השליטה בשטח ומתחתיו חשובה לא פחות מהשליטה באוויר שמעליו

                            נכתב בעקבות נפילתם של חמשת לוחמי נצח ישראל בצפון הרצועה

מאז תחילת שנות ה־2000 הלכה והשתרשה במערכות הביטחוניות של ישראל תפיסה חדשה ומסוכנת: שכביכול, בעידן המודרני, השליטה בשטח איננה עוד הכרח אסטרטגי. לפי גישה זו, שהפכה לדומיננטית במיוחד לאחר נסיגות חד־צדדיות מדרום לבנון ומעזה, מלחמות מוכרעות לא על הקרקע – אלא מרחוק, באמצעים טכנולוגיים, סייבר, מודיעין מדויק ותקיפות מהאוויר.

ברצועה מתברר מדי יום, מה שהיה ברור תמיד: שליטה בשטח היא תנאי בסיסי לביטחון.

שליטה פיזית: הביטוי הברור ביותר לניצחון

ביטחון איננו תחושה. הוא איננו עניין של "תודעה". הוא תוצאה פיזית. בשדה הקרב, שליטה בשטח היא הוכחה חותכת לניצחון. מי ששולט בקרקע – שולט בגבולות, באוכלוסייה, במשאבים ובחופש התנועה של האויב. מי ששולט רק באוויר – עלול למצוא עצמו תוקף שוב ושוב אויב שצומח מחדש מבטן האדמה.

בניגוד לדוקטרינות הסובייקטיביות של "הרתעה" ו"ניהול סיכונים", תפיסת הביטחון המקורית של ישראל – זו שהביאה לה הישגים מכריעים – התבססה על הסרת איום בשטחו של האויב, בעודו באיבו, ובתנאים שנוחים לנו: לא המתנה שהאיום יתפוצץ בתוך גבולותינו, אלא חדירה לשטחיו לשלילת יכולתו לממש את כוונותיו.

אלא שהשקפת העולם החדשה ניתקה את ישראל מהשטח. היא הביאה לניוון כוחות היבשה והתמרון, ולוויתור מעשי על מרכיב ההכרעה. כך הפכה ישראל ממדינה שמונעת מלחמה בשטחיה, כנגזר ממדיניות ההגנה הלאומית, באמצעות חדירה מהירה לשטח האויב – למי שמופתעת שוב ושוב, ואז נגררת ללחימה קשה בתנאים שנכפו עליה.

מה שלא נכבש – נהיה בסיס אויב

שטחים שישראל נסוגה מהם או בחרה שלא להחזיק בהם – לא הפכו ל"ריקים". הם אוישו מחדש על־ידי אויבים חמושים, מתוחכמים ומחופרים. כך ברצועת עזה, כך בדרום לבנון, וכיום – בתהליך מואץ – גם ביהודה ושומרון.

וכאילו לא די בכך, ישראל כשלה בזיהוי המהפכה הצבאית השקטה שביצעו אויביה – שימוש שיטתי ויצירתי בשטח התת־קרקעי לא רק כמחסה, אלא כמרחב אסטרטגי בפני עצמו.

מתחת לאדמה – זירה אסטרטגית חדשה

השטח שמתחת לקרקע חשוב לא פחות מהקרקע עצמה. אויבי ישראל פיתחו ברצועת עזה (ובממדים מצומצמים גם בלבנון) מערכת לחימה תת־קרקעית מסועפת: מנהרות התקפיות, פירי ירי, חדרי פיקוד, מחסני נשק, ודרכי תנועה שקטות ולרוב בלתי ניתנות לחשיפה.

סיכון בולט עכשווי הוא השימוש במנהרות כטכניקת גיחות של חוליות אויב קטנות, היוצאות מבטן האדמה כמו נחש, מכישות ונעלמות חזרה — בטרם ניתן להגיב. זוהי שיטת הלחימה שגבתה מחיר כבד מלוחמינו לאורך כל הלחימה ברצועה.

מבחינת האויב, התת־קרקע מאפשרת רציפות תפקוד גם תחת אש מנגד ישראלית ממוקדת ועצימה, חופש תנועה, יכולת הישרדות, והכי חשוב – שלילה של היכולת הישראלית לממש מתקפת נגד מכרעת. זוהי סביבה עוינת, מחושבת – וכל עוד איננו שולטים בה, איננו שולטים כלל.

מרכבות גדעון – תוצאת הפקת הלקח האסטרטגי

תפיסת "מרכבות גדעון", שנולדה על רקע כשלים אלה, מבקשת לייצר מודל חלופי להחזקה של שטח, מבלי לוותר על מטרת ההכרעה. עיקרה: לנטרל את האויב בתוך השטח שלו באמצעות ריקונו מאזרחים, ניתוקו מהסיוע ההומניטרי שלהם – החמצן הלוגיסטי שלו – ובידודו במנהרותיו עד שייכנע או ייכחד.

כך ניתן להפוך את יתרונותיו התת־קרקעיים לחולשות קיומיות, בדיוק כפי שנהגה ישראל בעבר: לחנוק את האויב בגיאוגרפיה שלו עצמו, ולמנוע ממנו קיום תפקודי. מדובר בפעולה פיזית מורכבת ולא קלה לביצוע, אך אסטרטגית וממוקדת תוצאה – לא "תודעתית" ולא תיאורטית.

ניצחון פירוס: חיזבאללה, לבנון, והאשליה של הכרעה מהאוויר

המקרה של חיזבאללה מדגים היטב את הסכנה שבאשליית הניצחון מרחוק. בשנים האחרונות רווחה בישראל התחושה כי הרתעת חיזבאללה נשמרה הודות לעליונות האווירית של צה"ל, וליכולתו להשיב באש כבדה על כל פרובוקציה מדרום לבנון. הניסיון האחרון הוכיח: כאשר נמנעים מכיבוש השטח שממנו פועל האויב – מחיר הניצחון הופך בלתי נסבל.

ההישג של צה"ל מול חיזבאללה, שהתבטא בפגיעה קשה בתשתיות הלחימה שלו באמצעות אש מנגד, לא יכול להיחשב הצלחה שראויה לחיקוי – משום שהוא הושג תוך חורבן רחב היקף של יישובי הצפון, שהתרוקנו מיושביהם והושבתו כמעט לחלוטין. זהו ניצחון פירוס קלאסי: האויב אכן נחלש וכמעט חוסל, אך העורף שילם מחיר עצום ויש גם להודות בכך שלקריסת המשטר הסורי היה משקל כבד בהשגתו.

מבחן המדינאות לאחר ההכרעה

ישנם מקרים – כמו העימות מול איראן ותימן – שבהם לא ניתן, גם לאחר הכרעה צבאית, להחזיק באופן קבוע בשטח האויב. במקרים כאלה, היעדר שליטה קרקעית מחייב ניטור של ההכרעה באמצעים אחרים, כדי למנוע את חידוש האיום שהוסר.

כאן נכנסת לזירה אחריותו של המדינאי: לוודא שהניצחון לא ייהפך לאקראי, ולא יתנדף בלחץ הזמן, הדיפלומטיה או דעת הקהל באמצעות הסדר מדיני מפוקח. באין הסדר כזה – בניית מערכת טכנולוגית של ניטור ומניעה, כדוגמת "רואה-יורה" או "כיפת כטב"מים" רשתית, לסיכול מידי של סיכונים.

אין אפוא שטחים "נטושים": הם תמיד יהיו של מישהו. אם ישראל לא תשלוט בהם – הם ישובו לידי אויביה. ולכן, דווקא כשצה"ל נדרש לסגת אחרי הכרעה, נדרש מהמדינאי להשיג בדרכיו, אישורים לניטורם הצבאי.

סיכום

בעקבות אסון 7 באוקטובר ונספחיו ישראל צריכה להתפכח ולשוב אל הבסיס האסטרטגי האיתן שקבעו מקימיה: כשנדרש מבצעית, חדירה קרקעית לשטח האויב במתקפת מנע יזומה על ידה ואחיזה בשטח עד להסדרת מניעת חזרת האיום. אחרי עזיבת השטח, גם אם "הסכמי אברהם" ימומשו, מוכנות מבצעית קבועה, מגובה ומעוגנת בגיבוי מדיני אמריקני, לחזור ולהשתלט עליו מחדש, כדי לסכל מהר ובקלות סיכון מתהווה, טרם הפיכתו לאיום.

לקח מכונן מהאסון ונספחיו הוא אפוא זה: השליטה בשטח ומתחתיו - חשובה לא פחות, ולעיתים אף יותר, מהשליטה באוויר שמעליו.