שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

מול אויב המנצל את החוק הבינלאומי כדי להפוך את אזרחיו למגן אנושי ואת הסיוע ההומניטרי לדלק לוגיסטי, הכלים של עידן פוסט-וייטנאם אינם מספיקים עוד. הגיעה העת להחזיר לשולחן את המוסר של הכרעת הרוע כתנאי להגנה על הציוויליזציה תקציר:  האם כלי המוסר שנוצרו כדי לרסן מעצמות במלחמות רחוקות עדיין תקפים כשמדובר במלחמה על הבית מול רוע אבסולוטי המקדש את המוות? במאמר זה, אני מבקש לעמת את תורתו של מייקל וולצר, מעמודי התווך של המוסר המדיני בדורנו, עם מציאות ה-7 באוקטובר. וולצר מותח ביקורת על ישראל מתוך פרדיגמה שנולדה בווייטנאם, אך המאמר טוען כי עזה דורשת מאמץ מוסרי מסוג אחר: כזה המשלב את החובה המוסרית של בעלות הברית להכריע את הרוע, יחד עם ריסון וזהירות המייחדים את צה"ל אפילו מול מוסר הלחימה של מלחמת העולם השנייה. מתוך בחינה של "פגם הבריאה" האנושי והצורך בחירות המבוססת על ערכים, המאמר מצביע על כך שהכשל המוסרי אינו טמון בהפעלת הכוח, אלא בהיצמדות לתיאוריות ישנות שסללו את הדרך לאסון. אני מסיים בקריאה לממשלת ישראל ולמייקל וולצר לפתוח בדיאלוג של אחריות הדדית — כזה שיעדכן את "תורת המלחמה הצוד...

תקציר מאז האסון התרגלנו לשאול "מי אשם ב-7 באוקטובר?" – הדרג המדיני, הצבאי, או שניהם – אלא שהשאלה הזו מחטיאה את שורש הבעיה. ההיסטוריה מלמדת כי פוליטיקאים כמעט תמיד טועים בזיהוי פריצתן של מלחמות, אלא אם יזמו אותן בעצמם; זהו, ככל הנראה, טבעה של המדינאות. השאלה הגורלית אינה האם הדרג המדיני כשל, אלא מדוע ברגע הכישלון נעלמה "רשת הביטחון" שהצבא אמור לספק למדינה. מאמר זה מבקש לחשוף כיצד המהפכה השקטה בצה"ל היא שהפכה כישלון מדיני ידוע מראש לאסון לאומי חסר תקדים. מדובר במעבר מחשיבה צבאית קלאסית של הכרעה וניצחון לחשיבה של "ניהול תודעה", ובתמורה שהפכה את צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה. בהתאמה לכך, הוחלפה תורת המערכה המסורתית – שלאורה עוצבו במאה הקודמת מערכות אופרטיביות מבריקות – ב"תורה" חדשה ומעורפלת.  תורה זו, שכשלה באופן מהדהד כבר במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", הושארה בעינה למרות הנחיות ועדות החקירה כבר מ-2007 - בעיקר ועדת התחקיר של רא"ל דן שומרון - לגנוז אותה ולחזור ליסודות. יתרה מכך, היא אף הוטמעה בקרב הפיקוד הבכיר בקורס מיוחד...

  בן־גוריון ראה בשירות הקבע מעשה חלוצי ומקצוע לחיים שראוי לתגמול הוגן קריאתו השבוע של הרמטכ"ל להבטיח למשרתים בצה"ל ובהם כמובן משרתי הקבע תגמול כלכלי הולם, איננה רק מענה למצוקה נקודתית. הקריאה מגיעה על רקע פרישה הולכת וגוברת של מפקדים מיחידות השדה – הנובעת לא רק מעייפות מהמלחמה, אלא גם מהפגיעה ב'מענק הרמטכ"ל' ומשכר נמוך בהשוואה לשוק הפרטי. בכך, היא נוגעת בשאלת יסוד שנדונה כבר בראשית דרכו של צה"ל: מהו אופיו של שירות הקבע, ומהו יחס המדינה לאלה שמקדישים לו את חייהם. דיון מטכ״לי מכונן שנערך ב-12 בדצמבר 1957, בהשתתפות דוד בן־גוריון, עסק בדיוק בשתי סוגיות אלה: האחת – האם שירות הקבע הוא תחנה זמנית בדרך לקריירה אזרחית, או מקצוע לחיים ; והשנייה בעניין השכר – האם ניתן, או ראוי, לתגמל קצין כעובד מדינה מן המניין. בעיני בן־גוריון, שתי הסוגיות היו שלובות זו בזו ואינן ניתנות להפרדה. בן־גוריון דחה מכל וכל את התפיסה שלפיה קצין קבע אמור לשרת פרק זמן מוגבל ואז "לחפש דרך חיים חדשה": "למה לו, שהוא אחרי 15 שנה, כאשר בשנותיו הכי טובות היה בצבא, שאחר כך ילך לחפש דר...

בקובץ המאמרים "המודיעין ושבעה באוקטובר", שיצא לאחרונה בהוצאה משותפת של מערכות, המרכז למורשת המודיעין והמכון לחקר המתודולוגיה של המודיעין, שבים חוקרי המודיעין ומסבירים את סיבות כישלונו של אמ"ן וגופי מודיעין נוספים לספק התרעה מודיעינית – אותה "ידיעת זהב" – אשר קבלתה, כך נטען, הייתה יכולה אולי למנוע את אסון ה-7 באוקטובר. תפיסה זו מייצגת אסכולת מחקר שלמה – בישראל ובארצות הברית – המובלת בעיקר על ידי יוצאי מערכות המודיעין. אסכולה זו רואה בהפתעה, ובעיקר בהכרעת המופתע, תוצר של כשלים מודיעיניים בעיקרם: כשלים קוגניטיביים, ארגוניים וחברתיים, כגון דיסוננס קוגניטיבי, תופעת העדר, אבסולוטיזם ניהולי, התקרנפות ארגונית והיבריס. לאחרונה נוסף להסברים המוכרים גם טיעון חדש, שלפיו נטל בניית וניהול "בנק המטרות" בצה"ל – כחלק מהסבתו מצבא מכריע לצבא מרתיע המבוסס על ירי מנגד ממוקד – הסיט את המודיעין מייעודו הראשי: אספקת התרעה מודיעינית. המאפיין הבולט של אסכולת מחקר זו הוא התעלמות עקבית מ"הפיל שבחדר": הקברניט המדיני והמצביא הצבאי. אלו הם הגורמים שאמורים – בעזרת ייע...

ממחדל ההצלה, דרך אסון 7 באוקטובר למשבר החברתי: לא מקריות היסטורית, אלא שלוש הסבות אידיאולוגיות שהביאו את המפעל הציוני לסף משבר קיומי הצלחה חסרת תקדים – ומחיר כבד הציונות היא אולי האידיאולוגיה היחידה מעידן הנאורות ששרדה את מבחן המאה העשרים ועדיין חיה ונושמת. בעוד שהסוציאליזם, הקומוניזם, הפשיזם והלאומנות האתנית קרסו או הביאו אסונות, הצליחה הציונות להקים מדינה משגשגת, צבא חזק, כלכלה מתקדמת ותרבות תוססת. היא החזירה עם שלם לחיים ריבוניים אחרי אלפי שנות גלות, קלטה מיליוני עולים מעדות שונות, והפכה את ישראל למעצמה טכנולוגית ומדעית. זהו הישג חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. אולם, ההצלחה הזו באה במחיר כבד. שלוש הסבות בהשפעת אידיאולוגיות אחרות היטו את המפעל הציוני מצירו המקורי, וכל אחת גבתה מחיר בדם: מחדל ההצלה בזמן השואה, אסון 7 באוקטובר, וכעת – האיום החמור ביותר – התפוררות פנימית המאיימת על עצם קיומה של המדינה. והפרדוקס המר הוא זה: שלוש אידיאולוגיות שנחשבו ל'מתקדמות' יותר מהציונות - סוציאליזם, ליברליזם ואמונה בסוף ההיסטוריה - כמעט הביסו את האידיאולוגיה היחידה שירשה מהתרבות היהודית את כושר ה...