הכרה במדינה הפלשתינאית - בעיטה בהגמון האמריקני

הכרה במדינה פלשתינאית בעת הזאת נוגדת את האינטרס האמריקני שארה"ב הבהירה אותו לאחרונה פעמים רבות. לפיכך, ההכרה במדינה פלסטינית איננה עוד צעד סמלי ועניין ישראלי. היא מהווה בעיטה בהגמון האמריקני דווקא בעיתוי שבו אירופה שרויה במלחמה מתמשכת מול רוסיה, ונשענת באופן מוחלט על מטריית הביטחון והכלכלה של וושינגטון – המעשה חושף את מערומיה: יבשת חלשה, מונהגת על ידי פוליטיקאים הססנים, הנתונים ללחצי הגירה מוסלמית מבית ולעושר נפט ערבי מבחוץ. מעל לכל, זהו אקט של בגידה אישית בנשיא ארה"ב, שנשא עד כה בעול הברית ההיסטורית.

מנהיגים חלשים נכנעים ללחץ מבית

מקרון בצרפת וסטארמאר בבריטניה מתמודדים עם שיעורי תמיכה נמוכים ועם קרע חברתי הולך ומתרחב. מצד אחד – אוכלוסיות המהגרים המוסלמים ההולכות וצוברות עוצמה אלקטורלית בפרברים של פריז או בשכונות לונדון המזרחית; מצד אחר – האזרחים המקומיים הנאחזים בזהותם הלאומית הישנה. ההכרה בפלסטין הופכת לפתרון ביניים ציני: מחווה זולה שנועדה לקרוץ למוסלמים ולהשיג שקט זמני ברחוב – גם במחיר של פגיעה ישירה בידידות האישית עם נשיא ארה"ב.

סעודיה – השחקנית החצופה ביותר

אלמלא תמיכת סעודיה, ספק אם המהלך היה יוצא לפועל. ערב הסעודית מתמרנת בחדות: מצד אחד מציגה עצמה כשותפה לארה"ב בהגנה על מפרץ הנפט ופטרונית ראשית להסכמי אברהם; מצד שני מנצלת את השקעות הענק שלה בארה"ב כמגן כדי לדחוף מהלכים אנטי-ישראליים ואנטי־אמריקניים מובהקים. בכך, היא פוגעת לא רק בישראל אלא גם במעמדו של נשיא ארה"ב – ומציבה אותו במצב שבו "ידידה" מרכזית מהתלת בו ומחבלת בהישגי עשרות שנות ברית.

האחים המוסלמים – חיל חלוץ רעיוני

האחים המוסלמים, שלכאורה מנותקים מסעודיה, הם בפועל כוח שטח אידיאולוגי במערב. הם מביאים את המחאה לקמפוסים, לרחובות פריז, לונדון וברלין, ומבססים בתחכום נרטיב חתרני נגד המערב כולו. הם אינם גדודי הפרשים המוסלמים שכבשו חלקים מאירופה במאה ה־8, אלא גדודי תודעה ומחאה פנימיים עטירי ממון – ובהליך כשר דמוקרטית תפקידם לשחוק את אמון הדורות הצעירים לא רק באמריקה אלא גם בנשיאה, המוצג כמי שאיבד שליטה על בני בריתו.

החזון: אירופה מוסלמית

המאבק הזה איננו רק על פלסטין. מדובר בחזון רחב: איסלמיזציה של המערב. לא בכיבוש צבאי ישיר, אלא באמצעות הון, הגירה ושליטה רכה על דעת הקהל. ההכרה בפלסטין מבטאת את הנכונות האירופית לשלם מס שפתיים לאסלאם הפוליטי, בשם יציבות פנימית קצרה; בפועל, היא פותחת תהליך של איבוד זהות תרבותית – ובגידה מנהיגותית בנשיא האמריקני, שהאמין כי ידידיו באירופה ישמרו אמונים לברית.

צעדים נדרשים מהנשיא

מול מהלך כזה, הנשיא האמריקני אינו יכול לנהוג בסלחנות. עליו לנקוט צעדי ענישה מהירים ומוחשיים והאפשרויות לא מעטות:

• סנקציות כלכליות ממוקדות ועצירת פרויקטים משותפים.
• עיכוב בהעברת מודיעין צבאי קריטי לצרפת ובריטניה.
• איתות צבאי בדמות צמצום כוחות בבסיסים אסטרטגיים.
• הגבלת סחר מועדף וסגירת ברז למחקרים משותפים.
• החמרת פיקוח על ההון הסעודי בארה"ב, כדי למנוע שימוש בו כנשק פוליטי.

מסקנת־על – סכנת השפל

השאלה האמיתית איננה טקטית סביב ישראל בלבד, אלא מה יקרה אם הנשיא האמריקני לא יגיב. אם על ה"בעיטה" שהונחתה עליו דווקא מתוך הבית – מידי החברים האירופיים והמזה"תים – יעבור בשתיקה, אזי אמינותו תקרוס הן מול אויבי הפנים, המשחקים בו מבית, והן מול אויבי החוץ – רוסיה, סין ואיראן.

במקרה כזה תידרדר ארצות הברית לשפל שבו לא עמדה מעולם: מעצמת־על שאינה מסוגלת להציב גבול אפילו לבעלות בריתה התלויות בה. זהו רגע של "קשר קשר" – כזעקת עתליה כאשר נבגדה באופן סופי.

אלא שבשונה מעתליה, שנותרה חסרת אונים מול הקשר שנחשף, על נשיא ארה"ב מוטלת החובה להגיב מיד ובכוח. תגובה החלטית היא שתבחין בין קריסת הגמוניה לבין שיקום המנהיגות. אחרת, ייזכר הרגע הזה כנקודת התפרקותה של האמריקניות כמנהיגת העולם – או כנקודת לידתה מחדש, בהובלת נשיא שמוכיח שאינו מהסס להציב גבולות גם לידידיו.

חשובה יותר מתגובת ישראל על בגידתן של ידידותיה בשעתה הקשה, היא לכן תגובת ארה"ב .