השלום של טראמפ - מהו באמת?

מעבר ל'מועצת השלום' ולעסקאות הכלכליות, מסתתרת תפיסה חדשה-ישנה של סדר עולמי. על הפער שבין האוטופיה המערבית ל'שלום ההגמוני' של המזרח התיכון, ומדוע המהלך של טראמפ חורג מכל הגדרה מוכרת של שלום

שלום איננו מושג אוניברסלי

שלום איננו מושג אוניברסלי. הוא תוצר של תרבות, של תפיסת האדם, של יחס לכוח ושל מערכת ערכים. כאשר מדברים על שלום בין עמים, ובוודאי במזרח התיכון, אין מדובר רק בהסכמים מדיניים אלא במפגש בין ציביליזציות שונות בתכלית. במרחב זה מתנגשות כיום שתי תפיסות שלום: הציביליזציה המערבית – על שתי גרסאותיה, היהודית והקנטיאנית – והציביליזציה המזרח־תיכונית המסורתית. הפער ביניהן איננו טקטי אלא אנתרופולוגי וערכי. מכאן נובעת השאלה היסודית: האם שלום אמיתי בין שתי הציביליזציות הללו אפשרי כלל – ואם כן, באיזה מחיר תרבותי.

קאנט: שלום כאיון מוחלט של הסכסוך

אצל קאנט, שלום איננו הפסקת מלחמה אלא איון מוחלט של הסכסוך. ב״לשלום הנצחי״ הוא קובע כי “כל הסיבות למלחמה עתידית תושמדנה… שלום לא יהיה תקף אם נחתם כאשר חומר הדרוש למלחמה עתידית נשמר בסוד.” כל עוד קיימת אפשרות מבנית לחידוש עימות – אין שלום, גם אם שורר שקט. זוהי תפיסה דיכוטומית: או שהסכסוך חדל להתקיים, או שאין שלום כלל. קאנט מבטא אמון עמוק ביכולתה של התבונה, של החוק ושל המוסדות לרסן את האדם ולכונן סדר יציב.

היהדות: שלום כהכרעה מתוחזקת של הקונפליקט

המסורת היהודית שותפה לשאיפה לשלום כהשלמה והרמוניה מערכתית, אך מפוכחת יותר ביחס לטבע האדם. שלום איננו ביטול הקונפליקט אלא הכרעתו: התגברות על האגו מתוך הכרה שהרווח המצטבר מן השלום גדול מן הרווח החד־צדדי של המשך העימות. הוויתור איננו חולשה אלא השקעה; הפשרה איננה הפסד אלא יצירת עוצמה סינרגטית. בניגוד לאופטימיות הקנטיאנית, היהדות מכירה בכך שגם לאחר סילוק כל הגורמים הידועים שחוללו סכסוך, עלול לצוץ גורם חדש – פרי יצר, קנאה, פחד או שאיפת כוח. לכן השלום איננו מצב סגור אלא תהליך מתוחזק: חינוך מתמיד, אחריות, ריסון עצמי ותיקון מתמשך של היחסים.

הכרעה מוסרית כזו איננה אינסטינקטיבית. היא תוצאה של חינוך ארוך טווח לחיים משותפים. כל בן יחיד לומד על בשרו את המעבר מלוגיקת בעלות מוחלטת ללוגיקת שותפות כאשר נולד לו אח והוא נדרש לחלוק תשומת לב, מרחב וצעצועים. כך נבנית היכולת לראות בזולת לא יריב אלא שותף. שלום הוא כשירות נרכשת, בדומה לשריר: אם מאמנים אותו – הוא מתחזק; אם מזניחים אותו – הוא מתנוון. חברה המבקשת שלום חייבת לאמן את אזרחיה בהגבלת הרצייה, בדחיית סיפוק ובהפנמת גבולות מוסריים. הסכמים, מוסדות וכוח יכולים להקפיא קונפליקט – אך רק חינוך מתמיד בונה את השריר האנושי המסוגל להכריע אותו.

שתי תרבויות – שתי תפיסות שלום

כאן מתחדדת ההבחנה התרבותית. בתרבות מערבית־יהודית, שלום פירושו בגרות מוסרית, ריסון כוח והכרעה פנימית של הקונפליקט. לעומת זאת, בתרבויות מזרח־תיכוניות מסורתיות רבות, “שלום” נתפס כהיררכיה יציבה: החזק שולט בחלש, האב באם, האח הבכור באחיו הצעירים, הגבר באישה, והשליט בנתיניו. זהו שקט של כפייה, לא שלום של בגרות. הוא עשוי לייצר יציבות זמנית, אך אינו יוצר בני אדם המסוגלים לרסן את כוחם אוטונומית מבפנים. לפיכך, שלום במובנו המערבי איננו יכול להתקיים באמת במרחב שבו שליטה וכפיפות הן ערכי יסוד – אלא אם אחת הציביליזציות תוותר על הנחות היסוד התרבותיות שלה.

“שלום – ואין שלום”: לידתו של שלום מטויח

הנביא יחזקאל ניסח כבר בעת העתיקה את הביקורת על שלום מדומה: “שלום – ואין שלום… והוא בונה קיר והנם טחים אותו תפל.” זהו שלום מטויח – יציבות חיצונית המכסה סדקים מבניים עמוקים. במקום לתקן את הקיר, מטייחים אותו; במקום לפתור את גורמי העימות, מסתירים אותם. כאשר מגיע גשם – משבר אמיתי, שינוי מאזן כוח – הטיח נושר והקיר קורס.

הרכבי: שלום אמת, שלום שלילי ושלום של אי־רלוונטיות

יהושפט הרכבי מציע להבין את מושג השלום כרצף של מצבים. בקצה האחד מצוי שלום חיובי – שלום אמת: הסכסוך הסתיים בפשרה עמוקה או בהכרה בטעות, נוצרה לגיטימציה הדדית, והאלימות חדלה להיות אופציה תרבותית. זהו שלום של רלוונטיות מלאה, נדיר במערכת הבינלאומית, למעט בין דמוקרטיות ליברליות ובפועל כמעט שאיננו רלוונטי למזרח התיכון הקונפליקטואלי. דוגמה מובהקת לכך היא יישוב הסכסוך רב־השנים בין גרמניה לצרפת סביב חבל אלזס–לורן, לאחר תהליך ארוך של פיוס, אינטגרציה מוסדית וחינוך הדדי. עם זאת, גם שלום כזה איננו חקוק באבן: בימים האחרונים החלו בקנדה להעלות בפומבי שאלות בדבר הצורך לחזק היערכות ביטחונית, על רקע איומים רטוריים מצד טראמפ – תזכורת לכך שגם בין דמוקרטיות יציבות, שינוי באקלים ההנהגה והכוח עלול להחזיר את שיקולי העוצמה למרכז הבמה.

מעליו מצוי שלום של אי־רלוונטיות – מצב של היעדר מוחלט של מגע וחיכוך, כשלום שבין פיל ללויתן שלעולם אינם נפגשים. שלום כזה הולך ונעלם בעולם גלובלי וצפוף. המצב הרווח הוא סוג שלישי - שלום שלילי: חומרי הבעירה למלחמה קיימים, ולפעמים די בניצוץ כדי להצית את האש. זהו מצבו המבני של המזרח התיכון.

שלום קאנט איננו אחד משלבי הרצף הזה וגם לא היהודי; אלה הם אידאלים נורמטיביים החורגים ממנו: איון מוחלט של הסיבות למלחמה וסילוק כל “חומר למלחמה עתידית”. הרכבי מתאר כיצד העולם מתנהל בפועל; קאנט מתאר כיצד העולם אמור להתנהל אם התבונה תשלוט בטבע האדם. היהדות מתארת שלום - הרמוניה חברתית - תוצאת התנהגות האדם לאור מוסר שערכיו נגזרו מהחוקים שיוצרים את ההרמוניה בטבע.

כשאף הגדרה לא מתאימה – שלום מהגמוניה

עד כאן נבחן “השלום של טראמפ” לאור כל אחת מן ההגדרות המוכרות של שלום — מן האידאל הקאנטיאני, דרך תפיסת השלום היהודית, ועד סוגי השלום של הרכבי. התוצאה מפתיעה ואף מטרידה: תוכנית טראמפ איננה עומדת באף אחת מן הקטגוריות הללו. אין כאן הכרעת סכסוך או פיוס; אין כאן היעדר מגע; ואף לא מתקיים אותו שיווי־משקל רווי־חשד המאפיין שלום שלילי קלאסי. נדמה שאנו עומדים מול תופעה שאיננה “שלום” במובן המושגי המוכר, אלא תצורה אחרת לגמרי של סדר. אם כך — כיצד יש להגדירה?

כאן ראוי להוריד מן הבוידם מושג נוסף מהעת העתיקה, כמעט נשכח, שהרכבי עצמו רמז לו: שלום מהגמוניה. שלום זה איננו שלום בין צדדים שיישבו את סכסוכיהם, אלא מצב שבו מרכז כוח דומיננטי כופה סדר ומקפיא עימותים. השקט איננו תולדה של פיוס אלא של כפייה Pax Romana; היציבות איננה נובעת משינוי עומק אלא מהרתעה חיצונית. זהו שלום פונקציונלי, לא מוסרי — שלום מטויח. כל עוד ההגמון מקרין עוצמה ונחישות, הטיח מחזיק. כאשר ההגמון נחלש או מתערער, לא השלום מתערער — אלא מתגלה שמעולם לא היה שלום, אלא דחייה זמנית של התנגשות בלתי נמנעת.

לא במקרה מסתבר כי מרבית מדינות מערב אירופה הדמוקרטיות לא מיהרו להצטרף ל“צוות השלום” של טראמפ, בעוד שהצוות עצמו מוצף בשחקנים שמושג השלום המוכר להם איננו שלום של פיוס והכרעה מוסרית, אלא שלום של שררה – שקט הנשען על כוח ועל היררכיה. הרכב זה איננו תקלה פוליטית אלא עדות מושגית: מדובר במהלך המבקש לייצר סדר הגמוני, לא שלום אמת.

המשמעות לישראל: שלום רומאי מחייב מוכנות רומאית

ישראל, כמובן, איננה יכולה להרשות לעצמה לדחות את הזמנת טראמפ להצטרף למהלך כזה, וגם אין סיבה שתעשה זאת בשל התקווה להצלחתו — על אף מגרעותיו. אולם עליה להביט בו בעיניים פקוחות: אם זהו אכן שלום רומאי, עליה לאמץ במלוא הרצינות גם את תפיסת שימורו ותחזוקו כפי שהבינו הרומאים עצמם: הרוצה בשלום – ייכון למלחמה. זוהי איננה רק דרישה אסטרטגית אלא חובה מוסרית — להיות בכוננות גבוהה ומתמדת, כדי שלא להיקבר תחת הריסותיו של שלום מטויח. שלום שאיננו מגובה בעוצמה, בנחישות ובמוכנות מתמדת – איננו שלום אלא אשליה מסוכנת.

https://www.misgavins.org/shai-trump-talks-about-peace/