שכול, כישלון כפול ואסון אחד
תקציר
מאז האסון התרגלנו לשאול "מי אשם ב-7 באוקטובר?" – הדרג המדיני, הצבאי, או שניהם – אלא שהשאלה הזו מחטיאה את שורש הבעיה. ההיסטוריה מלמדת כי פוליטיקאים כמעט תמיד טועים בזיהוי פריצתן של מלחמות, אלא אם יזמו אותן בעצמם; זהו, ככל הנראה, טבעה של המדינאות. השאלה הגורלית אינה האם הדרג המדיני כשל, אלא מדוע ברגע הכישלון נעלמה "רשת הביטחון" שהצבא אמור לספק למדינה.
מאמר זה מבקש לחשוף כיצד המהפכה השקטה בצה"ל היא שהפכה כישלון מדיני ידוע מראש לאסון לאומי חסר תקדים. מדובר במעבר מחשיבה צבאית קלאסית של הכרעה וניצחון לחשיבה של "ניהול תודעה", ובתמורה שהפכה את צה"ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה. בהתאמה לכך, הוחלפה תורת המערכה המסורתית – שלאורה עוצבו במאה הקודמת מערכות אופרטיביות מבריקות – ב"תורה" חדשה ומעורפלת.
תורה זו, שכשלה באופן מהדהד כבר במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "צוק איתן", הושארה בעינה למרות הנחיות ועדות החקירה כבר מ-2007 - בעיקר ועדת התחקיר של רא"ל דן שומרון - לגנוז אותה ולחזור ליסודות. יתרה מכך, היא אף הוטמעה בקרב הפיקוד הבכיר בקורס מיוחד שהתקיים שנים רבות עד ערב האסון. כך, ביום פקודה, נותר צה"ל ללא המענה המקצועי הנדרש מול איום קיומי, כשהוא שבוי בקונספציות תיאורטיות במקום בדוקטרינת לחימה סדורה.
מבוא
הדיון הציבורי באירועי 7 באוקטובר מתנהל ברובו סביב שאלה אחת: מי אשם. אלא שדיון כזה, שבמרכזו דמויות צבאיות ופוליטיות ופקידים, מחמיץ הבחנה יסודית שבלעדיה לא ניתן להפיק לקח אמיתי: ההבחנה בין פרט לבין מערכת־מוסד, בין כישלון לבין אסון, ובין אחריות קברניטית־מדינית לבין אחריות מצביאית־צבאית.
המאמר הזה מבקש לטעון טענה חדה ולא סימטרית: גם הדרג המדיני וגם הדרג הצבאי כשלו — אך הכישלונות אינם שקולים. כישלון מדיני הוא לעיתים מובנה, נסבל ואם כל הצער והכאב אף מתקבל על הדעת; כישלון צבאי מן הסוג שהתרחש ערב 7 באוקטובר הוא בלתי־קביל, משום שהוא שולל מן המדינה את רשת הביטחון המקצועית שנועדה להגן עליה מפני כשליה האפשריים — ובראייה היסטורית, במידה רבה אף הבלתי־נמנעים — של המדיניות.
בלי הבחנה זו, השכול הופך למסך ערפל רגשי. עם הבחנה זו, הוא הופך לדרישה מוסרית לבירור.
ברנר: שכול שאינו מלווה בבירור הוא כשל מוסרי
כבר בראשית המפעל הציוני התעקש יוסף חיים ברנר על אמת קשה ולא מתפשרת: אין נחמה בכאב אם אין עמה חשבון נפש.
בעיקרי הגותו הציבורית והמסאית שלל ברנר שלוש בריחות אופייניות של חברה פצועה: הפיכת הקורבן לסיפור מנחם; ייחוס אסון ל“גורל”, ל“נסיבות” או ל“הכרח היסטורי”; וטשטוש אחריות בשם לכידות, אחדות או מוסר מדומה.
בעולמו של ברנר, שכול שאינו מלווה בבירור כישלון אינו מעניק משמעות לנפילה — אלא מוסיף עליה כשל מוסרי נוסף. חברה שאינה מוכנה לומר את האמת על הסיבות לאסונה, מועדת לחזור עליו. מתוך נקודת מוצא זו יש לבחון את 7 באוקטובר.
הדיאלקטיקה הקברניטית–מצביאית: רשת הביטחון של המדינה
בליבת המדינה המודרנית מתקיים מתח מובנה עליו כבר עמד קלאוזביץ בין שני אופני חשיבה שונים בתכלית.
המדינאות פועלת בעולם של עובדות סובייקטיביות: הערכת אינטרסים, חוזקן של הבטחות, עמידה בהסכמים, לחצים בינלאומיים, תמריצים ועלויות מדיניות. זהו עולם תנודתי, משתנה ולעיתים אשלייתי — ואין בכך פסול. זהו טבעה של מדינאות.
המצביאות, לעומתה, מחויבת לחשיבה אחרת לגמרי: הערכת גורמים אובייקטיביים — יחסי כוחות, קרקע, זמן, מרחב, יכולות מוכחות, ועקרונות וכללי מלחמה אוניברסאליים שתקפותם מבוססת לא רק על חוקי טבע מהם הם נגזרו אלא גם על ניסיון מצטבר של אלפי קרבות ומלחמות. אלה אינם תלויים בכוונות האויב, בהצהרותיו או במצבו התודעתי.
דווקא משום כך, האסטרטגיה הצבאית המבוססת על אמת אובייקטיבית נועדה לשמש רשת ביטחון למדינאות, שיסודותיה הם בהגדרה פריכים. היא מאפשרת למדינאי לנסות מהלכים, לדחות עימותים ואף להמר — בידיעה שקיים גיבוי מקצועי קשיח אם ההנחות הסובייקטיביות יתבררו כשגויות.
כאשר המתח הזה מתקיים — גם כישלון מדיני אינו אמור להסתיים באסון.
ניהול סכסוך: הבהרה הכרחית
אין ספק כי מדיניות ניהול הסכסוך כפי שיושמה במאה ה־21 הייתה שונה מהותית ממדיניות ההגנה הלאומית ההיסטורית של ישראל, שעיקרה הסרת איומים בעודם באיבם, מחוץ לגדר. עם זאת, חשוב להבהיר: ניהול סכסוך אינו המצאה של העשורים האחרונים. הוא היה מרכיב קבוע במדיניות ההגנה הלאומית הרשמית של ישראל גם בתקופות שבהן התפיסה הבסיסית של הסרת איומים יושמה באינטנסיביות גבוהה, ולעיתים אף במקביל לה.
ניהול סכסוך: תופעה מוכרת, לא שורש הכשל
המאבק בפדאיון לפני מבצע קדש, המלחמה על המים לפני 1967, פעולות התגמול בלבנון בשנות ה־70 וה־80 לפני של"ג — בכל המקרים הללו התקיימה תקופה של ניהול סכסוך.
ההבדל המהותי היה זה: אז ניהול הסכסוך היה המתנה מתוכננת, לא תחליף להסרה. הצבא היה דרוך, לוחץ, מכין תוכניות ודוחף לפעולה ברגע שנוצרה הזדממנות מדינית או צבאית. התרבות הצבאית הייתה ברורה: “אנחנו מנהלים — עד שנוכל להסיר".
הדיאלקטיקה הקברניטית–מצביאית לא הייתה תקלה — אלא תנאי יסוד למדיניות אחראית.
כישלון מדיני: כישלון צפוי במערכת דמוקרטית — ולעיתים בלתי נמנע
הכישלון של 7 באוקטובר הוא בראש ובראשונה כישלון מדיניות. הדרג המדיני בחר לאורך שנים במדיניות שנועדה לקדם יעד מדיני־אסטרטגי מובהק: הסדר אזורי ובראשו השלום עם סעודיה. זהו יעד חשוב ואף ראוי. אולם הדרך שנבחרה למימושו הייתה שגויה מיסודה: הכלת חמאס, טיפוחו כגורם “מרוסן”, והנחה שניתן לנהל ארגון ג’יהאדיסטי רצחני באמצעות תמריצים כלכליים והרתעה.
זו אינה טעות טקטית אלא כישלון תפיסתי: כישלון בהבנת טבע האויב; כישלון בהערכת סיכון ארוך טווח; והעדפת יעד מדיני על עקרון יסוד של ביטחון לאומי — הסרת איומים.
כישלונות מדיניים מן הסוג הזה אינם חריגים.
בזירה המקומית: הסכם אוסלו; וכן מדיניות “ג'ומייל” בלבנון, שנועדה לייצב את הזירה באמצעות שיתוף פעולה עם המנהיג הנוצרי בשיר ג׳ומאייל, וקרסה באחת עם הירצחו.
בזירה האזורית והבינלאומית: ההסתמכות האסטרטגית על איראן של השאה כעוגן אזורי; רשת קשרי הביטחון והמודיעין הענפה עם תורכיה; מדיניות התמיכה של ישראל באוגנדה, שקרסה כאשר אידי אמין הפך בן־לילה מבעל ברית לאויב ותמך במחבלים שחטפו מטוס ישראלי; וכן קריסת הברית עם צרפת במלחמת ששת הימים.
בכל המקרים הללו ואחרים נוספים המדיניות כשלה — אך לא נולד אסון לאומי, משום שהמערכת הצבאית נותרה נאמנה לבסיסה האובייקטיבי ושימשה רשת ביטחון לכישלון המדיני.
הכישלון הבלתי־קביל: נטישת המצביאות
כאן מצויה ליבת הטיעון: האסון לא נולד מהכישלון המדיני לבדו, אלא מכך שהדרג הצבאי שלל מהמדינה את רשת הביטחון שלה.
הסבתו של צה״ל מצבא מכריע קלאסי (קלאוזביצי-מולטקאי) – התקפי, יוזם ומוכוון השמדת כוח האויב בשטחו – לצבא 'מרתיע' המבוסס על ירי-מנגד ומועצב לאור הגות פוסט-מודרנית, לא הייתה רק שינוי דוקטרינרי; היא הייתה תמורה תודעתית עמוקה. צה"ל נטש חשיבה צבאית ריאלית, המבוססת על ניתוח גורמים אובייקטיביים (כיחסי כוחות, זמן ומרחב) ולאור עקרונות מלחמה אוביקטיביים אוניברסליים, לטובת ניתוח גורמים סובייקטיביים (כמו "תודעת האויב") הנשענים על תיאוריות כדוגמת ה'סימולקרה'. במציאות זו, הדימוי וההשתקפות קיבלו תוקף של מציאות, והבחנה בין עובדה לאשליה היטשטשה בשם "יצירת המציאות".
למעבר זה נלוותה נטישה של החשיבה המערכתית הסטרוקטורלית לטובת תפיסה פוסט-סטרוקטורליסטית, המפרקת את מושגי הניצחון וההכרעה. "העץ" הקלאוזביצי הוחלף ב"עשב-הריזום" (Rhizome) של דלז וגואטרי – רשת חסרת מרכז וכיוון. עדות מובהקת למהפכה זו הייתה תוכנית המערכה למתקפת הנגד ברצועה: עד לתוכנית 'מרכבות גדעון', המענה הצבאי נראה כ"ריזום" המתנדנד ברוח – אוסף אקראי של פשיטות סיזיפיות ללא רעיון מבצעי תחבולני אופרטיבי שנועד למוטט במהירות את המערכת האופרטיבית של חמאס. זוהי המערכת שחמאס הקים דווקא לאור חשיבה סטרקטורלית "ישנה" – אותה חשיבה בדיוק שלאורה ניצחה ישראל בכל מלחמותיה במאה הקודמת.
חמור מכך: ערב המלחמה הדרג הצבאי לא הבין — למרות אזהרותיהן המפורשות של ועדות החקירה שהוקמו לאחר מלחמת לבנון השנייה - בעיקר אזהרתו של רא"ל דן שומרון — כי מדובר בכשל מקצועי יסודי, הלכה למעשה נטישת מקצוע המצביאות ופעולה בניגוד להוראות הפיקוד העליון שדינן כדין מדינה. משאיבד את הכלים שעליהם נשען מקצוע זה, הוא לא זיהה כי החלפת החשיבה האובייקטיבית בחשיבה סובייקטיבית ואת החשיבה המערכתית הבונה בחשיבה פוסט מערכתית מפרקת אינה רק מסוכנת, אלא שוללת ממנו את תפקידו במערכת המדינתית הכוללת כגורם מאזן ומגן על המדינה מפני שגיאותיה שלה.
מי יכול היה לדעת — ומי לא
עולה, אפוא, שאלה מתבקשת: האם הדרג המדיני היה צריך — או יכול — לדעת כי הדיאלקטיקה הקברניטית–מצביאית הקלאוזביצית השתנתה מן היסוד.
התשובה המקצועית לכך היא ככלל שלילית. מדינאי אינו אמור לזהות נטישה של מקצוע המצביאות, כאשר זו מוצגת לו (אולי) כהתאמה דוקטרינרית לגיטימית. האחריות להתריע על שחיקה ביסודות האובייקטיביים של החשיבה הצבאית מוטלת על הדרג הצבאי עצמו. משלא עשה כן, נשללה מן המדינאות לא רק רשת הביטחון — אלא גם עצם היכולת לדעת שהיא חדלה להתקיים.
יתרה מזו: שרי הביטחון בעשורים האחרונים, וכן אישים פוליטיים נוספים בכנסת על שני אגפיה, באו בעצמם מן הדרג הצבאי הבכיר. אם גם הם — כבוגרי המערכת, שותפיה ומוביליה — נשבו בקונספציה ולא זיהו בזמן אמת כי חלה מהפכה שקטה בדיאלקטיקה הקברניטית–מצביאית, יש בכך חיזוק מכריע למסקנה העקרונית על כשל עומק-מוסדי ולא רק אישי: כאשר המצביאות עצמה אינה מכירה בכך שנטשה את יסודות מקצועה, אין כל בסיס לצפות מן הדרג המדיני — שאינו מחזיק בכלים המקצועיים לכך — לזהות את הכשל בעצמו.
הכשל, אפוא, איננו, כפי שנראה כרגע ממידע גלוי, בכשל הבקרה המדינית על הצבא, אלא לכאורה בוויתורו המוסדי של הצבא על תפקידו כגורם מקצועי עצמאי, מאזן ומתריע.
האסון: קריסת רשת הביטחון
בנקודה זו קרסה הדיאלקטיקה הקברניטית–מצביאית מן היסוד: לא הייתה עוד רשת ביטחון צבאית אמינה שתוכל לבלום נפילה מדינית אפשרית ולמנוע את הפיכתה לאסון. לא משום שהמדינאות חדלה לטעות — אלא משום שהמצביאות ויתרה על תפקידה הקלאוזביצי כבלם הלאומי. זהו ההבדל בין הכישלון המדיני לכישלון הצבאי, והוא המפתח להבנת השאלה איזה מהם גרם באופן הישיר והבלתי־אמצעי לאסון הלאומי.
התוצאה הייתה אובדן כפול: אובדן היכולת הצבאית להסיר איום במלחמת מנע או במתקפת־נגד; ואובדן היכולת לבלום מתקפת פתע רחבת־היקף על קווי המגע, כדי לייצר זמן ומרחב נחוצים לפינוי מהיר של האזרחים לאור תוכניות מגרה, כמו התוכניות המוקדמות שהיו לפינוי ישובים ברמה"ג ב-73.
ועדת שומרון: התרעה מתועדת שהתעלמו ממנה
כמצוין לעיל, באוקטובר 2006 הקים הרמטכ"ל דן חלוץ ועדת תחקיר בראשות הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון לבחינת התנהלות המטה הכללי במלחמת לבנון השנייה. ממצאי הוועדה, שפורסמו כמעט במלואם בידיעות אחרונות ב-26 בינואר 2007, זיהו כשלים מקצועיים יסודיים בתורת המערכה הצבאית. הוועדה קבעה כי המלחמה נוהלה ללא מטרה צבאית ברורה, וכי הצבא לא תרגם את ההנחיות המדיניות לפעולה מבצעית מוגדרת. הוועדה המליצה על שינוי יסודי בגישה הדוקטרינרית וחזרה לעקרונות תורת המערכה הקלאסית. אולם, המלצות אלו שהיו למעשה הנחיות לפעולה, לא יושמו; יתרה מכך, התפיסה הדוקטרינרית שהוועדה זיהתה כבעייתית המשיכה כנראה להיות מוטמעת בקרב הפיקוד הבכיר בקורסים מיוחדים עד ערב 7 באוקטובר 2023. כך, החיבור בין ממצאי ועדת שומרון מ-2007 לאסון של 2023 מעיד על המשכיות מוסדית של כשל שזוהה ותועד, אך לא תוקן.
ועדת שומרון: התרעה מתועדת שהתעלמו ממנה
כמצוין לעיל, באוקטובר 2006 הקים הרמטכ"ל דן חלוץ ועדת תחקיר בראשות הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון לבחינת התנהלות המטה הכללי במלחמת לבנון השנייה. ממצאי הוועדה, שפורסמו כמעט במלואם בידיעות אחרונות ב-26 בינואר 2007, זיהו כשלים מקצועיים יסודיים בתורת המערכה הצבאית. הוועדה קבעה כי המלחמה נוהלה ללא מטרה צבאית ברורה, וכי הצבא לא תרגם את ההנחיות המדיניות לפעולה מבצעית מוגדרת. הוועדה המליצה על שינוי יסודי בגישה הדוקטרינרית וחזרה לעקרונות תורת המערכה הקלאסית. אולם, המלצות אלו שהיו למעשה הנחיות לפעולה, לא יושמו; יתרה מכך, התפיסה הדוקטרינרית שהוועדה זיהתה כבעייתית המשיכה כנראה להיות מוטמעת בקרב הפיקוד הבכיר בקורסים מיוחדים עד ערב 7 באוקטובר 2023. כך, החיבור בין ממצאי ועדת שומרון מ-2007 לאסון של 2023 מעיד על המשכיות מוסדית של כשל שזוהה ותועד, אך לא תוקן.
תגובות
הוסף רשומת תגובה