועל הידרדרה לחימת צה״ל ללחימה חזיתית, איטית ושוחקת, בשל כשלים חמורים בהפעלת הכוח, ובראשם בעיות פיקוד ושליטה במפקדות שמדרג החטיבה ומעלה.

תחקור הכשלים הוביל למסקנה מקצועית ברורה: נדרשת רפורמה עמוקה בתורת הפיקוד והשליטה של צה״ל ובהטמעתה — ובעיקר בקרב הפיקוד הבכיר. אלא שבמקום לממש רפורמה זו ולתקן את הליקויים שהתגלו, נבחרה חלופה עקרונית אחרת: ויתור על ההכרעה היבשתית בעומק שטחי האויב, והישענות על התפתחויות מרחיקות לכת בטכנולוגיות המודיעין והאש, מתוך תקווה להרתיע את האויב ולשנות את רצונו להילחם — במקום להכריעו, ובכך לשלול ממנו במהירות ובעלות נמוכה ככל האפשר את יכולותיו להילחם, ולאלצו להיכנע בתנאינו. וכל זאת, כדי למנוע את המחיר הכבד באבדות בקרב המערך היבשתי המתמרן במערכות עתידיות — מחיר שלא היה גזרת גורל, אלא תוצא של כשלים מקצועיים שאותרו וניתן היה לתקנם בהשקעות צנועות מאוד.

להימנעות מהכרעה יבשתית תוך ניוון וצמצום חריף של היקף הדרג המתמרן היבשתי של צה"ל נלוו שתי השלכות כבדות, שחומרתן התבררה רק בדיעבד.

הראשונה — דחיקת האויב אל מתחת לפני הקרקע. היעדר שגרה של השתלטות על שטח ושל שלילת עומק מבצעי מן האויב אפשר לחיזבאללה ולחמאס להשקיע לאורך שנים במפעלי מנהור אינטנסיביים — מפעלים שלא היו יכולים להתפתח ולהתקיים בהיקף ובעומק כאלה אילו נשמרה שליטה אפקטיבית במרחב. המנהור ניטרל בהדרגה את יתרונו היחסי של צה״ל במודיעין ובאש מדויקת; וככל שהמערך התעבה, הסתעף והעמיק, הפך כיבוש השטח בשנים האחרונות למבצע הבקעה מתמשך ועתיר סיכון, שכפה שחיקה כבדה על הכוח היבשתי — ועל המדינה כולה מלחמה ארוכה, פי שניים ויותר ממלחמת העצמאות. היום ברור לחלוטין שבאסטרטגיית ההרתעה שצה"ל אימץ, הוא לא הרתיע אף אחד, למעט את עצמו.

השנייה — דחיקת צה״ל והדרג המדיני לדילמה אסטרטגית: או הפעלת כוח יבשתי במבצע מתמשך ושוחק, או הימנעות מתמרון והעדפת מלחמות הרתעה, שמשמען התשה ארוכה בעיקר של העורף האזרחי. בפועל, שתי החלופות גם יחד משקפות ניטרול הדרגתי של יתרונות צה״ל — ובמונחים מקצועיים: אובדן שליטה במציאות, “הרקדת” צה״ל ומדינת ישראל על פי חלילו של האויב, והענקת הזמן הדרוש לאויב לבניית מערך מתמרן לכיבוש יישובים בישראל — ולצדו העצמת מפעלי המנהור, המגבירים דרמטית את שחיקת צה״ל כאשר הוא נאלץ, באיחור, לעבור למתקפת־נגד לכיבוש שטחי האויב וטיהורם מאמל"ח, מחבלים ומנהרות.

למעשה, נוצרה כאן לולאה של החמרה עצמית שהולידה הרתעה עצמית. בשנות השמונים והתשעים נמנעה ישראל מהכרעה יבשתית עמוקה ומהשתלטות מתמשכת על שטח, מחשש למחיר הצפוי באבדות. הימנעות זו עצמה אפשרה לחמאס ולחיזבאללה לבנות לאורך שנים תשתיות מנהור נרחבות — תשתיות שלא היו יכולות להתפתח ולהתקיים בהיקף ובעומק כאלה תחת נוכחות ושליטה ישראלית רציפה או אפילו קטועה. כאשר המלחמה בכל זאת הגיעה בשנים 2023–2026, המחיר שנדרש לשלם היה גבוה פי עשרות מן המחיר שהיה נגבה אילו נשמרה לאורך השנים שגרת שליטה, שלילת עומק והכרעה יזומה. במילים אחרות: ה“חיסכון” המדומה באבדות בטווח הקצר לא רק שלא חסך — הוא יצר מציאות שבה ההכרעה הפכה לקשה, מסוכנת וממושכת בצורה חסרת תקדים.

מערכי המנהור לא היו “בעיה טכנולוגית שצצה מעצמה”, אלא תוצר ישיר של מדיניות שהעדיפה הרתעה וניהול איום על פני נוכחות, שליטה והכרעה. בכך הפכה המדיניות עצמה לגורם המרכזי שהעצים את האיום שאותו ביקשה לצמצם. במילים אחרות: הוויתור על ההכרעה לא חסך מחיר; הוא רק דחה אותו, תפח אותו, והפך אותו למורכב, ממושך ויקר לאין שיעור. פירות הבאושים של תפיסה זו נקטפו לראשונה במלחמת לבנון השנייה, שבה התברר כי האויב לא הוכרע — ואף לא הורתע במידה שתשנה את רצונו להמשיך ולהילחם בישראל. החשבון המלא הוגש לפרעון ב־7 באוקטובר.

כאן חוזרת שאלת העלות והתועלת — הפעם באור חד ומפוכח יותר. מבצע הביפרים, חרף עלות של כמיליארד שקלים, לא הביא להסרת האיום. לעומתו, מבצע של״ג — שעלותו במונחי ימינו הייתה גבוהה פי עשרות — השיג בזמנו תכלית אסטרטגית מוחשית: סילוק מלא של אש״ף מלבנון וכעשרים שנות שקט בגליל. הישג זה עמד בעינו חרף המחיר הכבד והכשלים במימוש המבצע; ובראשם, ההיערכות המבצעית השגויה ב“קו הסגול” בסיום של"ג. טעות זו היא שאילצה את צה״ל לסגת לבסוף ללא הסדר מדיני, תוך הותרת ואקום שאותו ניצלה איראן לביסוס גבול ישיר עם ישראל. 

כדבריו של ג’ון ראסקין: אינני עשיר מספיק כדי לקנות דברים בזול. זיקוק טכנולוגי המנותק מתחבולה אסטרטגית מכריעה וממוכנות מבצעית תמידית גבוהה ליישומה — גם אם הוא נראה זול מן ההשקעות הנדרשות להכרעה — איננו בהכרח חסכוני ובעיקר תועלתני באמת. לעיתים, דווקא הניסיון לחסוך במחיר ההכרעה הוא היקר מכל.

ובמבט כולל, מבצע הביפרים — מדהים ככל שהיה, פרי חשיבה טכנולוגית מבריקה ולוחמה חשאית עתירת יוזמה, אומץ ותעוזה — לא חילץ את ישראל מן הלולאה הביטחונית המסוכנת, שנוצרה בשל חולשה בחשיבה המצביאית אשר נחשפה במלוא חומרתה כבר ב־1982, אך לא תוקנה; חולשה זו היא שאפשרה את הסבתו העצמית הבלתי נתפסת של צה"ל מצבא שנועד להכריע ולהכניע בתחבולות, לצבא שנועד להרתיע ולהכניע בהפתעות — אלכימיה צבאית שהכתה בפניה של ישראל ב-7 באוקטובר; ולפיכך שיקום — שהתאחר מאד — של החשיבה המצביאית בצה"ל חייב להיות כעת יעד לאומי ראשון במעלה — השקעה יחסית צנועה, שתועלת לאומית עצומה מובטחת לצידה.