הצלחת תוכנית חושן תלויה באורים ותומים

 בניין כוח בלי רפורמה עמוקה בהכשרת המצביאות עלול לשחזר את כשלי העבר

תוכנית “חושן” שהציג הרמטכ״ל נועדה לשקם את צה״ל לאחר אסון 7 באוקטובר. עצם הצורך בתוכנית שיקום מקיפה אינו מוטל בספק. ואולם, עיון בעקרונות המוצהרים של התוכנית מעלה דאגה עמוקה: אין בה עיסוק מפורש בשורש הכשל שהוביל לאסון — הכשל הדוקטרינרי והמצביאי שנוצר עם הסבתו של צה״ל מראשית המאה מצבא הכרעה לצבא הרתעה.

במשך שנים הוחלפה הדוקטרינה הקלאוזביצית־מולטקיאנית, הרואה בהכרעה באמצעות תמרון וכיבוש שטח תנאי להסרת איום, בתפיסה פוסט־מודרנית החותרת להשפיע על רצון האויב להילחם גם מבלי לשלול את יכולתו להילחם. תפיסה זו הובילה להישענות גוברת על הרתעה, תודעה, הכלה, מודיעין מדויק ו”ניהול סיכונים”, במקום על מוכנות מתמדת למהלך הכרעה.

זהו שורש הכשל המצביאי של 7 באוקטובר. לא טכני, לא מודיעיני, ולא ארגוני — אלא מקצועי תפיסתי.

המצביאות הישראלית מצאה עצמה ערב האסון חסרת יכולת להסיר איומים: לא מחוץ לגדר — באמצעות מהלך יזום בשטח האויב; ולא על הגדר — באמצעות מערך הגנה המסוגל לבלום מתקפת פתע עד למעבר מהיר למתקפת־נגד.

ומכאן מתחדדת חומרת הכשל באחת משתי אפשרויות, שתיהן קשות:
או שהמצביאות לא הייתה מודעת לכך שלצה״ל אין עוד יכולת מבצעית להסרת איומים לכבוש בזק של יישובים — ואז מדובר בעיוורון מקצועי עמוק, תוצר של הסבת החשיבה מדוקטרינת הכרעה לדוקטרינת הרתעה; או שהייתה מודעת לכך, אך בחרה למלא פיה מים — ואז מדובר בכשל חמור לא פחות של אחריות פיקודית כלפי הדרג המדיני והציבור.

כך או כך, האסון לא נבע מהיעדר מידע, אלא מהיעדר תפיסה מקצועית שמחייבת את המצביא להעריך שצה"ל איננו מרתיע וכי אמ"ן לא יתריע ושבכל רגע הוא עלול להידרש למנוע הכרעה בהגנה ולהסיר איום בהתקפה.

מכאן נובעת הבעיה המרכזית בתוכנית “חושן”: היא עוסקת בעיקר בבניין כוח — בהגדלת סדרי כוחות, באמצעים, בטכנולוגיה ובארגון — אך כמעט שאינה נוגעת בשאלת הדוקטרינה ובכשירות המצביאותית הנדרשת להפעלת הכוח. בלי תיקון שורש הבעיה, בניין כוח עלול להפוך להגדלת היקף הטעות.

מעצם העובדה שתוכנית השיקום מחמיצה את העיקר, ניתן להסיק שגם הדרג המדיני, שנכשל ערב 7 באוקטובר בפיקוחו על מקצועיות צה״ל ובהבטחת התאמת דוקטרינת ההגנה למציאות האיומים, טרם הפיק את לקחיו. בדמוקרטיה, אחריות הדרג הקברניטי אינה מתמצה בהקצאת תקציבים. עליו לוודא שלכל השקעה בצבא קיימת תמורה מבצעית אמיתית, הנגזרת מתפיסה סדורה של הסרת איומים. בתקציב בלבד לא קונים ביטחון.

בנקודה זו ראוי להביט בשני מקרי ייחוס היסטוריים ברורים — אחד חיצוני ואחד פנימי.

המקרה החיצוני הוא הרפורמה שעבר הצבא הפרוסי לאחר תבוסתו לנפוליאון ב־1806. מקרה זה חשוב כי לאורו מקימי המדינה הקימו את צה"ל. גם שם הובן כי הבעיה איננה בכמות הכוחות או באיכות הציוד, אלא במקצוע המצביאות, במבנה הפיקוד וביחסי צבא־מדינה. הרפורמה התמקדה בפתיחת הקצונה לכישרון ולא למעמד, בהעמקת ההכשרה האינטלקטואלית של המפקדים, בפיתוח פיקוד מבוזר מבוסס מטרה ודבקות בתכלית, ובחיבור מחודש בין צבא לחברה. רק על בסיס רפורמה זו נבנה מחדש כוח צבאי אפקטיבי בפרוסיה ובישראל.

המקרה הפנימי הוא ישראל עצמה לאחר מלחמת יום הכיפורים. גם אז גובשה תוכנית הצטיידות רחבת היקף — “אופק א׳” — לפני שהופק הלקח האסטרטגי המרכזי של המלחמה שהיה בעיקרו זה: ערב 1973 המשיך צה״ל להיערך לאור תפיסת ההתקפה שנכונה הייתה עד 1967, כאשר ישראל חסרה עומק אופרטיבי. אולם לאחר 1967 נוספו לישראל מרחבי הכלה בסיני וברמת הגולן, שחייבו מעבר לדוקטרינה הגנתית־התקפית: הכלת מתקפת פתע בשטחינו ורק לאחר מכן, כפי שקרה בפועל אך ללא הכנות מוקדמות, תמרון מהיר לכבוש שטחים מעבר לגדר לצורכי מיקוח מדיני. לקח זה לא הופק.

במקום זאת הופק לקח שגוי שלפיו קשיי צה״ל ב־73 נבעו בעיקר ממחסור בסד״כ מתמרן. לפיכך התמקדה “אופק” בהגדלת הכוח, בעוד הליקויים המצביאותיים נותרו בעינם. צה״ל הפיק תחקירים טקטיים, אך לא תיקן את הדרוש, כפי שהתחייב גם מדוח ועדת אגרנט, בהכשרה למצביאות.

התוצאה הייתה חזרה של אותם ליקויים מקצועיים־מצביאיים במלחמת לבנון הראשונה, שבה הוצף שדה הקרב במספר גבוה מהנדרש של אוגדות, כנגזר מהלקח המוטה של 1973 — “שמה שלא הלך בכוח, יילך טוב יותר עם הרבה יותר כוח” — תוך הפרעה הדדית לשטף הלחימה. רק לאחריה החל שינוי עמוק בהכשרת הפיקוד הבכיר ובחשיבה האופרטיבית — שינוי שהתבטא בהעמדת המצביאות במרכז ההכשרה ובבניית מסגרות ייעודיות להטמעת לקחי 1973 ו־1982. אולם מהלך זה לא נמשך. הוא נגדע באיבו, באחת, עם סגירת פו״ם ברק — המסגרת שנועדה במפורש להטמיע את לקחי יום הכיפורים ושל״ג במקצוע הפיקוד הבכיר. לא דעיכה הדרגתית, אלא קטיעה חדה, כבאיבחת מגל, של מאמץ מצביאותי שיטתי, לכאורה, לטובת הסבת צה״ל לצבא הרתעה.

הדמיון למצב הנוכחי מטריד: גם היום קיים חשש שהמערכת ממהרת לבניין כוח לפני תיקון דרך, ושוב מחמיצה את הלקח הדוקטרינרי של המלחמה.

בנקודה זו מחייבת התייחסות גם שאלה מערכתית רגישה אך הכרחית. צה״ל מבצע כיום את תחקיריו ואת תיקוניו באמצעות קבוצות למידה בהובלת סגל פיקודי שצמח והתחנך ברובו בשלושת העשורים שבהם הוסב הצבא בפועל לצבא הרתעה. אין בכך משום ביקורת אישית על איכות המפקדים או על מסירותם, אלא קביעה מקצועית פשוטה: קצונה שהוכשרה, קודמה והוערכה בתוך דוקטרינה מסוימת מתקשה, מטבע הדברים, לנסח לבדה את הביקורת העמוקה הנדרשת על אותה דוקטרינה עצמה ובה בעת גם להכיר על בוריה את הדוקטרינה הנכונה.

ובהקשר זה ראוי להזכיר תקדים ישראלי מובהק, ולא רק את הדוגמה הפרוסית. גם בצה״ל עצמו, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הובן כי הפקת לקחים מצביאותית אינה יכולה להישען אך ורק על אותם דפוסי חשיבה שקדמו למלחמה. לפיכך, בהפקת הלקחים ובהטמעתם נקראו לדגל “תלמידי חכמים” של ממש — אנשי מקצוע בעלי עומק היסטורי ותיאורטי, שחלקם היו ממקימי צה״ל וממעצבי תורת הלחימה שלו, ובהם לדוגמה יהושפט הרכבי, אברהם איילון (לנץ’) ואהרלה יריב, זכרם לברכה. לא היה זה מהלך סמלי, אלא הכרה מערכתית בכך שהשבחת המצביאות מחייבת שילוב של ניסיון פיקודי, חשיבה תיאורטית והיכרות עמוקה עם עקרונות המלחמה והיסטוריית המערכות.

מכאן עולה שאלה שאינה אישית אלא מערכתית: האם מצוי כיום בצה״ל הידע המקצועי, הניסיון והמסגרת האינטלקטואלית הנדרשים להסבה מחודשת של הצבא לצבא מכריע — בהתאמה לאתגרי הביטחון העכשוויים של ישראל? ואם לא, כיצד מוודאים שתהליך הלמידה אינו מוגבל לתיקון כשלים בתוך אותה תפיסה, אלא כולל גם בחינה ביקורתית של עצם התפיסה? במילים אחרות: מי ישמור על השומרים?

עם זאת, אין צורך להקים לשם כך מסגרת לאומית חדשה. המסגרת קיימת: מערך ההכשרה של צה״ל. חידוש פונקציית ראש מה״ד הוא מהלך נכון ומבורך. אולם כדי שתהיה לו משמעות מכוננת, עליו להיות מופקד במפורש על השבת מקצוע המצביאות למרכז ההכשרה: חינוך שיטתי לחשיבה מבצעית אינטלקטואלית, לתכנון מערכתי קונסטרוקטיבי, לתמרון ולהכרעה במגבלות משאבים וזמן.

במובן זה, חושן לא צריכה להיות תוכנית הצטיידות, אלא תוכנית שיקום שמתחילה בבדיקת התורות, תוכניות ההכשרה ואיוש ההכשרות במורים ומדריכים מומחים באמנות המלחמה, תולדות צה"ל ולקחי מלחמותיו ומערכותיו.

השם “חושן” שנבחר יאה מאד לתוכנית השיקום. החושן המקראי לא היה אמצעי טכני בלבד, אלא נשא עליו את האורים והתומים — סמל לשיפוט, להבחנה ולהכרעה במצבי אי־ודאות קיומיים – תפקידו המובהק של המצביא הצבאי.

אם תוכנית “חושן” תיוותר תוכנית של אמצעים ללא תיקון שורש הדוקטרינה, איכות הטמעתה בקורסי המצביאים וכשירות המצביאות, היא תהיה חושן ללא אורים ותומים: מנוע רב־עוצמה ללא מצפן. כלי מרשים — ללא יכולת להבטיח שהפעם, כאשר יידרש, יופעל נכון.