🕎תגמול הוגן למשרתים: לא חסד, אלא צו לאומי

  בן־גוריון ראה בשירות הקבע מעשה חלוצי ומקצוע לחיים שראוי לתגמול הוגן

קריאתו השבוע של הרמטכ"ל להבטיח למשרתים בצה"ל ובהם כמובן משרתי הקבע תגמול כלכלי הולם, איננה רק מענה למצוקה נקודתית. הקריאה מגיעה על רקע פרישה הולכת וגוברת של מפקדים מיחידות השדה – הנובעת לא רק מעייפות מהמלחמה, אלא גם מהפגיעה ב'מענק הרמטכ"ל' ומשכר נמוך בהשוואה לשוק הפרטי. בכך, היא נוגעת בשאלת יסוד שנדונה כבר בראשית דרכו של צה"ל: מהו אופיו של שירות הקבע, ומהו יחס המדינה לאלה שמקדישים לו את חייהם.

דיון מטכ״לי מכונן שנערך ב-12 בדצמבר 1957, בהשתתפות דוד בן־גוריון, עסק בדיוק בשתי סוגיות אלה: האחת – האם שירות הקבע הוא תחנה זמנית בדרך לקריירה אזרחית, או מקצוע לחיים; והשנייה בעניין השכר – האם ניתן, או ראוי, לתגמל קצין כעובד מדינה מן המניין. בעיני בן־גוריון, שתי הסוגיות היו שלובות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה.

בן־גוריון דחה מכל וכל את התפיסה שלפיה קצין קבע אמור לשרת פרק זמן מוגבל ואז "לחפש דרך חיים חדשה":

"למה לו, שהוא אחרי 15 שנה, כאשר בשנותיו הכי טובות היה בצבא, שאחר כך ילך לחפש דרך חיים חדשה?… זה עלול למנוע מאתנו את הבחורים הכי טובים שילכו לצבא. זאת מכה לצבא."

בעיניו, עצם הגדרת שירות הקבע כזמני וכמתחדש מדי סיום תפקיד פוגעת מראש באיכות הצבא. לכן קבע באופן חד:

"לדעתי צריך לקבוע שזה [השירות בקבע] תפקיד חיים, שזה ייעוד גדול, וכדאי שצעירים טובים יקדישו כל חייהם לעניין זה… אדם מתאים ומסוגל שיוכל להישאר לכל חייו בצבא."

ומסקנתו אינה משתמעת לשתי פנים:

"הכרחי שעניין השירות בצבא יהיה ייעוד חיים. רק אז אדם ייתן את המובחר שיש בתוכו. וייעוד חיים – זה ייעוד לכל החיים."

ראוי לציין כי תפיסתו של בן-גוריון את הפיקוד כפרופסיה – ואף כייעוד לחיים – עמדה בסתירה להשקפת עולמה של תנועת העבודה. כפי שעולה מספרה של אניטה שפירא, "חרב היונה", התנועה ראתה בצבאיות כורח בל-יגונה ובשירות הצבאי "עלייה לחומה" – שליחות אידאולוגית המצריכה נטישה זמנית של המחרשה. מכיוון שהשירות נתפס כארעי, הפיקוד לא הוגדר כמקצוע הדורש מיומנות טכנית ואינטלקטואלית נרכשת, וכפועל יוצא מכך, היחס לטעויות מקצועיות היה סלחני בדרך כלל.

ב"ייעוד לכל החיים" אין מדובר בהשארת מפקדים בשרות קבע עד גיל מופלג, אלא בכינון מסלול לקריירה מלאה המאפשר למידה, צבירת ניסיון והבשלה מקצועית. זוהי חלופה ל'מרוץ' בין תפקידים קצרים באורכם שנועד להבטיח פרישה לקריירה שנייה בגיל מוקדם ככל האפשר ובדרגה הגבוהה ביותר, תוך ניצול השירות לרכישת השכלה שאינה משרתת בהכרח את התפקיד הצבאי אלא את היעד האזרחי הבא.

בן־גוריון לא ראה בכך סוגיה ארגונית בלבד. הוא קשר במפורש בין אופי שירות הקבע, איכות הפיקוד ויכולת ההכרעה של צה״ל – לבין עצם קיומה של מדינת ישראל ומשמעותה לעם היהודי כולו:

"אנו לא יכולים לנחול מפלה. האסון שלנו והסכנה שלנו הם שאנו לא יכולים לנחול מפלה, כי אז אבדנו. ואני אומר 'אבדנו' – לא רק מדינת ישראל. אני מתכוון לעם ישראל כולו. לדעתי גורל העם בעולם כולו, תקומתו, תלויים בכך שמדינת ישראל תתקיים. ומדינת ישראל לא יכולה להתקיים אם פעם אחת ננחול מפלה."

ומכאן נגזרה בעיניו המסקנה הבלתי נמנעת:

"הדבר הזה תלוי בראש ובראשונה באיכות המפקדים. ואני רואה בבעיית איכות המפקד בעיית גורל ישראל – לא רק בעיה צבאית."

הקביעה החדה ביותר שלו נוגעת למהות הפיקוד: "לפי המפקד זה הצבא. המפקד הוא הצבא. זאת שאלה גורלית."

בן־גוריון הדגיש כי פיקוד איננו רק מיומנות מקצועית, אלא שילוב נדיר של איכות מקצועית ואיכות מוסרית:

"הבעיה היא… איך לעשות קצינים מובחרים, בעלי איכות גבוהה – לא רק מקצועית, אלא גם בעלי איכות מוראלית גבוהה מאד."

וללא שילוב זה, הזהיר, "לא יהיה לנו קצין בעל איכות גבוהה, שיוכל להבטיח לנו ביטחון מכסימלי של ניצחון אם תהיה לנו מלחמה."

מתוך תפיסה זו נגזרה גם עמדתו הברורה בסוגיית התגמול. בן־גוריון התנגד להשוואת תנאי שירותם של קצינים לאלה של עובדי מדינה אחרים:

"מוכרח להיות הבדל בין עובד מדינה ובין קצין. לא מפני שאני נגד שוויון – אלא מתוך שוויון."

והנימוק היה פשוט וחד:

"מפני שמקצינים נתבעים דברים שלא נתבעים מעובד מדינה אחר. הוא נתבע לעשות דברים שיכול לא לשוב מהם בחיים."

מכאן נבעה מסקנה מעשית ברורה:

"הכרחי שלא תהיה לו דאגת פרנסה… המדינה חייבת לסדר את הדברים האלה, אם היא רוצה להבטיח שיהיה לה צבא מעולה."

והוא חזר וחיבר בין קביעות לשכר:

"קצין בצבא – שיהיה קצין לכל חייו. שלא יצטרך כאשר יהיה בן 40 ללכת לחפש לו… קריירה אחרת."

אם כך, מדוע יש צורך לשוב ולצטט היום את דבריו של בן־גוריון? משום שתפיסה זו לא יושמה במלואה. חרף נחרצותו, צה״ל אימץ גישה אחרת – שלפיה שירות הקבע, ובייחוד הפיקוד, איננו מקצוע לחיים אלא שליחות זמנית - "העליה לחומה", שממנה יש לשחרר מפקדים בגיל צעיר כדי לאפשר להם להתחיל קריירה שנייה מוקדם ככל האפשר.

שורש תפיסה זו עולה מדבריו של משה דיין באותו דיון. דיין לא ראה בפיקוד מקצוע במובן המלא של המילה, והציע הבחנה חדה בין קצינים מקצועיים לבין מפקדים:

"מוכרחים לעשות הפרדה גמורה בין מהנדס קצין בחיל חימוש ובין מה שקוראים סגל אג״מי… הסגל המקצועי, ככל שהשנים עוברות – הוא משתפר. אין המצב כך ביחס לסגל הבלתי מקצועי [המפקדים וקציני אג"ם]."

בדברים אלו גלומה תפיסה עמוקה: בעוד שהמקצועיות הטכנית נתפסת כתהליך מצטבר, הפיקוד נתפס ככישרון חולף של צעירים נועזים. לפי גישה זו, הפיקוד אינו דורש קריירה ארוכה של למידה, ניסיון והבשלה מצביאותית; נהפוך הוא – צעירותו של המפקד נתפסת כיתרון, המעניק למפקדי צה"ל 'עלומי נצח".

אלא שכאן בדיוק נעוצה אזהרתו של בן־גוריון – אזהרה שהפכה למציאות. צה"ל נחל מפלה ב-7 באוקטובר לא בשל כשל טכני של קציני מטה, אלא בשל טעויות מקצועיות חמורות של המפקדים; טעויות, פרי השכלה מקצועית חסרה, שהובילו לבלתי נתפס: הסבתו העצמית של צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה. גורל המערכה אינו תלוי במהנדס, בקצין החימוש או במומחה המודיעין – אלא בראש ובראשונה במפקד ובאג"ם. בהם, יותר מכל גורם אחר, תלויה היכולת להכריע ולנצח במלחמה.

ראוי לבחון לעומק אם המפקדים הבכירים שעמדו בראש צה"ל בבוקרו של ה-7 באוקטובר הוסמכו כחוק למצביאות, ועברו את הקורס לפיקוד ולמטה כללי (פו"ם ארוך) ואם הקורס מתנהל עדיין באורכו המקורי וללא קיצורים. חיוני לוודא כי לא חלחלה לצה"ל תפיסה הרואה בפיקוד 'תחנה' בקריירה במקום מקצוע הדורש התמחות מעמיקה – גישה שעלולה להפוך את ההכשרה וההסמכה המקצועית בפו"ם ובמלט"ק לשלב טכני שניתן לדלג עליו. יש להבטיח שגם קצינים הנחשבים ל'מבטיחים' ביותר, בזכות נועזותם בצעירותם במבצעים טקטיים מיוחדים ביחידות עילית, לא יגיעו לצמרת הצבא כשהם חסרים את התשתית המקצועית הנדרשת לבניין ולהפעלה אופרטיבית ואסטרטגית של צבא במלחמה.

זהו הלקח המכריע של ה-7 באוקטובר: הכשל לא נבע ממחסור באמצעים, מבעיה טכנית או מחוסר מוטיבציה, אלא מפער מקצועי בהכשרת המפקד – תחום שבו, כפי שהזהיר בן-גוריון כבר ב-1957, תלוי גורל המערכה כולה. 

כדי להשיב לעצמו את יכולת ההכרעה, על צה"ל להחזיר את הפיקוד למעמד של מקצוע לחיים. הדבר מחייב מסלול הכשרה מצביאותי מלא ורציף, לצד תגמול הוגן התואם את ההקרבה הכבדה הנדרשת מהקצין וממשפחתו – הן במהלך השירות והן לאחריו.

אולם אחריות זו אינה מונחת על כתפי הרמטכ"ל לבדו. על הדרג המדיני – בדומה לבן-גוריון בשעתו – מוטלת החובה להתוות את אופיו המקצועי של הפיקוד. עליו להעמיד לרשות צה"ל את המשאבים, המסגרות והגיבוי הנדרשים לכך מיוזמתו שלו, מבלי להמתין לדחיפת הצבא ולצורך של מפקדיו להיאבק על שימור הטבות קיימות ולהתחנן להוספת חדשות הכרחיות למניעת נטישה המונית של מפקדים וקציני מטה.  

מן הצדק שמדינה שכלכלתה דורגה השבוע כשלישית בביצועיה בעולם המפותח (לפי מדד ה-'Economist'), ושמשקה רשם זינוק של למעלה מ-11%! בצמיחה ברבעון האחרון, תפצה בנדיבות את מי שבשירותם ובהקרבתם מאפשרים גם את ההישג הלאומי הזה. זאת, כדי ששירותו של 'הסגל הבלתי מקצועי', כלשון דיין, יעוצב ברוח חזונו של בן-גוריון: לא כתחנה חולפת או כתחביב נעורים, אלא כ'ייעוד חיים... וייעוד חיים זה – ייעוד לכל החיים".