האמת שאוחנה מחמיץ

ההיסטוריה הציונית נועדה להציל את העם היהודי מהחולשה הערכית של אירופה, לא להכניעו בפני הליברליזם שלה.

במאמרו האחרון (הארץ, 26 ספטמבר 25) מצייר דוד אוחנה את ממשלת נתניהו–סמוטריץ'–בן גביר כמי שמחסלת את הישגי מהפכת הציונות. מאמר זה הוא תגובה לטענות אלה ומציג תמונה שונה: הציונות לא נועדה להיות שלוחה של הנאורות האירופית, אלא תגובה לסכנותיה המוסריות וחולשתה. ההיסטוריה הציונית נועדה להציל את העם היהודי מהחולשה הערכית של אירופה, לא להכניעו בפני הליברליזם שלה.

הציונות ביקשה להציל את היהודים לא רק מהרדיפות, אלא גם מהתפוררות המוסר באירופה – זו שהחליפה את הנצרות בריבוי אמיתות סובייקטיביות ללא עוגן מחייב. מהחלל הערכי שהותירה התמוטטות זו צמחו במאה ה־20 הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם, שסיכנו את התרבות והעם היהודי. האבות המייסדים הבינו: בלי מוקד עצמאי של מוסר יהודי־נבואי, לא ישרוד העם היהודי.

הליברליזם הקלאסי, שחרט על דגלו זכויות אדם וחירות מצפון, תרם ערכים חשובים לעולם, אך בישראל הוא נבלע בגל רב־תרבותי פוסט־מודרני שפעולתו מחלישה את זהות החברה הישראלית ומרוקנת מתוכן את המוסר הנבואי שהיה למרכז הציונות.

היהודי החדש – זהות כפולה ומאוחדת

הציונות לא ביקשה רק להקים מדינה, אלא גם לעצב דמות חדשה: יהודי חופשי מריטואלים דתיים מכבידים, מחויב למוסר הנביאים ולמורשת ישראל. בארץ היו אמורים להתקיים שני טיפוסים – דתי ותרבותי – שחיבורם התבסס על ערכים משותפים, לא על חיקוי של הליברליזם האירופי. החינוך הממלכתי השקיע שעות רבות בתנ"ך, היסטוריה וספרות כדי לעצב יהודי תרבותי־עברי, המחובר לשורשים בלי להיכנע להם.

מפעל התרבות – מאודסה לירושלים

החזון הזה מומש לראשונה באודסה: אחד העם, ביאליק, רבניצקי, טשרניחובסקי ורבים אחרים הפיקו בתוך שלושים שנה את מיטב מכמני התרבות היהודית האצורים בדת היהודית. לאחר חיסול המפעל במהפכה הרוסית, היצירה הזו המשיכה בארץ ישראל. ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי היה ביטוי מובהק לכך: עיבוד עצום של המסורת הדתית למקור חי ומודרני.

אוחנה – הביוגרפיה מול העמדה

כבן למשפחת עולים מצפון אפריקה, חווה אוחנה מקרוב את מפעל זה. מוריו בקריית גת ביקשו להפשיטו מהדתיות הקהילתית כדי לעצבו ליהודי חדש ברוח ביאליק וברל כצנלסון – אך לא להתירו מיהדותו התרבותית. להפך, הם ביקשו להעמיקה. מתי הפכה היהדות בעיניו לנטל? לא ברור. אך במאמריו האחרונים הציע להמיר את העבריות ב"תרבות ים־תיכונית" בגרסתה הצפון־אפריקנית. בכך סטה מהכוונה המקורית של מחנכיו: להקים יהודי תרבותי חדש, עברי – לא ליברלי־אירופי, או ים תיכוני.

מהשסע לקריסת הביטחון

מאז שנות השמונים חדרו לישראל מהפכת זכויות האדם הליברלית ורעיון הנפל של הרב־תרבותיות, שמרסק כיום גם את הדמוקרטיות היציבות ביותר במערב. רעיונות אלה חלחלו לישראל והכו בלב הזהות המשותפת. רעיונות אלה לא נשארו רק במישור התרבותי - הם עברו למישור הביטחוני, שבו הכל אמור להיות מבוסס על הבנת המציאות האובייקטיבית והתמודדות איתה. הכנסת הסובייקטיביות לחשיבה הצבאית הייתה אסון. צבא ההכרעה, שנועד לחסל את יכולות האויב, הוסב לצבא הרתעה שנועד לשנות את רצונו להילחם. מתוך הנחה סובייקטיבית שהאויב "מורתע", לא נערך הצבא למנוע כיבוש יישובים בשטח ישראל – וכך התרחש אסון 7 באוקטובר. באותה גישה צה"ל גם לא נערך למתקפת נגד שתסיר את האיום, ולכן המלחמה בעזה נמשכת כבר שנתיים, ללא הכרעה ותוך קריסת מעמדה הבינלאומי של ישראל.

ממשלות ישראל, לדורותיהן – דתיות, חילוניות וגם הנוכחית – טרם ביססו חלופה תרבותית־ערכית איתנה לזו שעוצבה בעשורים הראשונים להקמת המדינה: שילוב חינוך תנ"כי, יצירה יהודית־עברית והכרעה צבאית מהירה וזולה ככל האפשר. כל אלה נדרשים היום יותר מתמיד. מי שמוותר על מוסר יהודי־נבואי לטובת ליברליזם ריק יוצר ריק שהקיצוניות ממלאת, והפירוק החברתי מתרחב.

המנדרינים על ההר – ומה נותר מהם

אירוניה היא שאוחנה עצמו, באחד מספריו האחרונים, מבכה את היעלמותם של המנדרינים מהר הצופים – אנשי הרוח שהיו מורי דרך ליהודי החדש ולישראל מוסרית ברוח הנביאים. אך כפי שהעיר לאחרונה ליבס, מקומם נתפס בידי מבקרי ישראל ומוציאי דיבתה, על שאיננה מדינה ליברלית אירופית. אוחנה מתעלם מהסיבה: הריק נוצר משום שהוא וחבריו ויתרו במודע על התרבות היהודית־נבואית לטובת ליברליזם ריק. אם הקיצוניות המתנחלית מילאה את החלל הזה, אין לו אלא להלין על עצמו.

סיכום

אוחנה מציב דיכוטומיה פשטנית בין "ציונות חילונית־נאורה" לבין "משיחיות מתנחלית". האמת עמוקה בהרבה: הציונות ביקשה להקים יהודי חדש – עברי, תרבותי או דתי – המחויב למוסר הנביאים ולמורשתו ההיסטורית של העם היהודי. הציונות לא נועדה להיות שלוחה של הנאורות האירופית שבניגוד למדע, בהומניזם, כופרת בקיומה של אמת אובייקטיבית ורואה בלאומיות אבן נגף חברתית. ההפך, היא נועדה לחזק את הלאומיות כדי להציל את היהודים מתורפותיה של הנאורות האירופית בהן מהאחרונה הרב תרבותיות שהרסה את המרקם החברתי במערב כולו. מי שמתעלם מכך, ובתוכם אוחנה, מחמיץ את לב־ליבה של הציונות כתרבות הומניסטית ייחודית מאוזנת ("הפרגמטיזם" של תנועת העבודה), מחזק שוליים קיצוניים ותורם לפירוק החברה הישראלית ולהאצת תהליכי הקריסה שלה.