דילמת צה"ל 1973–2025: דילמה מדומה – הכרעה זהה אפשרית

המערכה בעזה מציבה בפני ישראל שעת הכרעה אסטרטגית. בניגוד למצג של התנגשות בין השבת החטופים לבין סילוק חמאס – ניתן לממש את שתי המטרות גם יחד. התנאי: יוזמה צבאית שתנתק את חמאס מהאוכלוסייה. היסוס – הוא החמצה היסטורית.

ב־2025 מוצגת לציבור ולמקבלי ההחלטות בישראל דילמה כביכול בלתי פתירה: האם להעדיף את השבת החטופים גם במחיר של ויתור על סילוק חמאס מרצועת עזה – או להתעקש על מימוש היעד האסטרטגי גם במחיר דחיית השבתם. אלא שזו איננה דילמה אמיתית. זו דילמה מדומה. הנסיבות הצבאיות שנוצרו בעקבות מבצע "מרכבות גדעון" מאפשרות לישראל, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, לממש את שתי המטרות גם יחד: להשיב את החטופים ולחסל את שלטון חמאס כולל טיהורה של הרצועה ממנהרותיו.

יש דמיון מובהק בין המצב הנוכחי לבין רגע המפנה במלחמת יום הכיפורים, לאחר חציית תעלת סואץ. גם אז, ב־1973, ניצב צה"ל מול הישג צבאי משמעותי – אך ללא תוכנית אופרטיבית סדורה משלימה. מפקדי צה"ל באותה עת – ובראשם הרמטכ"ל דוד אלעזר ואלוף פיקוד הדרום חיים בר־לב – לא המתינו להנחיות מהדרג המדיני. הם זיהו את ההזדמנות, נטלו יוזמה, והובילו למהלך הכרעה: כיתור הארמיה השלישית.

הם אף הודו בגלוי כי לא הייתה תכנית סדורה למהלך. דדו עצמו אמר:

"היעד היה להפתיע, להכות, ואז לראות לאן אפשר להתקדם – לא היה תכנון סדור לכיתור".

ובר־לב הסביר:

"הצליחה לא נועדה מראש לכיתור, אלא ליצירת איום על העורף המצרי והעברת היוזמה לידינו".

ואילו ב־2025, לאחר שצה"ל שולט בכ־75% משטח הרצועה, ביתר את חמאס והותיר אותו מבודד – מצוי בידי הפיקוד הבכיר כל הדרוש כדי לאפשר לדרג המדיני להשיג את שתי מטרותיו. היסוס או פסיחה על שני הסעיפים – משמעותם בפועל היא היקלעות למבוי סתום צבאי ומדיני כאחד.

הבדל זה ניכר היטב בתגובת הפיקוד הבכיר להזדמנות המבצעית שנוצרה ב־1973 לעומת 2025:

שנה	מצב בשטח	תוכנית המשך קיימת?	כיצד פעל הפיקוד הבכיר?	תוצאה אסטרטגית
1973	חציית התעלה - הישג מובהק	לא	יוזמה מיידית וניצול ההזדמנות	כיתור הארמיה השלישית, הכרעה ברורה
2025	שליטה ב־75% מהרצועה, ביתור - הישג מובהק	כן (מטרה מדינית)	המתנה להנחיות	סכנה להחמצה אסטרטגית

המרכיב הקריטי בהכרעת חמאס הוא ניתוקו מהאוכלוסייה. אחרי אובדן שליטתו בציר פילדלפי, נותרה האוכלוסייה הנכס החיוני ביותר של חמאס. הוא שואב את כוחו לא רק מהאמל"ח, מהמחבלים ומהמנהרות – אלא בראש ובראשונה מהשליטה במנגנוני חלוקת המזון, הדלק והתרופות, ומהשימוש השיטתי באזרחים כמגן אנושי. כל עוד האוכלוסייה נותרת תחתיו, הוא מחזיק בקלפי מיקוח קריטיים ובעיקר בצינור ההזנה הלוגיסטי שלו החיוני להמשך קיומו.

הפתרון הוא ריכוז מתואם ומפוקח של כלל האזרחים בעיר הומניטרית מוגנת בדרום הרצועה – תחת אחריות ישראלית־בינלאומית. החרפת הטונים מצד חמאס נגד עצם האפשרות להקמת העיר, עד כדי כינויה "מחנה ריכוז", היא הוכחה ברורה לכך שהמהלך מאיים לנתק את חמאס ממקור כוחו – לגלחו ממחלפות ראשו ולכן דווקא משום כך, חיוני לממשו במהירות וללא היסוס.

כדי להקל על צה"ל במשימה זו, ניתן לגייס סיוע אזרחי ובינלאומי מובנה: צה"ל ינקז לעיר אוכלוסייה בדוקה מבחינה ביטחונית ויאבטח אותה היקפית; חברה אמריקנית תתכנן ותקים את התשתית העירונית; ארגונים הומניטריים יספקו מזון, מים, תרופות ושירותים חיוניים; וחברות אבטחה מערביות מוכרות יופקדו על שמירת הסדר הפנימי. מדובר באתגר לוגיסטי ומדיני עצום – אך הוא בר־ביצוע, ובעיקר: הוא תנאי להכרעת חמאס מבלי להיגרר ללחימה שוחקת ארוכה נוספת שתשחק לידיו.

ערים הומניטריות אינן זרות למזרח התיכון. האזור זרוע בערים כאלה – מסוריה ועד עיראק, מטורקיה ועד ירדן – חלקן מונה מאות אלפי בני אדם, ופועלות תחת פיקוח בינלאומי או חסות ממשלתית. לתבהלה מפני הקמת עיר הומניטרית נוספת – דווקא במקום שבו היא עשויה להביא לסיום מלחמה – אין שום מקום.

והדבר חשוב לא רק לשם סיום המלחמה עצמה, אלא גם כהכנה להסדרה אזורית רחבת־היקף. אם תוקם העיר – והאוכלוסייה האזרחית תנותק משלטון חמאס – ייפתח פתח אמיתי להתקדמות מחודשת במסלול הסכמי אברהם, שבמסגרתם ניתן יהיה סוף־סוף לגעת בלב לבה של הבעיה: ההנצחה הפוליטית של הפליטות הפלסטינית. לוותר על האפשרות הזאת בשם שיקולים זמניים – או פוליטיים צרים – יהיה החמצה היסטורית נוספת.

ובינתיים, ישראל מסכנת את עצמה בהחמצה אסטרטגית עמוקה. אם תיסוג מן השטחים שנכבשו – בתמורה לעסקת חטופים שתותיר את חמאס כשליט בפועל – כל הישגי המלחמה יתאפסו. חמאס ישוב לשלוט, ישקם את תשתיותיו, יזכה למעמד בינלאומי מחודש, בעיקר באוניברסיטאות המובילות במערב, בזכות היותו הצד החלש והמדוכא וניצחונו המשולש: על הכובש - מדכא, על האדם הלבן, ועל היהודי. ההקרבה – הדמים, הייסורים והמאמץ הלאומי – תרד לטמיון. ההיסטוריה לא תראה במבצע נקודת מפנה ומחיקה של כשלון 7 באוקטובר, אלא את המשכו.

בסופו של דבר, מהמידע בתקשורת מצטייר שאין כאן באמת שתי אפשרויות. אין שני סעיפים.

יש דרך אחת נכונה: להעז ולפעול בלי היסוס.

בהשוואה לסיכון הצבאי שנלקח ב־1973, הסיכון ברצועת עזה נמוך לאין שיעור.

אז פעלו מפקדי צה"ל בתוך ערפל קרב צבאי ממשי – ואילו ב־2025, מדובר בערפל קרב מדומה, שלאור הישגי 'מרכבות גדעון' – אינו נובע מהמצב הצבאי.