שַׁי חוֹשֵׁב שֶׁ...

  המלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים, וייעודה להשגת מטרות מדיניות שלא ניתנות להשגה בדרכי דיפלומטיה. כתוצאה מכך, מטרתה הצבאית פשוטה וישירה: להכריע את האויב — ולהכניעו עד למידה שבה יעדים מדיניים, אשר נדחו בדרך הדיפלומטית, יושגו כתוצאה מכניעתו . יעדיה המדיניים של המערכה ברצועת עזה היו ברורים: הסרת האיום, השבת החטופים ומניעת חזרתו של האיום. לאור זאת, המשימה הצבאית לא הייתה פעולת תגמול ונקם, כפי שטענו גורמים בעולם ובקרב ישראלים רבים, אלא אמצעי להשגת תכלית מדינית מוגדרת ומוכוונת . במישור המעשי התגלו כשלים מקצועיים ניכרים בביצוע המטרה: הסבתו של צה״ל מצבא הכרעה לצבא הרתעה פגעה בידע וביכולת לתכנן ולבצע מבצע אופרטיבי מכריע. פשיטות ופעולות רבות שכוונו להכות מכות קשות וכואבות בחמאס, נועדו להרתיעו וללא כוונה אמיתית להכריעו ולהכניעו . המפנה נולד בתוכנית "מרכבות גדעון" — מהלך אופרטיבי שנועד להכריע את חמאס באמצעות כיתורו והרעבתו, לאחר העברת האוכלוסייה האזרחית למרחבים הומניטריים מבוקרים. טקטיקה זו נועדה לנתק את הארגון מאזרחיו — מגיניו האנושיים, המשמשים נכס חיוני להגנתו ולהזנתו ה...

ההיסטוריה הציונית נועדה להציל את העם היהודי מהחולשה הערכית של אירופה, לא להכניעו בפני הליברליזם שלה. במאמרו האחרון (הארץ, 26 ספטמבר 25) מצייר דוד אוחנה את ממשלת נתניהו–סמוטריץ'–בן גביר כמי שמחסלת את הישגי מהפכת הציונות. מאמר זה הוא תגובה לטענות אלה ומציג תמונה שונה: הציונות לא נועדה להיות שלוחה של הנאורות האירופית, אלא תגובה לסכנותיה המוסריות וחולשתה. ההיסטוריה הציונית נועדה להציל את העם היהודי מהחולשה הערכית של אירופה, לא להכניעו בפני הליברליזם שלה . הציונות ביקשה להציל את היהודים לא רק מהרדיפות, אלא גם מהתפוררות המוסר באירופה – זו שהחליפה את הנצרות בריבוי אמיתות סובייקטיביות ללא עוגן מחייב. מהחלל הערכי שהותירה התמוטטות זו צמחו במאה ה־20 הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם, שסיכנו את התרבות והעם היהודי. האבות המייסדים הבינו: בלי מוקד עצמאי של מוסר יהודי־נבואי, לא ישרוד העם היהודי . הליברליזם הקלאסי, שחרט על דגלו זכויות אדם וחירות מצפון, תרם ערכים חשובים לעולם, אך בישראל הוא נבלע בגל רב־תרבותי פוסט־מודרני שפעולתו מחלישה את זהות החברה הישראלית ומרוקנת מתוכן את המוסר הנבואי שהיה למרכז ה...

נאומו של דונלד טראמפ בעצרת האו״ם (22 בספטמבר 2025) לא היה עוד התנגחות רטורית. הוא היה מתקפה חזיתית על שתי התמות המרכזיות של הליברליזם הפוסט־קומוניסטי: הרב־תרבותיות – שביקשה לשטח את העולם, טשטשה זהויות לאומיות והולידה הגירות ונדידות עמים המטלטלות גם דמוקרטיות יציבות. האנרגיה הירוקה – שהפכה מתשתית להפקת ערך ומשאבים, למנגנון לשאיבת כספים, תוך פגיעה בכלכלה הגלובלית. ביקורתו של טראמפ לא כוונה לעצם הבעיות – לא לסבל ההומניטרי ולא לפגיעה באיזון האקלימי – אלא לפתרונות הפיקטיביים שהליברליזם מציע: פתרונות אוטופיים מנותקים מאמת אובייקטיבית, המולידים אסונות חדשים, כפי שעשו פתרונותיו גם במאה הקודמת. הליברליזם כפיקציה הליברליזם המודרני פיקטיבי מיסודו. הוא נשען על ההנחה הרלטיביסטית שאין אמת אובייקטיבית – שכל רעיון הוא "פיקציה", אמת מדומיינת שקבוצת בני אדם בוחרת להאמין בה. כפי שמסביר יובל נוח הררי, עצם קיומה של קהילה המאמינה ברעיון ומאמצת אותו מעניק לו תוקף, גם אם הוא מנותק מהמציאות או מהחוק המוסרי – כחשיבתו הפילוסופית של לודוויג ויטגנשטיין. כאן מצוי ההבדל המכריע בין חשיבה מדעית להומניסטית־...

הכרה במדינה פלשתינאית בעת הזאת נוגדת את האינטרס האמריקני שארה"ב הבהירה אותו לאחרונה פעמים רבות. לפיכך, ההכרה במדינה פלסטינית איננה עוד צעד סמלי ועניין ישראלי. היא מהווה בעיטה בהגמון האמריקני דווקא בעיתוי שבו אירופה שרויה במלחמה מתמשכת מול רוסיה, ונשענת באופן מוחלט על מטריית הביטחון והכלכלה של וושינגטון – המעשה חושף את מערומיה: יבשת חלשה, מונהגת על ידי פוליטיקאים הססנים, הנתונים ללחצי הגירה מוסלמית מבית ולעושר נפט ערבי מבחוץ. מעל לכל, זהו אקט של בגידה אישית בנשיא ארה"ב, שנשא עד כה בעול הברית ההיסטורית . מנהיגים חלשים נכנעים ללחץ מבית מקרון בצרפת וסטארמאר בבריטניה מתמודדים עם שיעורי תמיכה נמוכים ועם קרע חברתי הולך ומתרחב. מצד אחד – אוכלוסיות המהגרים המוסלמים ההולכות וצוברות עוצמה אלקטורלית בפרברים של פריז או בשכונות לונדון המזרחית; מצד אחר – האזרחים המקומיים הנאחזים בזהותם הלאומית הישנה. ההכרה בפלסטין הופכת לפתרון ביניים ציני: מחווה זולה שנועדה לקרוץ למוסלמים ולהשיג שקט זמני ברחוב – גם במחיר של פגיעה ישירה בידידות האישית עם נשיא ארה"ב . סעודיה – השחקנית החצופה ביותר אלמלא ...

הרצח הפוליטי המטלטל של צ’ארלי קירק בלב הדמוקרטיה החזקה בעולם הוא עדות נוספת לכך שהדמוקרטיות ניצבות שוב על סף קריסה, כפי שקרה במאה הקודמת. דווקא לישראל – על אף הטלטלה הפנימית והחיצונית הקשה שהיא חווה – מצוי המפתח שיכול למנוע את התממשות חלום הבלהות הזה תקציר   השורה התחתונה המערב שוב מדרדר לאי־יציבות המזכירה את שנות ה-20–30 של המאה הקודמת — לא בשל חולשה טכנית אלא בשל כשל אינטלקטואלי מבני: הנאורות הייתה חצי מהפכה. המדע נבנה על אמת אובייקטיבית והמריא; ההומניזם נותר סובייקטיבי וחסר עוגן מוסרי סדור ומחייב — ולכן הדמוקרטיות פגיעות ושבריריות. האבחנה המרכזית במדע  — הנאורות חוללה מהפכה מבריקה בזכות דבקות באמת האובייקטיבית המגולמת בחוקי היקום. בהומניזם  — דבקות באמת סובייקטיבית, כפי שהייתה עוד לפני מהפכת הנאורות, הותירה את המהלך כחצי־מהפכה: מצד אחד היא הזניקה את האדם קדימה בזכויות הדמוקרטיות שהיא העניקה לו, אך מצד שני בהעדר מוסר חובות חליפי למוסר הכנסיה שבוטל, היא שבה ומפילה אותו מאז המהפכה הצרפתית, לעיתים בתהליך כשר דמוקרטית, לתהומות טוטליטריות. הכשל ההיסטורי במאה הקודמת לא הופק ה...