מהו הניצחון המוחלט אחרי 7 באוקטובר

כדי לממש את תפיסת ההגנה הלאומית, שמטרתה הסרת איומים בעודם באיבם ומעבר לגדר, נבנה צה"ל כצבא מכריע. הוא נועד להקדים ולהכות את אויביו במלחמות קצרות ו"זולות". עיצובו נשען על הגותם של קלאוזביץ ופון מולטקה, ועל דגם הכרעה מהירה בסגנון הבליצקריג הגרמני.

במילון צה"ל הוגדר "ניצחון" כהתגברות על האויב והשגת מטרות הלחימה במחיר שניתן לעמוד בו. "הכרעה" הוגדרה כשבירת יכולתו של האויב לפעול נגדנו ביעילות, עד לאובדן תוחלת בלחימתו ולכן כניעתו ו/או השמדתו בתנאים של נחיתות. זוהי סיומה של מלחמה, מערכה או קרב בניצחון ברור חד משמעי ובלתי ניתן לערעור. בעזרת תחבולה נבונה, שזיהתה נכונה את מרכזי הכובד של האויב ונכסיו החיוניים, ידע צה"ל להביס את אויביו במהירות וביעילות כדי לנצחם – ממבצע דני ביוני 1948 ועד למבצע חומת מגן באביב 2002, כולל מלחמת יום הכיפורים.

המפנה החמור התרחש בעשור הראשון של המאה ה־21, כאשר צה"ל נהפך מצבא מכריע לצבא מרתיע. הוא פטר עצמו מהבסת אויביו בחשיבה מצביאותית תחבולנית שנועדה להכריעם שהוחלפה במאמץ לערער את רצונם להילחם באמצעות אש מנגד ומבצעי מודיעין. את ההכרעה בשטחי האויב החליף מאמץ ניהולי-תודעתי מרחוק.

חרף כישלונותיו במלחמת לבנון השנייה (2006) ובצוק איתן (2014), והנחיות ועדות החקירה לחזור לדוקטרינת ההכרעה, המשיך צה"ל להזניח את הדרג המתמרן – המרכיב המרכזי ביכולתו לנצח. כך ניטלה ממנו היכולת להסיר איומים שהלכו והתעצמו מעבר לגדר, וישראל נותרה ללא מענה אסטרטגי מבצעי לאיומים.

משנת 2016 התווסף איום חמור: לא רק ירי מנגד, אלא יכולת ממשית של כוחות אויב מתמרנים לכבוש יישובים בתוך ישראל. מדינה חסרת עומק אופרטיבי ואפילו טקטי נדרשה להסרת האיום הזה בכוח, אך צה"ל לא היה ערוך לכך. כך מצאה עצמה ישראל, מאז 2016 ועד 7 באוקטובר 2023, קרחת מכאן ומכאן: לא מגֵנה כראוי, ולא תוקפת במועדה כדי להסיר את האיום ביוזמתה. התוצאה: תבוסה בהגנה, ומבוי סתום במתקפה.

שינוי זה לא התרחש מאליו. הוא עוצב בידי מפקדים בכירים, שנתמכו בידי חוקרים מן האקדמיה, שאינם מומחים לאמנות המלחמה, ביניהם כאלה שממשיכים לטעון כי צה"ל, כ"צבא הגנה", אינו אמור לנצח, שכן ניצחון מושג רק בהתקפה. טענה זו מופרכת מעיקרה. קלאוזביץ קבע כי "שיאה של ההגנה – והנקודה המזהירה ביותר שבה – הוא המעבר המהיר והנמרץ להתקפה: חרב הנקמות הנוצצת". בכך שללו אותם טוענים את מהות ההגנה עצמה: פעולה סיכולית מתוכננת, שנועדה ללכוד את האויב בשטחי הריגה ולהשמידו בהתקפת נגד.

ההגנה נועדה לסכל גריעת שטח חיוני, ואילו ההתקפה שבאה בעקבותיה – להוסיף שטח, כדי להחזיר בכפייה את השטחים שנגזלו ולהשליט את תנאיו של המותקף. כך מושגת הכרעה שאין עליה עוררין. לכן קבע קלאוזביץ שאין מדובר בשתי צורות לחימה נפרדות, אלא ש"הגנה היא התקפה דחויה לשעת הכושר".

מדינת ישראל נפלה קורבן לשתי מתקפות: החיצונית מצד אויביה, והפנימית מצד מי ששללו ממנה את יכולתה להגן על עצמה. לא מדובר רק בכישלון מקצועי, אלא בטשטוש ייעוד. הניתוק מהשיטה הצבאית שהביאה לה את ניצחונותיה שיבש את מושג ההגנה עצמה.

ניצחון על חמאס – השבת החטופים בתמורה לסילוקו המוחלט של הארגון כריבון וכצבא ברצועה ובהמשך טיהורה המוחלט מאיום המנהור – יהיה ניצחון צבאי בלתי ניתן לערעור וגם ניצחון עקרוני: על התפיסה שהפכה את צה"ל לצבא שלא נועד להביס ולנצח והאסון הלאומי הכבד שנגרם עקב כך. 

זהו הניצחון המוחלט.

כזה הוא הניצחון על חיזבאללה: מח"ט 796 היוצא הפך אותו ביושר ובאומץ לב אזרחי נדירים לניצחון מוחלט, בנאומו הנוקב על "עגל הזהב" המקצועי שנבנה בצה"ל לפני המלחמה.