מווייטנאם לעזה — מה מחמיצה תורת המלחמה הצודקת של וולצר

מול אויב המנצל את החוק הבינלאומי כדי להפוך את אזרחיו למגן אנושי ואת הסיוע ההומניטרי לדלק לוגיסטי, הכלים של עידן פוסט-וייטנאם אינם מספיקים עוד. הגיעה העת להחזיר לשולחן את המוסר של הכרעת הרוע כתנאי להגנה על הציוויליזציה

תקציר: 

האם כלי המוסר שנוצרו כדי לרסן מעצמות במלחמות רחוקות עדיין תקפים כשמדובר במלחמה על הבית מול רוע אבסולוטי המקדש את המוות?

במאמר זה, אני מבקש לעמת את תורתו של מייקל וולצר, מעמודי התווך של המוסר המדיני בדורנו, עם מציאות ה-7 באוקטובר. וולצר מותח ביקורת על ישראל מתוך פרדיגמה שנולדה בווייטנאם, אך המאמר טוען כי עזה דורשת מאמץ מוסרי מסוג אחר: כזה המשלב את החובה המוסרית של בעלות הברית להכריע את הרוע, יחד עם ריסון וזהירות המייחדים את צה"ל אפילו מול מוסר הלחימה של מלחמת העולם השנייה.

מתוך בחינה של "פגם הבריאה" האנושי והצורך בחירות המבוססת על ערכים, המאמר מצביע על כך שהכשל המוסרי אינו טמון בהפעלת הכוח, אלא בהיצמדות לתיאוריות ישנות שסללו את הדרך לאסון. אני מסיים בקריאה לממשלת ישראל ולמייקל וולצר לפתוח בדיאלוג של אחריות הדדית — כזה שיעדכן את "תורת המלחמה הצודקת" ויהפוך אותה שוב למצפן מוסרי רלוונטי עבור המערב כולו במלחמתו מול הברבריות.

המאמר: 

מווייטנאם לעזה — מה מחמיצה תורת המלחמה הצודקת

מייקל וולצר, מן ההוגים המוסריים החשובים בדורנו, איננו אויב של ישראל. הוא ציוני מוצהר, יהודי מחויב, וידיד ותיק של המדינה. במשך עשרות שנים עמד לצידה בזירות אינטלקטואליות שבהן רבים נטשו, ותורתו על “מלחמות צודקות” נולדה מתוך רצון כן להכניס מוסר לעולם אלים, ציני וחסר מצפן. דווקא משום כך, הביקורת שהוא מותח על מלחמת ישראל בעזה מחייבת עיון רציני — לא כהתנצחות פוליטית, אלא כבחינה של התיאוריה עצמה לנוכח מציאות חדשה.

הדיון הנוכחי נפתח בעקבות מאמרו המקיף של גדעון לב ב"הארץ", שבו הוצגו בהרחבה דבריו של מייקל וולצר ועמדתו הביקורתית כלפי אופן ניהול המלחמה בעזה. מאמרו של לב עושה שירות חשוב בעצם הבאת קולו של אחד מהוגי המוסר הפוליטי הבולטים בדורנו אל הדיון הישראלי, לא כמתנגד מרוחק אלא כידיד מודאג. דווקא משום כך, ומתוך כבוד הן למחבר והן למרואיין, ראוי לבחון לא רק את מסקנותיו של וולצר — אלא את הנחות היסוד התיאורטיות שמוליכות אליהן.

וייטנאם כנקודת המוצא של התיאוריה — ומלחמת העולם השנייה כנקודת הייחוס

תורת “המלחמות הצודקות” של וולצר נולדה על רקע מלחמת וייטנאם — מלחמה שבה מעצמה מערבית הפעילה עוצמה צבאית אדירה בזירה רחוקה, ללא איום קיומי ישיר, תוך טשטוש מתמשך בין מטרות צבאיות לאוכלוסייה אזרחית. וולצר ביקש אז להציב גבולות מוסריים לשימוש בכוח, ובעיקר להגן על אזרחים מפני אלימות של מדינות חזקות הפועלות הרחק מביתן. המידתיות, הזהירות וההבחנה בין לוחמים לאזרחים נועדו, בראש ובראשונה, לרסן כוח עודף במלחמה שאופייה אינו קיומי אלא פוליטי־אימפריאלי.

אלא שעזה איננה וייטנאם. כאן לא מדובר במלחמת ברירה מרוחקת, אלא בהתמודדות עם רוע מתוכנן הצמוד לגבול, המוטמע בכוונה תחילה בתוך אוכלוסייה אזרחית ומשתמש בה כמנגנון לחימה. יתרה מזו: ישראל איננה פועלת לאור המוסר שעמד בבסיס וייטנאם, אלא לאור המוסר שהנחה את פרנקלין דלאנו רוזוולט, הארי טרומן ו־וינסטון צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה — המוסר המדינתי שלה הקבוע בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו - המבוסס על הבחנה חדה בין טוב לרע ועל החובה להסיר רוע קיומי מן העולם.

ואולם, בניגוד להפצצות השטח של דרזדן, טוקיו והירושימה, ישראל קיבלה אף את אותו מוסר בגישה ביקורתית: היא נמנעה מהפצצות שטח, פעלה לפינוי אזרחים מראש, וכל תקיפה נבחנה מול מטרה צבאית מוגדרת. זהו מוסר שאיננו מתעלם ממגבלות, מאזרחים ומסבל, אך איננו מציב מגבלות המונעות מן הטוב לפעול נגד הרע.

טעות ראשונה: בלבול בין מטרת המלחמה לבין אמצעי פוליטי

וולצר מניח, במפורש או במובלע, שמטרת המלחמה של ישראל הייתה השבת החטופים. אלא שזו הנחה שגויה מיסודה. מטרת המלחמה, כפי שנקבעה בראשיתה, לא הייתה עסקה או פתרון דיפלומטי, אלא הסרת איום קיומי: חיסול חמאס כארגון צבאי ושלטוני, ובפרט חשיפה והשמדת מערך המנהרות המפלצתי שנבנה בכוונה תחילה מתחת למרחב האורבני של הרצועה.

זהו איום ששום מדינה ריבונית אינה יכולה לחיות עמו. ההנחה האסטרטגית הייתה ברורה: הכרעת חמאס והעמדתו בפני ברירה קיומית — כניעה או חיסול — תיצור כבמטרת כל מלחמה את התנאים להשבת החטופים בתנאי ישראל. כשלי הביצוע אינם מבטלים את צדקת המטרה. משא ומתן שאיננו מסיר איום איננו ניצחון מוסרי, אלא דחיית האסון הבא.

טעות שנייה: המידתיות כהחלפת המוסר

במשפט הבינלאומי הפוזיטיבי, המידתיות היא חישוב: מספרי נפגעים מול ערך מטרה. זהו כלי טכני בעולם שאין בו מוסר מחייב. לעומת זאת, במשפט הטבע — שאמור להנחות מדינה יהודית ודמוקרטית — המידתיות היא לב החשיבה המוסרית: לא איזון בין מספרים, אלא בין ערכים — קדושת החיים, כבוד האדם, אמת, חירות, אחריות וצדק. זהו חיפוש “שביל הזהב”: לא פשרה בין טוב לרע, אלא הכרעה מוסרית בין ערכים מתחרים, מתוך הבחנה ברורה בין טוב לרע ומתוך העדפת חובות האדם על פני זכויותיו במקום שבו הזכויות משמשות מחסה לרוע. זוהי מחויבות להסרת הרוע — לא לניהולו.

האדם נברא "רע": לא "גמור" - בלתי מאוזן

המוסר איננו נובע מן ההנחה הליברלית הסובייקטיבית שהאדם טוב מיסודו, אלא מן ההכרה בחסר מבני עמוק: בניגוד לשאר היצורים, האדם אינו מתוכנת לאיזון. בסיפור הבריאה המקראי, האדם הוא היצור היחיד שבתום בריאתו לא נאמר עליו "וירא אלוהים כי טוב". זהו אינו פגם מוסרי במובן של "חטא קדמון", אלא פגם קיומי – האדם הוא הבריאה היחידה שלא נחתמה כ"טובה" מאליה, משום שטובו - איזונו אינו נתון לו מראש.

בעוד שאר בעלי החיים פועלים בתוך הרמוניה מתוכנתת אינסטינקטיבית ומאוזנת של דחפיהם ויצריהם, האדם שמצויד בנוסף ליצר גם ברציה וביצירה, נותר "פתוח" - בלי גבולות קבועים. ללא ויסות חיצוני, החופש שלו הופך לכוח הרסני, לעריצות ולרוע מתוכנן, אלא אם האדם יוצא לחרות: היכולת לאזן עצמו אוטונומית מבחירה לאור ערכים נתונים. המוסר מספק לאדם מערכת ערכים המאפשרת איזון אוטונומי בין כוח לריסון, בין חמלה לצדק. אדם מאוזן הוא אדם טוב; מדינה מוסרית היא מדינה היודעת להפעיל כוח מבלי להשתעבד לו, ולרסן עצמה מבלי להתאבד.

עזה: לא נקמה, אלא הסרת רוע — והכרעה בין חיי מי לחיי מי

הטענה שישראל “שיטחה את עזה כנקמה” היא עיוות מוסרי. ההרס נבע מן הצורך לחשוף תשתית תת־קרקעית שנבנתה בכוונה תחילה מתחת לבתי אזרחים. האלטרנטיבה להרס המאסיבי לא הייתה “לחימה נקייה”, אלא שליחת לוחמי צה״ל ללחימה צפופה מעל הקרקע ומתחתיה — במרחב שהוכן עבורם במשך שנים כמלכודת מוות. הדבקות בערך המכונן קדושת החיים חייבה דווקא את הסרת התשתית הבנויה העלית והתחתית - ככל האפשר בירי מנגד - כדי לצמצם את הסיכון לחיי הלוחמים.

המחיר הכבד שולם בידי אזרחים שהופעלו כמגינים אנושיים לחמאס, ורבים מהם בחרו להישאר במקום חרף קריאות מוקדמות, מפורשות ומתועדות של צה״ל להתפנות. במבחן המוסרי האמיתי — חיי מי קודמים: חיי לוחמי צה״ל או חיי אזרחים שבחרו להישאר באזור לחימה פעיל ולא הורשו ע"י חמאס להיכנס למנהרותיו — התשובה איננה חדשה. היא ניתנה כבר לפני כאלפיים שנה: “חייך וחיי חברך — חייך קודמים”. הצו הוא “ואהבת לרעך כמוך” — כמוך, לא יותר ממך ולא קודם לך.

בשפת המציאות המודרנית, ניתן לתרגם זאת לנוסחה לוגית פשוטה אך חותכת: חיי "האחר של האחר" (שהוא אני) – קודמים לחיי "האחר של אני" (שהוא האויב).

כאשר צה"ל קורא לאוכלוסייה להתפנות באופן מפורש ומתועד, הוא מקיים את חובתו המוסרית להבחנה. אך כאשר חמאס נועל את דלתות מנהרותיו בפני אזרחיו ושולח אותם לעמוד בחזית, האחריות המוסרית עוברת למחולל הפשע. במבחן המוסרי האמיתי, מדינה שאינה מקדימה את חיי לוחמיה ואזרחיה על פני אלו של הצד התוקף, חוטאת למוסר הבסיסי ביותר של "חייך קודמים".

אנחנו לא בוחרים במוות של האחר, אנחנו בוחרים בחיים שלנו. וזוהי הבחירה המוסרית היחידה האפשרית.

הכשל לא היה טכני — אלא מוסרי

החלופה המוסרית הייתה קיימת, אפשרית ובהישג יד. מצרים, המקבלת מארצות הברית מעל מיליארד דולר סיוע צבאי מדי שנה מאז הסכמי קמפ־דייוויד, נתונה למינוף אמריקאי ברור. לחץ רציני מצד ארה״ב והקהילה הבינלאומית להקמת מקלטים הומניטריים זמניים בצד המערבי של רפיח — גם אם היה נכשל — היה לפחות מעיד על מחויבות אמיתית למזעור נזק אזרחי.

לחץ כזה לא הופעל. העולם סירב לשאת בעומס לוגיסטי ובסיכון פוליטי, ובו בזמן דרש מישראל להשיג תרחיש “win-win” בלתי אפשרי: לחסל ארגון טרור המוטמע בכוונה תחילה באוכלוסייה אזרחית כדי שתספק לו הגנה מירי ישראלי וכדי להשתמש בסיוע ההומניטרי שלה כבצינור הזנה לוגיסטי שלו — מבלי לפגוע בה. כאשר המבקרים על חוסר מידתיות מצד ישראל אך לא מוכנים להציע חלופה שבאחריותם, המוסר חדל להיות מצפן והופך לנשק רטורי ופוליטי.

המשבר העמוק יותר: מוסר בלי מקור

כאן מתגלה שורש המשבר. כפי שניסחה זאת הפילוסופית ענת מטר, המוסר המודרני איננו נגזר עוד מסמכות חיצונית לאדם — טבעית, אלוהית או מטאפיזית — אלא מן השיפוט האנושי עצמו, מתוך רגישות לסבל, הקשר ויחסי כוח. זהו לב מהפכת הנאורות המודרנית. במדע — האדם מכפיף עצמו לחוקי הטבע, ולכן גשרים ככלל אינם קורסים, מטוסים ממריאים ונוחתים וחולים מחלימים. בהומניזם — האדם כופר בקיומה של סמכות מעליו, ולכן המוסר הופך יחסי, תלוי הקשר, ומנוהל באמצעות מידתיות מספרית.

כאשר מוסר מאבד את מקורו, נותר רק משפט פוזיטיבי: חישובים טכניים חסרי יכולת להכריע בשאלות של טוב ורע. וכך, דווקא המערב איבד את היכולת לדבר על רוע — משום שרוע מחייב מסגרת מוסרית מוחלטת, לא רק הפרת אמנות שהוכנו ללא מוסר מכוון.

הכאה על חטא: הכשל המוסרי של ישראל

ולצד כל האמור, ראוי גם להכות על חטא. אם קיים כשל מוסרי בהתנהלותה של ישראל, אין הוא בהפעלת הכוח לאחר 7 באוקטובר — אלא בכך שישראל לא הסירה מבעוד מועד את האיומים ברצועת עזה ובלבנון בעודם באיבם, מחוץ לגדר, במסגרת מלחמת מנע יזומה ולאחר מיצוי התהליכים המדיניים. בכך אפשרה לאיומים להתפתח לממדים מפלצתיים, שבשלב מסוים כבר לא ניתן היה להסירם אלא במחיר כבד.

בכך פעלה ישראל בניגוד לצו המוסרי העתיק: “הקם להורגך — השכם להורגו”. לא כהיתר לאלימות, אלא כחובה מוסרית למנוע הרג צפוי. מי שנמנע מהסרת איום קטלני בעודו בר־מניעה נעשה בפועל שותף להרג העתידי שלו. כשם שהרוצח מפר את ערך קדושת החיים, כך גם מי שמפקיר את חייו שלו ושל בני עמו בשם הימנעות מוסרית מדומה, עובר על אותה תשתית מוסרית עצמה — זו העומדת ביסוד האיסור “לא תרצח”, ובכללו גם האיסור על התאבדות. תיקון מוסרי אמיתי איננו בהתכחשות לכוח, אלא בהפעלתו בזמן הנכון, במקום הנכון, ולאור מדיניות ההגנה הלאומית המקורית: הסרת איומים מחוץ לגדר במועד, ביוזמה ובאחריות.

סיום: מווייטנאם לעזה — מבחן לתיאוריה

אסון 7 באוקטובר איננו עוד פרק טראגי ברצף האירועים של הסכסוך הישראלי־פלסטיני; הוא אירוע מכונן המשנה את הפרדיגמה המוסרית, כפי שהיו מלחמת העולם השנייה ווייטנאם בשעתן. כשם שווייטנאם אילצה את המערב לבחון מחדש את גבולות הכוח של המעצמה, כך עזה מחייבת אותנו לבחון את מגבלותיה של תורה שנועדה לרסן צבאות סדירים, אך עומדת חסרת אונים מול רוע מתוכנן המשתמש במוסר המערבי כנשק נגדו. דווקא מתוך הערכה עמוקה למפעלו האינטלקטואלי של מייקל וולצר, מצופה ממנו כעת להכיר בכך שהכלים שפיתח אינם מצליחים להקיף את המציאות החדשה.

עם זאת, דווקא בשעה זו יש מקום לדיאלוג ולא להפרדה. ראוי שממשלת ישראל תיענה לקריאתו של וולצר ותפתח עמו בשיח כן על גבולותיה ותכליתה של המלחמה הצודקת בעידן הטרור. מפגש כזה, שנובע מהכרה הדדית באחריות — אחריות המדינה על מעשיה ואחריותו של ההוגה ומורה דגול - לעדכן את תורתו — עשוי להיות צעד ראשון בתיקון מוסרי עמוק, לא רק לנו אלא למערב כולו.

אם נשכיל להפיק מתוך אימת עזה מחשבה מוסרית בוגרת ואמיצה יותר – כזו שאינה מסתפקת בחישובי מידתיות טכניים, אלא מחזירה את המוסר למקומו כמצפן להכרעת הרוע ולקידום הטוב – נוכל אולי לומר כי 'מעז יצא מתוק'. בכינון צדק מעשה ידי אדם, המשלים את החסר במעשה הבריאה, יוליד שברון הלב צדק חדש וצלול לעולם שאיבד את דרכו.